| פרק א פסוק י "ויקרא אלקים ליבשה ארץ" למילה "ויקרא" יש שני פירושים: האחד, שנתן שם ליבשה. ולפירוש זה "קריאה" ("ויקרא") הכוונה נתינת שם, והשם הוא "ארץ". השני, שצעק על היבשה די, שלא תתפשט ותגדל יותר. ולפירוש זה "קריאה" היא לשון ציווי. ועל שם ש'נתרצתה' היבשה והסכימה, נקראה "ארץ". נמצא אם כן ששני הפירושים משלימים זה את זה, שמכיוון שנתרצתה לציווי, נקרא שמה "ארץ", לשון התרצות. פרק א פסוק יד "ויאמר אלקים יהי מאורות" יש לדקדק, מדוע אומר הכתוב "יהי", לשון יחיד, על "מאורות" שהם לשון רבים? יש לומר כי בא לרמוז על כך שרק אחד משני המאורות - השמש - הוא המאור העיקרי, וכמו שאמרו חז"ל שהקב"ה מיעט את הירח. ואם בשעת הבריאה היה אומר "יהיו" לשון רבים, היה צריך ששני המאורות יאירו יחד, ואי אפשר היה למעט את הלבנה לאחר מכן, שהרי דברי הקב"ה עומדים לעולם ויש לקיימם כלשונם. לכן בשעת הבריאה אמר "יהי" לשון יחיד. פרק א פסוק כו "ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" בריאת האדם שונה מבריאת שרץ המים ושרץ האדמה. בשרץ המים ובשרץ האדמה אמר ה' למים "והשריצו", ולארץ אמר "והוציאה", שהמים נטלו חלק בבריאת שרץ המים והאדמה נטלה חלק בבריאת שרץ האדמה. אבל בבריאת האדם הבורא בעצמו עשה את האדם. ויש לשאול, אם הקב"ה ברא את האדם בעצמו ללא שותפים, מדוע כתוב "נעשה" בלשון רבים, היה צריך להיות כתוב "אעשה"? יש לומר, כי אמר הקב"ה "נעשה" לשון ענווה, כי הקב"ה הוא מקור הענווה, וכך דרך העניו לדבר. והנה, למרות שאמר הקב"ה "נעשה", לא חשש שיטעו ויאמרו שמישהו עשה יחד איתו את האדם, כי הקדים ואמר "ויאמר אלקים" לשון יחיד. פרק א פסוק כח "ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו ומלאו את הארץ" תמוה, הפסוק אומר "ויברך אותם", אך אינו אומר מהי הברכה? יש לומר, שבירך אותם האלקים שהמין האנושי לא ייכרת לעולם. אך עתה יש לתמוה, אם יש ברכה על ריבוי המין האנושי, מדוע אם כן צריך לצוותם "פרו ורבו"? יש לומר, שהיה צורך לצוותם על כך, שכיוון שהם מבורכים על ידי האלקים יש חשש שיבואו להתרשל ולא ישתדלו לקיים הדבר. [למדים אנו מכך, שעל אף שהברכה מובטחת, האדם מצידו צריך להשתדל להיות ראוי לה]. פרק א פסוק כט "ויאמר אלקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה" באומרו "ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים", עשה הקב"ה את האדם אדון ושליט על כל הבריאה. ואילו כאן הביא את התועלת שיש לאדם מכך - "לכם יהיה לאכלה". אולם כיוון שב"לכם יהיה לאכלה" לא כלל את כל הבריאה, אלא רק את הצומח, על כן יש לומר שדווקא את מה שפירט הפסוק כאן, נתן רשות לאכול. אבל דגת הים, עוף השמים והבהמה, יש רשות רק למשול עליהם, אך לא לאכול מהם. פרק ב פסוק ג "ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות" צריך להבין, מהי הברכה אשר ברך אלקים את יום השבת, שהרי בפסוק לא נזכרה כל ברכה? אמנם חז"ל דורשים שהברכה