האם טומאה זה דבר רוחני?

מן הסתם נידון זה נלעס פה מכל ההיבטים, אבל מכיוון שעפריות החומריות גס, הנני מתעצל למצוא אשכול שמדבר על הנקודה מן ההיבט שאני רוצה להעלות.

אז ככה, החל במקרא, המשך במשנה וכלה בפסיקת ההלכה, מבואר שיש כללים ברורים מאד מתי טומאה עוברת, "פותח טפח" "אוהל המת" "מאהיל על המת" וכו'.

ההלכה קובעת שצריך שיעור של מקום מסויים פתוח בשביל שהטומאה תעבור, וזה קצת מוזר שדבר רוחני צריך טפח בשביל לעבור, הרי אין לדבר רוחני הגבלות של מקום או זמן.

מצד שני, אם נלך עם זה שדבר רוחני לא כפוף למגבלות כלשהם, אז אם יש מת בעולם אז כל העולם יטמא?  וודאי שלא, זה גם לא מסתבר.

אולי הייתי מדמה את זה לאופן בו מתפשטת קרינה סלולרית, כלומר ברדיוס מסויים של נניח 10 מטרים, כל מה שיש זה נטמא, אולי גם הייתי מוסיף שזה לא עובר קירות בטון, או ברזל. 

אבל השילוב הזה של רוחניות מצד אחד, ומעברים פיזיים מצד שני, הוא קצת סותר.

ספק במציאות שבו צד אחד משתלט זה כבר מעבר ליכולות האפיטמולוגיות שלי. אתה מוזמן לנסות להסביר לי מה זה אומר (למרות המשפט הקודם שלי, אני בא עם ראש פתוח).
"לא מקובל עלי ההסבר הזה. התורה לא נתנה שיעורים לטומאה קטנה וגדולה". למה לא? גם בזיבה יש דרגות.

אבל יש לי רעיון איך ללכת עם הכיוון של ספק, ואני אף מתחיל להשתכנע מזה:
באמת יש רק דרגה אחת של טומאה והיא של המוחלט. במצבים מסוימים הכהן קובע טומאה ובמצבים מסוימים טהרה, אך במצבים מסוימים יש ספק ומטרת ההסגר לבדוק זאת. הטומאה בהסגר כלל אינה טומאת צרעת, אלא היא נובעת מההסגר. ההסגר מרחיק את האדם/בגד/בית מהחברה האנושית, ובזה הוא הופך אותו לטמא. זוהי טומאת הסגר ולא טומאת צרעת.

""מכיוון שהיה כאן ספק במציאות". אבל אנחנו בהסבר ב' שלך שהספר מתברר, כלומר זה לא ספק מציאותי."
גם ההבדל בין הסבר א' לב' הוא ספק במציאות. כך שגם בסעיף ב' זה נשאר ספק במציאות, אלא שהוא מתברר במובן שצד אחד של הספק משתלט על הצד השני.

"יש צרעת עם טומאה קטנה וצרעת עם טומאה גדולה."
לא מקובל עלי ההסבר הזה. התורה לא נתנה שיעורים לטומאה קטנה וגדולה, אלא כל צרעת בהתאם לזמן שבו הכהן ראה אותה, ואחרי שבעה ימים בהתאמה לאותו זמן קודם.

"מכיוון שהיה כאן ספק במציאות". אבל אנחנו בהסבר ב' שלך שהספר מתברר, כלומר זה לא ספק מציאותי.
"וכי מה קרה בינתיים שגדלה הטומאה?". לא בטוח שהבנתי את השאלה. אתה שואל מה קרה שגדלה הטומאה כשיש בצרעת העור פשיון, שער לבן או מחיה? הרי זה בדיוק סימן הטומאה. יש צרעת עם טומאה קטנה וצרעת עם טומאה גדולה.

