בקשר לתארי האלוקים - בקבלה וברמב"ם

בקשר לתארי האלוקים - בקבלה וברמב"ם

לפי הרמב"ם אין "הגדרה" לאלוקים. אפשר לומר רק מה הוא "לא", מאחר והוא נעלה מכל "כן". 

לפי הרמב"ם, כל הגדרה לאלוקים היא רק מצד האדם, שדעתו קצרה מלהבין את האלוקים, ולפיכך מתארו במונחים אנושיים. אבל המונחים האלו - התארים - נשארים אנושיים, ורק עוזרים לנו להבין מה אלוקים הוא לא. 

לפי המקובלים, אלוקים הוא "אור אין סוף". אתפלפל ואומר, כי: סוף=הגדרה, באשר זה מובנה של המילה הגדרה - מלשון גדר והגבלה למוגדר (אולי זו מילה מתורגמת, אבל הרעיון נשאר). 

לפי המקובלים, ישנם מציאויות המושפעות מה"אור אין סוף", והם ראויות להיקרא בכל מיני שמות כמו אלוקים ושכינה. למעשה, אינני מוצא סיבה שהרמב"ם יחלוק על זה. הרי גם הוא מודה במציאותם של שכלים נבדלים, אלא שהוא סבור שהם אינם אלוקים.

אלא מאי? לפי זה גם אי אפשר לומר שהקב"ה "שלם". כי גם "שלם היא הגדרה אנושית. לכן גם אי אפשר לומר על אלוקים שהוא "אלוקים", שהרי גם זו הגדרה במונחים המובנים ונשמעים בעלי משמעות לאוזן האנושית בלבד, אבל האלוקים עצמו אמור להיות נעלה מכל זה.

היוצא מהאמור, כי גם כל מה שאנו אומרים שאנו לומדים מ/על/בקשר לקב"ה, הן לפי הרמב"ם והן לפי המקובלים, אמור להיות בעצם "השלכה" ממושגים אנושיים אל הקב"ה, אבל אינם מתארים את המציאות. או שנאמר, כדברי המקובלים - שמדובר בשכל נבדל - אור נברא - שאותו אנו משיגים באמת כפי שהוא - ועליו אנו מדברים, אלא שאנו זוכרים שישנו מעליו "אור אין סוף" - אלוקים בלתי מוגדר, שהוא הבורא האמיתי, גם ברמה הראשונה של הבריאה הכללית, וגם ברמה השנייה של הנוצָרים ע"י איזושהיא ישות נבראת. ואינני רואה סיבה לדחות את קיומן של ישויות מופשטות מסוג זה, גם אם נאמר שקיימות ישויות מופשטות כאלה שהן כ"כ קרובות ל"אור אינסוף", קרי- לפי תורת התארים השליליים - כ"כ רחוקות מאיתנו בני האדם - עד כדי כך שאפשר לקורא להן בשמות אלוקיים ממש.

זו הסיבה, בקצרה, בגללה אני מעדיף את תיאור המקובלים. אמנם תיאור המקובלים לפעמים נשמע מסורבל לאוזן הרציונלית, אבל בצירוף עם ההסברים של הרציונליים של הרמב"ם אני חושב שזה מסביר יפה מאוד ובדרך הגיונית את נושא התארים.

סוף והגדרה.
כותב אליקים: 'לפי המקובלים, אלוקים הוא "אור אין סוף". אתפלפל ואומר, כי: סוף=הגדרה, באשר זה מובנה של המילה הגדרה - מלשון גדר והגבלה למוגדר'.

הגדרה של עצם מסוים מבחינה אותו מאחרים. השולחן אינו אופניים. אבל הם וכל העצמים החומריים אינם 'סופיים'. כולם נמצאים בתהליך של שינוי, איטי או מהיר. כולם אינם מוגדרים כ 'יש' אלא כ 'מתהווה'. כל אחד התהווה מדברים אחרים, ודברים אחרים יתהוו ממנו. מכנים עצם מסוים כשולחן ב 'פועל' [אן – ארגיאה ביוונית, אקטואליס בלטינית] ומה שעשוי להתהוות ממנו כמצוי בו 'כח' [דינמיס, פוטנטיאליס (וסליחה אם טעיתי בצורה הדיקדוקית של המילים) ]. לכן כל העצמים המתהווים, כיוון שיש לכל אחד אינסוף אפשרויות, וכיוון שכל אחד מצוי בהתהוות ואינו יש, אינו באמת מוגדר, וכלל אינו מסוים וסופי.