מתייחסת למן, אולם דברי חז"ל הם רק על דרך רמז אך אין הם הפשט בפסוק, כי המשמעות הפשוטה היא שמדובר על ברכה החלה מיד, ולא על זמן עתידי. אלא כך יש לפרש את פשטות כוונת הברכה: העולם הזה מצריך אכילה ושתיה, ושאר צרכי האדם, והם מושגים על ידי טורח ועבודת חולין. על כן ברך ה' את השבת, שלמרות שלא עסוקים בה בעבודת חולין, לא יחסר בה דבר, ולא זו בלבד אלא שבשבת יש אף יותר משאר הימים - לחם משנה, שלש סעודות, ועוד תענוגים. ודבר זה הוא הפך דרכי הטבע וסדר הבריאה, שלמרות שהאדם שובת ממלאכה יש לו כל צרכי השבת. כל זה הוא מכוחה של הברכה שברך אלקים את השבת. | פרק א פסוק י ואומרו תיבת 'ויקרא' תתפרש בב' אופנים, או לשון קריאת שם או לשון צעקה, צעק עליה לבל תתפשט עוד, כאמרם ז"ל (חגיגה יב.) שאמר לעולמו די, וכיון ששמעה ולא נתפשטה עוד קראה ארץ, כאמרם ז"ל (ב"ר ה') שעל שם שנתרצית נקראת ארץ. פרק א פסוק יד טעם אומרו 'יהי' לשון יחיד על ב'. בזה רמז כי אחד מהם הוא המאיר ביום, ולזה לא אמר לשון רבים, ובאמצעות שדיבר ה' בדרך זה הוא שהיה מה שהיה בתכלית הדבר שנתמעטה הירח כאומרם ז"ל (חולין ס:), כי אם היה ה' אומר פתח דבריו 'יהיו מאורות' בהכרח היה הדבר עומד כן כי דבר אלקינו יקום לעולם. פרק א פסוק כו הכוונה בזה כי לא ברא ה' את האדם כבריאת שרץ המים ושרץ הארץ אשר אמר למים 'והשריצו' ואמר לארץ 'והוציאה', אלא הוא הבורא אמר שהוא יעשה האדם. ואמר 'נעשה' כי הוא מקור הענוה, לזה דיבר בלשון רבים כי כן ידבר יחיד העניו. ולא חש לתת מקום לטעות, כי הקדים לומר 'ויאמר אלקים' שם יחיד, ה' הוא אלקים, הוא בכבודו ובעצמו כביכול גבל עפרו והפיח בו רוח חיים. פרק א פסוק כח 'ויברך אותם וגו'', פירוש שלא יכרת מין האנושי. 'ויאמר וגו'', צוה אליו לפרות ולרבות שהגם שבירך אותם שיהיה מין האנושי קיים לא מפני זה יתרשלו מלפרות ולרבות. פרק א פסוק כט שיעור הכתוב הוא על זה הדרך, להיות שכבר אמר 'ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'' בזה עשה את האדם אדון ושליט בכל הבריאה, ועתה בא לומר תועלת הנתינה שהוא לאכלה, ובזה הרשה אותם לאכול מהצמחים, וממוצא דבר אתה יודע כי מה שנתן להם דגת הים ועוף השמים והבהמה אינו אלא למשול בהם לא לאכול מהם, כי פרט על אחד מהנמשלים שהוא לאכילה ולא כולם. פרק ב פסוק ג צריך לדעת מה היא הברכה. ורבותינו ז"ל אמרו (ב"ר יא) ברכו במן וכו'. ודבריהם ז"ל אינם אלא רמז בכתוב, אבל הפשט לא ידבר על זמן מהזמנים העתידין. והנכון במשמעות הכתוב הוא, כי להיות שהעולם הזה צריך הוא לשפע המקיים, והיא בחינת האכילה והשתיה וצורכי האדם, וכולן מושגים על ידי טורח ויגיעה הגשמית וחולין היא, וה' כשרצה לקדש יום השביעי קדם וברכו שלא יחסר בו דבר, הגם שאין טובת העולם השפל מושגת מהפרישות והקדושה אלא מעסק חול, אף על פי כן ברכו שלא יחסר טוב, ועוד לו שהוא יתר על שאר הימים לחם משנה שלש סעודות ותענוגים יתירים, וזו היא ברכתו והוא דבר הפך הסדר. |