עליסה בארץ הפלאות, מ"ע א' להרמב"ם והפתרון לבעיית החרדים האנוסים

1.
סופר הילדים המפורסם לואיס קרול כתב סדרת ספרים העוסקת בחויותיה של ילדה בשם אליס (בתרגומים הישנים עליסה, ובעוד יותר ישנים עליזה) הנקלעת לארץ מוזרה. בשונה מספרי מדע בדיוני רגילים, ואפילו סיפורי אגדות, המצייתים לחוקי ההיגיון הרגילים. (בלשון רמב"מיסטית, אין אצלם 'נמנעות', כלומר 2+2 יהיה שווה 4) מתנהלת ארץ הפלאות לפי חוקי היגיון משלה, המזכירים את ההיגיון של החלומות (ואכן, ב'מבעד למראה ומה שאליס מצאה שם' מוזכר שזה חלום, וכדרכו המבריקה של קרול מתפתח דיון האם אליס היא חולמת או נחלמת) סוג היגיון זה מכונה איגיון.
ועם זאת, אותו איגיון אינו נטול כל שרשים. לואיס קרול, שהיה לוגיקן דגול, הצפין בספריו תזות לוגיות ופילוסופיות רבות, הראויות לעיון מעמיק.
בספר 'מבעד למראה ומה שאליס מצאה שם' מתוארת כניסתה של אליס לארץ המבוססת על חוקי השחמט, באותה ארץ פוגשת אליס דמות המכונה 'המלכה הלבנה' וזו מספרת לה שהיא בת 108 (לא אחראי על הגיל המדויק), כאן מתנהל ביניהן הדו שיח הבא:
"אני לא יכולה להאמין בדברים כאלה!", אמרה עליסה.
"את לא יכולה?!" שאלה המלכה בטון מלגלג. "נסי שוב: נשמי עמוק, ועצמי את עינייך".
עליסה צחקה והשיבה למלכה: "אין טעם לנסות. אי אפשר להאמין בדברים בלתי-הגיוניים".
"אני מפצירה בך להמשיך ולנסות. את לא מספיק מאומנת", אמרה המלכה. "כשהייתי בגילך, התאמנתי על זה במשך חצי-שעה בכל יום. היו ימים שהצלחתי להאמין בלא-פחות מששה דברים בלתי-הגיוניים עד לארוחת הבוקר!".

במבט ראשון, נראה שאליס צודקת. אין אפשרות להאמין בדבר שאתה יודע שהוא אינו הגיוני, מאחר ומהות האמונה היא ידיעה שדבר מסויים נכון, ואם אתה יודע שאותו דבר אינו יכול להיות נכון יש כאן סתירה פנימית גסה, ברמה של אמירה כמו לילה הוא לא לילה.
אבל מבט שני יגלה לנו שהדברים אינם כל כך פשוטים.

2.
הרמב"ם בספר המצוות מונה את מ"ע א':
היא הצווי אשר צונו בהאמנת האלהות, והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאים, והוא אמרו: אנכי ה' אלוקיך.
המשיגים השיגו על הרמב"ם בטיעון שלא ניתן לצוות על אמונה לפני שאתה מאמין במצווה, אבל התעלמו לכאורה מבעיה אחרת, והיא שבעוד שניתן לצוות על אדם לעשות מעשה, לחשוב או אפילו להרגיש, הרי לא ניתן לצוות עליו להאמין במשהו, כי אמונה היא ידיעה, והיא עובדה מציאותית, או שהשתכנעת בקיום הדבר ואתה יודע שהוא קיים, או שלא.
התירוץ הקלאסי יהיה שהרמב"ם דיבר רק על מי שאינו יודע, לו מורה התורה לברר את האמת באזהרה ש50% שיש אלוקים מחייבים אותו להגיע לרמה של 100%, ועל כן עליו לברר שמא חמשים האחוזים צודקים ואז הוא מחויב לברר את הדבר ולא להשאירו בספק. אבל אני רוצה לטעון שהרמב"ם התכוין לדבר אחר לגמרי.
אני רוצה לטעון שאדם יכול לבחור במה הוא רוצה להאמין.
מה שאנו מכנים ידיעה/אמונה בדבר הוא מצב שכלי בו אדם מאמין בהנחה מסויימת. כאשר אנו רוצים לומר שהיודע צודק באמונתו אנו קוראים לזה ידיעה וכשאיננו מעוניינים לחוות דעה אם הוא צודק או לא אנו קוראים לכך אמונה. אבל כל זה אינו אלא מצב שכלי. מה שיוצר את אותו מצב אינו ניתוח רציונלי בלבד אלא תערובת של השפעות שכליות ורגשיות.
בפועל, אנשים רבים מגיעים לאמונה/ידיעה של דברים גם כאשר ידוע להם שיש הוכחות נגד אותה הנחה, וזאת כי הם בוחרים להתעלם מהן או להחזיק בשתי אמונות סותרות במקביל. לפיכך, אמונה בדבר היא פעולה הניתנת במידה מסויימת לבחירה חפשית. אלא שאותה בחירה אינה מודעת לחלוטין, כי רוב האנשים מתקשים לחשוב שהם משקרים לעצמם. עם זאת, במידה מסויימת אנשים יכולים לדעת שדעתם 'קצת מוטעית' ועדיין להישאר נאמנים לה. והכל שאלה של מידת הערפול הנדרש.
כשננסה לברר מהי רמת הערפול הנדרשת כדי שנוכל להאמין בדבר שלדעתנו אינו הגיוני, אני מניח שניצור גרף של יחס המודעות להוכחה המפריכה מול עצמת השכנוע העצמי.
את התופעה הזו הביא לואיס קרול לכדי ביטוי אבסורדי, כאשר תיאר עולם בו אנשים מודעים לחלוטין ליכולת להאמין בדברים לא נכונים ועושים בה שימוש במקרה הצורך.

