הרהורים על ספר קהלת

1. זהות המחבר:
בכותרת הספר ובתוכו נכתב די במפורש שמחברו הוא שלמה בן דוד, מלך ישראל. אבל אין להכחיש שלשון הספר היא מקראית מאוחרת, זאת לא בשל מלים פרסיות בודדות כמו פרדס אלא בשל סגנון התחביר והלשון הבולטים בכל פסוק ופסוק. ניסו לתרץ ששלמה, המלך הקוסמופוליטי והבינלאומי, השתמש בהרבה מלים זרות, אבל מוזר מאד שהוא הצליח במקרה לכתוב באותו ניב בו השתמשו הסופרים במאות 4-5 לפנה"ס.
החוקרים מניחים שהמחבר שיקר ממטרות ספרותיות, אבל אין צורך להגיע לכך. לדעתי ניתן לפרש שכאשר החליטו אכנה"ג להכניס את קהלת למקרא, לא שרד הנוסח המקורי של הספר, בפני אכנה"ג עמד רק נוסח משוכתב שנכתב במקראית מאוחרת. אפשרות נוספת היא שהנוסח שעמד בפניהם היה כתוב ארמית, מה שיסביר את ההשפעה הארמית החזקה על הספר, ואכנה"ג עשו תרגום חוזר לעברית.
הרעיון מתאים למאמרו של אבא שאול באבות דר' נתן: בראשונה היו אומרים משלי ושיר השירים וקהלת גנוזים היו, שהם היו אומרים משלות ואינן מן הכתובים, ועמדו וגנזו אותם. עד שבאו אנשי כנסת הגדולה ופירשו אותם.(א,ד) הגיוני שמאחר והספר לא נחשב קדוש, לא נשתמר באותיותיו כראוי לספר קודש.
אם נקבל הנחה זו יהיה מתבקש לשאול מה מתוך הספר נאמר ע"י שלמה, מה ע"י המתרגם האלמוני ומה ע"י אכנה"ג, והחוקרים אכן אוהבים לטעון שקטעים מהספר הם הוספות המהדירים שניסו להעניק לו נופך 'אורתודוכסי' יותר. במקביל, פרשנים דתיים אוהבים לפרש שהקטעים הכפרניים בספר הם דעות יריבות שקהלת ציטט כדי לתקוף אותן. למעשה אין באמת יכולת לקבוע דבר כזה, והכל תלוי במה שמתחשק לחוקר לשייך למחבר ומה שמתחשק לו לשייך למהדיר. אני הולך לדון בספר השלם כפי שהוא לפנינו ולא בגלגולים פרה היסטוריים שאולי התקיימו.

2. קהלת כמשורר:
ספר קהלת הוא עמום וקשה במיוחד, וקשה להגיע באמת לחקר כוונתו. נראה שהמחבר דאג לכך בכוונה תחילה, למרות שגם הלשון המקראית המאוחרת, שאינה מוכרת לנו מספיק, משחקת בכך תפקיד. אבל כל הקורא אותו מצליח לחוות את הרושם האדיר שמותיר קהלת על קוראיו. החל מהמילה הראשונה מכניס אותך קהלת לאוירה מלנכולית מדהימה, וזה ממשיך עד התיאור העצוב של המוות בפרק האחרון. לדעתי יש לבחון את הספר לא רק בכלי הניתוח השכלי, אלא גם בכלי החוויה שהוא מעניק לקוראו, כי סביר להניח שזה מכוון.