מה שמכונה בקבלה 'אין סוף' מכונה אצל הנאופלטונים 'אחד', אצל אריסטו הוא המניע הראשון, המניע הבלתי מונע. או אלהים.
אותו אל הוא 'אחד' ויחיד, לא חומרי, פשוט, שלם, נתון בפועל מוחלט, עצמו עם עצמו. חסר רצון והיפעלויות, אפתי ביחס לכל דבר אחר. למרות שהוא 'פועל' אין שום שינוי במצבו. הוא 'שכל משכיל ומושכל' – בטוי המציין את הבעיתיות של התפיסה הזו מבחינת השכל שלנו. הוא שכל אינטואיטיבי החושב את עצמו באינטואיציה אחת פשוטה. זו ראיה שכלית התופסת את מלאות האוביקט בבת אחת ולא בהליך מחשבתי. השכל, פעולתו, ההשכלה, והאובייקט שלו, המושכל, כל אלו זהים בשלמות אחת פשוטה.
האל הזה הוא הדבר היחיד במציאות שהוא מוגדר וקבוע לחלוטין, 'יש' אחד, מושלם, שכולו בפועל, ובאמת הוא סופי לחלוטין. הוא נחשב אינסופי מבחינת היותו יחיד במינו ואי אפשר להשוות אותו לשום עצם אחר.
האל מניע כסיבה תכליתית. כל עולם ההתהוות משתוקק להשיג מעמד של ישות אמת, שואף להידמות לאותו ה'יש', האל. בכך אותו 'יש' הוא סיבה תכליתית עבור המתהווה והמניע הראשוני שלו, מבלי שהוא עצמו יצטרך לחרוג מן האפתיות המוחלטת שלו, מבלי שיכיר, ירצה ויפעל איזו פעולה.

הרמב'ם סובר כי האלהים בלתי נתפס על ידי השכל האנושי, וכל תואר אינו תקף לגביו. אצל אריסטו המושג נבנה באופן שיטתי בהתאם לעקרונות ולדרישות השיטה הכללית שלו. לכן אנחנו יכולים לומר מה הם התארים והתכונות שלו.

על הכינוי 'אין סוף' בקבלה מסביר גרשום שלום כי הוא כינוי האל הנבדל לחלוטין, מצד עצמו, ולא מצד יחסו לנבראים. כל שם בו מכנים את האלהים מורה על סגולה או תואר בהם מתגלה האל לאדם, או שהאדם מיחס אותם לאל. לאל מבחינת עצמו אין שם. התורה, המשתמשת בשמות שונים, מדברת רק על גילוי האל ולא על האל מצד עצמו. מקור המונח 'אינסוף' נלקח כנראה מתוך משפטים המבקשים להדגיש את רוממות האל עד לאין סוף, או את סגולת המחשבה החושבת עד לאין סוף. בחירת הכינוי 'אינסוף' בא להפריד בין האל המוחלט ובין הספירות שנאצלו ממנו.

בערך 'קבלה' שבאנציקלופדיה העברית באה סקירה רחבה של הנושא, ויש בה כדי לתרום הרבה לשיחה כאן. מה שאנחנו קוראים 'קבלה' הוא אוסף גדול מאד של רעיונות שתרמו אנשים שונים במשך מאות שנים. הם חולקים תפיסות משותפות רבות, ובצידן מגוון גדול של דעות ורעיונות, אשר, באופן טבעי, לא תמיד מסכימים זה עם זה.
עודד

שלישישי,

לא ענית על שאלתי. אתה מאמין שהירח לא קיים אם אף אחד לא רואה אותו? אתה, לא איינשטיין.

_________________

לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה