| באור פרק כח פסוק טז "וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" אומר רש"י: "שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה". וקשה, מדוע יעקב התחרט על שנתו במקום זה, הרי אלמלא היה ישן לא היה חולם את החלום הנבואי עם כל ההבטחות שבו? ועוד, מדוע יעקב אומר "אכן יש ה' במקום הזה", שמשמע כי נגלה לו דבר שלא ידע קודם, וכי יעקב לא ידע שה' בכל מקום? ועוד, מדוע יש לו לתהות "ואנכי לא ידעתי", וכי עליו לדעת את כל הנסתר? ויש לפרש העניין לפי דברי חז"ל שפרשו את הפסוק "כי בא השמש" - שקעה לו חמה שלא בעונתה כדי שילון שם. בתחילה לא הבין יעקב טעם הדבר. אך לאחר שהקיץ מחלומו, אז הבין מפני מה הקדימה החמה לשקוע - כדי שישכב במקום הזה ויחלום החלום. ומדוע דווקא במקום הזה? זהו שהוסיף יעקב ואמר: "אכן יש ה' במקום הזה", כלומר, זהו מקום שבו ה' מצוי תמיד, יותר משאר המקומות, ולכן ה' רצה לדבר איתו בעת עוברו בו. ועל כן הוסיף ואמר "ואנכי לא ידעתי", כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה, כי נבואה צריכה הכנה. ואכן אם היה יעקב מכין עצמו, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום, ועל כך הצטער. פרק לא פסוק ב-ג "וירא יעקב את פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום. ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" יש לבאר, מה פשר סמיכות הפסוקים ועניינם לפרשת עזיבת יעקב את בית לבן? יש לומר, כי התורה הקדימה פסוקים אלו כהסבר למעשהו של יעקב, שעזב את בית לבן בלי ידיעתו. מדרך העולם, רק עבד בורח מאדונו בלי ידיעתו, אך מי שעובד את אדונו מרצון, לא יעזבנו בלי שיודיענו. יעקב לא היה עבדו של לבן אלא עבדו מרצונו, ומדוע עזב את בית לבן בלי להודיעו? אמנם ה' נגלה אליו וציווהו לשוב אל ארצו, אך אם לא היה שומע את דברי בני לבן "לקח יעקב את כל אשר לאבינו", וכן אם לא היה רואה את פני לבן שאינם כתמול שלשום - לא היה עוזב את לבן ללא ידיעתו. אך לאחר ששמע את דברי בני לבן, ולאחר שראה שפני לבן אינם כתמול שלשום, ברח, כי חשש שלבן יגזול ממנו את כל רכושו. ומאידך, גם לאחר ששמע את דברי בני לבן וראה את פני לבן, אלמלא התגלות ה' אליו וציווייו לשוב לארצו, לא היה ממהר לעזוב את בית לבן מיד, אלא היה משתהה שם ובחכמה היה עוזב רק לאחר שהשיג את מבוקשו. פרק לא פסוק כג "דרך שבעת ימים" מדוע הוצרך יעקב ללכת בדרך שבעת ימים ולא קפצה לו הדרך, הרי אפילו לאליעזר עבד אביו קפצה הדרך, ובודאי ראוי היה יעקב שתקפוץ לו הדרך כדי להצילו מלבן? יש לומר, שאם היתה קופצת לו הדרך, היה מקום לחשוב שרק משום כך ניצול יעקב מלבן, אך בדרך רגילה היה לבן משיגו וגובר עליו. ונמצא שבהליכתו בדרך יש נס גדול יותר, שלמרות שהשיגו לבן והיה בידו להרע לו - נמנע הדבר ממנו, כי ה' היה עם יעקב. ויש לומר עוד, שה' מנע ממנו קפיצת הדרך אלא סיבב שיפגשנו