סליחות - מטרה או אמצעי ?

אייזין

ברוך השב!

כתבת בקיצור רב מדי שני עקרונות גדולים, וצריך מאד מאד לפרשם.

א. רחמנא ליבא בעי. ה' רוצה את כוונת הלב.

אבל יש גם פן מעשי בכל המצוות שלנו, ולב טוב זה חשוב אבל לא בהכרח מספיק. מצד שני, יש כאן נחמה גדולה למי שמנסה ונכשל. אני יכול לנחם את עצמי שאמנם איני מצליח לתקן את מעשי כפי שאני כל כך רוצה, אבל אני מאד רוצה להצליח אלא שזה איכשהו מתקלקל לי. אני יכול להתנחם שה' רואה את הרצון הטוב שלי ועשוי לדון אותי לכף זכות.

כמה מאיתנו זקוקים לתובנה הזו, במיוחד לאחר שנים של החלטה נמרצת בעשרת ימי תשובה לשנות משהו - ואחר כך לגלות בהמשך השנה שזה נכשל לנו...

ב. המשפט "עד שיעיד עליו בעל תעלומות שלא יוסיף לחטוא" הוא לקוח מדברי הרמב"ם, ויש בו פן מפחיד מאד. אם קרה שאחר כך נכשלתי למרות קבלתי בלב שלם לכאורה, האם זה לא מעיד שלמפרע לא היתה זו תשובה אמיתית?

על כן כתבו מפרשים רבים כי כוונתו של הרמב"ם למה שאדם חש באותו רגע. שלא יהיה בגדר של מתכוון להשתפר אבל מציץ הצידה ואומר: ואם אכשל אז לא נורא.

אמנם, לאחר שאדם מקבל על עצמו להשתנות לטובה, לתקן פגמים, אז אם קרה שנכשל כיון שזה קרה לא מתוך תיכנון מראש אז זו תשובה.

וחשוב מאד להסביר את כל הדברים האלו כי אחרת אדם עלול להגיע לייאוש במקום לשמוח באפשרות של תשובה ביום הכיפורים.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

רחמנא ליבא בעי ועיקר הסליחה שיעיד עליו בעל תעלומות שלא ישיב לכסלו עוד