3.
וכאן אני מעוניין להעלות הצעה: לית מאן דפליג שרוב החרדים האנוסים סובלים מחוסר אמונתם. הן בשל אורח חייהם, הן בשל החברה והן בשל החויה הדתית החסרה להם.
אני מציע שאדם כזה ישקול מה עדיף לו, אם היושר האינטלקטואלי או החיים הטובים, ואם נראה לו שהחיים הטובים עדיפים יפצח באימון דמוי זה שמציעה המלכה הלבנה. ינשום עמוק, יעצום עיניים ויאמר לעצמו 'יש אלוקים'.
מן הסתם תחלופנה שנים עד שהאמונה תחלחל לתוכו, אבל מאמץ רציני ומתמיד יוכל אולי להביא תוצאות. אמנם סיכויי ההצלחה הם נמוכים בהרבה אצל אתאיסט מאשר אצל אדם שלא גיבש עמדה, אבל לפחות המסופקים יכולים לבחור בדרך זו, וככל שהמודעות העצמית תיחלש, כך תתחזק האמונה האומללה של אותו יהודי.

4.
הרעיון המוצע כאן נשמע אולי מפתיע, אבל למעשה, זוהי העמדה החרדית הקלאסית, התופסת את נושא האמונה באופן לא רציונלי ורואה את הספקות באמונה בתור 'בעיות באמונה' מין מחלת שכל נוראה.
נציג מעולה של התפיסה הזו הוא ר' חצקל לוינשטיין, איש ה'אמונה' (במלעיל) הגדול, שבילה את כל ימיו ב'חיזוק האמונה'. תמיד בזתי לו וראיתי אותו כגלגול מודרני של יוסלה הגולם, שבילה שעות ארוכות מחייו בשאיבת מים לגיגית מים מלאה. גם הוא האמין באמונה שלמה בכל עיקרי היהדות ודמיין במשך שנים איך הוא 'מחזק' את אותה אמונה שהיתה פשוטה לו.
אבל עכשיו אני חושב שר' חצקל עסק בחלק הלא רציונלי של האמונה, החלק שהוא כינה אותו 'ההשבה אל הלב' (למרות שגם ה'ידיעה' הר' חצקלית אינה נשקלת באופן רציונלי באמת, אלא היא יריה למטרה מסומנת מראש).
כל מה שאני מציע לאנוסים הוא להחזיר את התפוח לעץ הדעת ולשקוע חזרה בשנת הבערות הנעימה.
למעשה, אני עצמי, שרואה את עצמי כמחוייב לחלוטין ליושר אינטלקטואלי, משתמש במודע בגרסה נמוכה של שיטת המלכה הלבנה, זאת כיון שלדעתי יש הסתברות גבוהה שהיהדות נכונה, ולא ודאות מוחלטת (אלא שההסתברות מספיקה לצורך ניהול החיים) ואעפ"כ, לא ניתן לחיות את כל החיים במצב של ספק, כאשר בכל ברכה אתה חושב 'ברוך 70% שאתה ה' אלוקינו'. לכן אני חי את חיי הרגילים בהנחה ודאית שיש אלוקים.

נ.ב. בעבר ציטטתי את מימרתה של המלכה הלבנה בחתימה שלי, אבל אז התכוונתי לבקר את השיטה הזו ולקרוא למחויבות מוחלטת ליושר אינטלקטואלי.

יש מוסכם שבשורש אעתקד ניתן להשתמש גם עלך דבר שידוע ע"י המחוחש ובשורש אמן לא . כל זה מוסכם ללא קשר לדקדוק התרגום של רב קאפח

התרגום הפשוט של הפועל אעתקד במילונים הוא האמין. כך גם הפועל אמן. איני יודע מדוע הרמב"ם היה צריך לבחור לו פועל זה או אחר. לכאו' מדובר בלא יותר מקריזה של הרב קאפח.

אריאל ציינתי דבר פשוט שבניגוד לדבריך שהמצווה להאמין למרות שאינו מאמין באמת.... הרמב"ם השתמש בביטוי עאתקאד שמשמעו (גם, ראה במכתב של הגרד"צ הילמן על תירגומו של ר"י קאפח) ידיעה מוחלטת ווודאית שאין בה דופי ולא בשורש אמונה שישנה גם בערבית כמו בעברית (ובאופן אוטומטי היה אמור להשתמש בה) מפני שהיא יש במובנה גם החלטה שכך הוא האמת בלי ידיעתה על בוריה. אני מקווה שהובנתי (ואיני כמותך שלא הבנתיך...) נ.ב. הרמב"ן גם כן השתמש בביטוי אמונה על הסכמה כמו שכתב שנצויו להאמין בהרעכות בית דין הגדול והלשון כמו "להיות אמון על..."

לא. תוכל להסביר לי?