ומצאתי שכבר חקר בזה מישהו - http://goo.gl/W5XO8e
הוא מביא שמרע"ב משמע שבאמת הדברים יתבררו למפרע, ואם המוסגר יטוהר, הרי שהם לא יהיו טמאים, ושחזקוני אומר שטובל בגלל שבזמן שהוסגר לא נזהר בטומאה. דברי רע"ב תמוהים לדעתי ובמיוחד לגבי בית מוסגר שהתורה אומרת במפורש שהנכנס אליו טמא, וחזקוני גם הוא לא מסביר את הציפורים על בית מוסגר. אם הם יחלקו בין אדם לבית, ויודו שבבית יש שתי דרגות, הרי שכבר יהיה נוח יותר להסביר כך גם באדם.

על א' אין לי עניין להתווכח, מכיוון שזה עניין מסובך, אע"פ שאני עדיין חושב שהוא אפשרי. אמנם כאמור גם אינני בטוח שהוא נכון.

לגבי ב' -

"מדוע אי אפשר לטהר למפרע כמו שנעשה בכל ספק אחר"
אינני יודע מהו "כל ספק אחר", אבל זה לא בלתי הגיוני להגיד שאי אפשר לטהר למפרע למרות שזה היה רק ספק (כמו למשל "משפחה שנטמעה נטמעה")

"בנוסף הדבר לא מסביר מדוע ה'נטהר' מהספק טעון טבילה או ציפורים. "
התשובה היא: מכיוון שהיה כאן ספק במציאות. בדיוק כמו שפרד הוא לא רק "אולי" סוס ו"אולי" חמור, אלא באמת הוא גם סוס וגם חמור. כך גם כאן הבית גם טמא וגם טהור, אלא שלאחר ההסגר ושינוי המצב הוא מקבל דין שונה, בהתאם לשאלה אם פשה הנגע או לא. 

"ולבסוף, שוב יש לשאול מה יתרונו של פירוש מעוקל זה על פני הפירוש של דרגות טומאה שונות?"
מכיוון שהפירוש של דרגות טומאה שונות הוא פירוש מעוקל לא פחות למשמעות הטומאה. וכי מה קרה בינתיים שגדלה הטומאה?

את א' לא הבנתי כלל. אתה רוצה להציע שבזמן ההסגר יש ספק מהותי (שכל כולו אינו ברור מבחינה פילוסופית - איני יודע אפילו לומר אם מבחינה אונטולוגית או מבחינה אפיסטמולוגית), ואז הספק נעלם? איזה יתרון יש ברעיון הזה על פני דרגות טומאה שונות?
בב' לא הבנתי מדוע אי אפשר לטהר למפרע כמו שנעשה בכל ספק אחר. בנוסף הדבר לא מסביר מדוע ה'נטהר' מהספק טעון טבילה או ציפורים. ולבסוף, שוב יש לשאול מה יתרונו של פירוש מעוקל זה על פני הפירוש של דרגות טומאה שונות?

א. אולי הספק לא מתברר אלא המציאות משתנה
ב. וזה בעיני יותר נכון - ייתכן שהספק מתברר, אבל אי אפשר לטהר למפרע

אבל הספק מתברר, כך שזה לא "ספק במציאות" כלשונך.

זה משום שיש שני סוגים של טומאה. גם בימינו, תמצא פלפולים על "ספק במציאות" (למי שלא יודע - הכוונה שזה ספק מעצם מהותו של הדבר, כמו למשל האם פרד יחשב סוס או חמור? או בדוגמא המוכרת בבית המדרש - האם כוי הוא חיה או בהמה). ולכן זה נכון שיש כאן טומאה ודאית ברמה פחותה, אבל הסיבה לרמה הפחותה היא הספק שבדבר. כך לפי דעתי.