3. הקוסמוגניה של קהלת:
בפתיחת ספרו טוען קהלת שהטבע מתנהל לפי חוקיות מחזורית נצחית: השמש זורחת, שוקעת ושבה לזרוח באותה נקודה עצמה. הרוח נושבת דרומה, שבה לנשוב צפונה ושוב דרומה (יתכן שכוונתו שהרוח נושבת במעגל ענק מסביב לעולם).
הנחלים זורמים אל האוקיינוס ואינם משנים את מצבו בכלום, הוא לא עולה על גדותיו. ואילו הנחלים חוזרים והולכים שוב אל האוקיינוס (כאן כוונתו למחזור המים, וכן פירשוהו ראב"ע ורש"י לפי התפיסה המדעית של זמנם - הנחלים זורמים במערות תת קרקעיות מתוך האוקיינוס ובוקעים אל תוך האדמה). קהלת מוסיף שגם מה שנראה חדש 'כבר היה לעולמים שהיה מלפנינו' הפירוש הפשוט הוא שלדעת קהלת התקיימו לפני העולם שלנו עולמות נוספים, ומה שנראה לנו כחדש הוא פשוט חלק ממחזור גדול יותר משמגיע זכרוננו (לפי הראב"ע 'עולם' משמעו משך זמן ארוך או נצחי ועיקר הפשט לא ישתנה). השאלה המתבקשת היא האם באותם עולמות היה חדש תחת השמש וכנראה התשובה היא שהזמן כולו נע באופן מחזורי, כלומר לא היתה פעם ראשונה באמת. (גם אם העולם נברא ברגע מסוים, הוא נברא כנתון בזמן מחזורי)
קהלת מסיק מכאן שגם ההיסטוריה נעה במעגל מחזורי, והמסקנה הקריטית לדיונו היא שכל מעשי האדם הם 'הבל' במובן של חוסר תועלת, כי שום דבר לא יכול להשתנות לעולם, לא משנה מה יעשה האדם.
דוגמא אחרונה מביא קהלת - כל מה שנעשה בעבר כבר נשכח, ומה שאנו עושים ישכח, כלומר בסופו של דבר לא יותירו מעשינו כל רושם בעולם.
בהמשך הספר ממשיך קהלת להחזיק בדעתו בדבר נצחיות ההיסטוריה, אלא שמכיוון שונה: מה שהיה כבר הוא, ואשר להיות כבר היה. קהלת טוען שכל מה שהתרחש ממשיך להתקיים לעד, והעתיד קיים מאז ומעולם. כנראה טעמו שה' נצחי ולכן רצונו וידיעתו נצחיים גם הם, לכן מעשיו קיימים לעד ולנצח נצחים בתודעתו, (וזה קיום אונטולוגי, כי זו תודעת הא-ל) זאת נראה מאמרו מה שהיה (במציאות) כבר נקרא שמו (מראש, לפני ה') ושם כל אשר יעשה הא-לוהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. לכן שב קהלת וטוען שאין כל תועלת במעשי האדם, כי לא יוכל לשנות את גזירת הא-ל.

תוקן על ידי אריאל73 ב- 04/10/2015 02:28:22

אז נגיד שחזקיהו כתב את קהלת. איך זה קשור לנושא?

 בבא בתרא דף טו .    חזקיה וסיעתו כתבו (ימש"ק סימן) ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת

החלק ה'אורתודוכסי' מתחיל הרבה לפני כן, באמצע פרק יא.