"אבל זה כבר ברור, שטומאה זו היא רק מחמת הספק, ולא מחמת טומאה ודאית".
מאי דברירא לך לא ברירא לי. אני מבין שיש כאן שתי דרגות בטומאה. לשיטתך, היה אפשר לחכות להכרעה הסופית ולהכריע את דיני הנכנס (ולא רק לחכות, ייתכן בהחלט מקרה שבו לא חיכו בכוונה, והנפק"מ היא רק לאחר שהתוצאה נודעה), וברור שההלכה [(גם קשה לחשוב שהפשט בתורה שונה) שהדבר שהיה בבית טמא. יתרה מכך, אדם ובגד שנטהרים מהסגרה טעונים טבילה, ובית שנטהר מהסגרה טעון ציפורים. האם זה לא בגלל שהם היו טמאים?

אי אפשר להתעלם מהעובדה הבאה:

כל מי שיקרא את פרשת צרעת הבית (ויקרא יד, לג-נג), יבחין שהכהן לא מטמא מייד את הבית.

קודם כל, לא בטוח שהוא בא לראות את הבית מייד. ייתכן שהוא בא רק למחרת, ובינתיים לא כדאי שהכלים ישהו בבית, מחמת הספק. 

אבל גם ללא זאת - וזה העיקר: כשהכהן בא הוא לא מטמא את הבית בשום אופן אלא רק מסגיר אותו שבעת ימים! בצרעת הפוגעת באדם יש מצבים של טומאה מיידית, אבל בצרעת הבית - אינני זוכר את פרטי הדינים, אבל לפחות לפי פשט הכתוב - אין שום מצב של טומאה מיידית, גם אם הכהן יהיה הראשון שיראה את הנגע ויפסוק דין מייד. אין לו אפשרות לפסוק טומאה מיידית, אלא רק הסגר. אמנם, גם בימי ההסגר חל דין טומאה על האדם והכלים אם וכאשר היו בבית. אבל זה כבר ברור, שטומאה זו היא רק מחמת הספק, ולא מחמת טומאה ודאית, ולכן דין הטומאה בימי ההסגר הוא רק "ליתר ביטחון", ועל דבר כזה אין סיבה שלא להקל להוציא את הכלים לפני תחילת דין ה"ליתר ביטחון".

זה כמובן מלבד העובדה שלכהן עצמו - ולדיבורו - מיוחס כח על-טבעי, וכפי שכתבו לפניי.

ראשית, אין לערבב. אם אתה תוכיח שהדינים בחז"ל מראים שזה הלכתי גרידא, הרי שהוכח שהדין המקראי היה של טומאה מטאפיזית, ואילו בימי חז"ל (או בדעת חז"ל) זה הפך לעניין הלכתי.
את הכיריים הסברתי כבר. הטומאה יכולה להיות רק בכלי.
כמובן שאיני מבין מה הבעיה בכהן - לכהן יש כוח מטאפיזי. הרעיון הזה הוא די נפוץ. הוא כמובן נמצא בכל מה שקשור לכהן בתורה - זריקת הכהן את הדם מכפרת, וכך גם אכילתו את הבשר. למעשים של הכהן יש השפעה על העולם המטאפיזי של החטאים ושל הטומאה. הכהן עושה גם טקסי היטהרות מצרעת ובזה גורם לשינוי ההפוך.
באופן עקרוני, אינני רואה כיצד פרט כלשהו בהלכה יוכל ללמדנו שאין כאן טומאה מטאפיזית. אינני יודע כיצד התורה סברה שהמנגנון המטאפיזי הזה עובד; אבל לצורך העניין אפשר למשל למנות את המלאך גשדיליכאל על הנחת טומאה בחפצים ואת המלאך חכגדחלעאל על הסרת הטומאה. החוקים שבהם המלאכים עובדים הם בדיוק חוקי הטומאה שבהלכה, והתורה וההלכה רק מגלות לנו את החוקים המטאפיזיים של העולם. תפיסה כזו ישנה למשל בספר הכוזרי (אלא ששם הוא לא ממציא מלאכים, אלא אומר שאיננו יודעים כיצד הדברים הללו עובדים).

יש
מה משמעות השורש בשפות שמיות אחרות?