לפני נסיון הביאור אני רוצה לומר שלמעשה כל פרשנות כאן אינה אלא ניחוש מושכל, מה שנקרא אצל אחיותינו הטועות 'קריאה מחדש', דברי קהלת עמומים למדי ולכן הכל תלוי בעין המתבונן.
בפרק ט קהלת תומך בהתלהבות בהשקפה ב. ה'פוליתאיסטית' הוא מתעלם מהשקפה א. ה'אתאיסטית' ודוחה את ג. ה'מונותאיסטית'.
אח"כ יש שני פרקים שלכאורה מכילים אוסף פתגמי חכמה סתמיים ואז באמצע פרק יא עובר קהלת לתמוך בהשקפה המונותאיסטית, וזאת בהתלהבות לא פחותה ובלי להסביר מה הוא עונה על טענותיו בעד הפוליתאיסטית. בזאת הוא גם חותם את הספר.
חשבתי שהביאור מצוי באותם פתגמי חכמה, כדלהלן:
בפרק ט (א-יא) טוען קהלת שאין דין ואין דיין, ומסתמא ה"ה גם למתים, הנמצאים בחושך נצחי. לכן מציע קהלת ליהנות מהחיים.
בהמשך (יא-יב) דוחה קהלת את הצעתו וטוען שאין יכולת לפעול ע"מ ליהנות מהחיים - כשם שהצדיק והרשע זוכים לאותו גורל, גם הגיבורים והחלשים, הטפשים והחכמים, זוכים לאותו גורל.
ואז דוחה קהלת את טענתו בדבר חוסר הדין בעולם ומנמק מדוע צדיקים נענשים, לשם כך מביא קהלת את סיפור העיר הקטנה (יג-טו) ומסיק ממנו (בין שאר מסקנות) ש'חוטא אחד יאבד טובה הרבה' משל למה הדבר דומה, לזבוב מת פחות ערך המקלקל שמן יקר ומעט טיפשות המקלקלת חכמה רבה. לכן, טוען קהלת, עלולים צדיקים לאבד את טובתם בשל חטאים זעירים. כנגד זה מציין קהלת שגם לתשובה (מרפא) יש יכולת לטהר חטאים גדולים.
שוב דוחה קהלת (ה-ז) ומביא מקרים בהם אנשים שלא הגיעו למעמד שלא היתה להם כל הצדקה אליו - הן לטוב והן למוטב.
וכאן (ח-י) מביא קהלת נימוק נוסף המופיע גם ברמב"ם - אדם העושה מעשה מסוים יאכל את פרי מעלליו, ללא קשר לחשבון הכללי של שכר ועונש (והרמב"ם יאמר שזהו שכר ועונש).
בפסוק יא נפתח קטע המגנה את רוע הסכלים, המושווים ללחש הנחש המקדים את ההכשה, כמותם דיבור הסכל גורר 'הוללות רעה' (כנראה כי הוא מפקפק בשכר ועונש) בזה פותח קהלת נימוק שלישי נגד הטיעון דלעיל והוא 'הסכל ירבה דברים. לא ידע האדם מה שיהיה, ואשר יהיה מי יגיד לו'. כאן הוא טוען שהאדם אינו יכול לדעת באמת את המתרחש בעולם. כך שאינו יודע באמת אם אדם זכה לענשו המגיע לו. לכן לא ניתן גם לדעת מה מתרחש למעלה, שהרי כל המידע הסתמך על ג"ש מהמתרחש בעולמנו, כך שאין כל הוכחה לנכונות התפיסה הפוליתאיסטית. (טענה זו אינה תקפה נגד התפיסה המונותאיסטית, המסתמכת על גילוי של מישהו שכן 'הגיד לו' אמנם יתכן גם לקרוא פסוק זה כמבקר את האמונה המונותאיסטית בטיעון שלא היה גילוי משמים בנושא זה.)
ובסיום דבריו מוסיף קהלת טיעון נוסף 'כאשר אינך יודע מה דרך הרוח, כעצמים בבטן המלאה, ככה לא תדע את מעשה הא-לוהים אשר יעשה את הכל.' כשאנו מתבוננים ברוח, נראה לנו שאנו יודעים לאן היא תישוב, אבל זוהי אשליה הנגרמת כתוצאה מנתונים חלקיים. גם כשנתבונן בשק עור מלא, או בטן, נחשוב שאנו יודעים לזהות את העצמים המצויים בו לפי בליטותיהם וצורתם הכללית, שוב נתונים חלקיים מטעים אותנו. קהלת טוען שכך גם הנהגת הא-ל נראית לנו כאילו ראינו את כולה ולכן אנו מגבשים תמונה מוטעית לגבי העקרונות המנחים אותה (-חוסר צדק) בעוד אין לנו מושג באשר לדבר האמיתי.
טיעון זה משכנע את קהלת והוא פותח בתיאור החובה לזכור את המשפט הגדול (יא,ח-יב,יד)

הנה אתה רואה שגם אייזין משנה את השקפתו מרגע לרגע.
לגבי קהלת, אפשר לקרוא את הספר כסדרת התלבטויות - יומן אינטלקטואלי, (אבל המחשבה האחרונה היא אמונית! וגם זה מצוי בקרב בני האדם...) אבל יותר סביר שספר בנוי לפי תכנית אחת.

הענין הוא שקשה לקבל לכאורה מקהלת שאמר הכל הבל כי היה לו הכל ונהנה מכל מעשי הארץ 

ומצד שני דווקא זה הוכחה שבאמת הכל הבל כי הוא דיבר מניסיון אישי