לבן, כדי שיכרות עמו ברית, ומכח ברית זו התגברו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם כושן רשעתיים. ועוד דבר מועיל נולד מהליכתו של יעקב בדרך רגילה - קבורת רחל, אשר עתידה להיות לעזר לישראל בגלותם. פרק לא פסוק לו "ויחר ליעקב וירב בלבן" "ויחר - וירב", להשמיענו, שמכיוון שיעקב כעס הוא בא לכלל מריבה, ואלמלא היה כועס לא היה רב כלל. וכיצד עולה על הדעת לייחס ליעקב תכונת הכעס והמריבה, שהיא תכונה מגונה מאד? על כך יש לדקדק בלשון הפסוק "וירב בלבן", דהיינו, שרק ביחס ללבן היתה בזה משום מריבה, אבל לא מצד יעקב עצמו, ואילולי היה זה לבן אלא אדם אחר, לא היה הדבר נחשב למריבה כלל. כמו שאמרו חז"ל "קפדנותם של אבות ולא ענוותנותן של בנים". ועוד ייתכן לדקדק בלשון הפסוק "וירב בלבן", שהיה יעקב עם לבן לבדו, ולא בחברת אנשים, כדי שלא להכלימו ברבים בדברי תוכחתו. | אור החיים כלשונו פרק כח פסוק טז צריך לדעת כונת אומרו 'אכן' שנראה כי נתגלה לו הנעלם, עוד מה תמיהא זו 'ואנכי לא ידעתי' שנראה שצריך הוא לדעת כל נסתר. ויתבאר על דרך אומרם ז"ל (חולין צא:) 'כי בא השמש' שקעה לו שלא בעונתה לשכב שם בבית מלון המאושר, ויעקב לא הרגיש טעם הערב שמש שלא בזמנו, לזה כשבא החלום ברוב ענין אז הוכר לו הנסתר טעם הערב שמש והוא אומרו 'אכן יש ה'' וגו' ולזה הערב השמש לצורך שכיבה במקום הזה. ואומרו 'יש ה'', פי' שם הוא מקום שבו ה' מצוי תמיד יותר מכל המקומות, ואשר לזה רצה ה' לדבר אתו שם מדי עוברו שמה. ואמר 'ואנכי לא ידעתי' קודם טעם הדבר כי אם היה יודע היה מכין עצמו לנבואה כי הנבואה צריכה הכנה כידוע, ואפשר אם היה מכין עצמו היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום ידבר בו, ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר. ורש"י ז"ל פי' ואם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש ע"כ. ואם לזה לבד נתכוין נאמר אליו ואם לא ישנת לא היית חולם חלום נבואיי בכל ההבטחות, ובהכרח להשלים הכונה במה שפירשתי. פרק לא פסוק ב-ג צריך לדעת מה קשר ושייכות לב' מקראות הללו. אכן כוונת הכתוב היא להקדים ב' דברים שמסיבתם עשה יעקב מה שעשה שברח בלא ידיעת לבן, שזולת זה לא היה הולך בלא ידיעת לבן, או עדיין היה מתעכב שם ימים, והוא שאם לא ראה פני לבן ודבריהם שאמרו הגם שבאה אליו הנבואה ללכת היה הולך בידיעת לבן כי לא נמכר יעקב לעבד לו ולרצונו היה עמו, אלא לצד דברי בניו ופני לבן משונות היה חש שיגזול ממנו כל יגיעו, והוא שאמר לבסוף 'כי יראתי פן תגזול וגו'', ואם לא היתה באה אליו הנבואה ללכת הגם שהיה שומע דברי בני לבן לא היה ממהר ללכת באותו זמן עד שיתחכם לקחת רצונו באורך הימים אז יפרד ממנו, וישב שם ימים באופן ומאמצעות ב' דברים דברי בני לבן ושינוי פניו ודברי ה' לזה עשה כל האמור בענין, לזה סמכם הכתוב יחד. פרק לא פסוק כג יש לחקור למה נשתנה יעקב בהליכה זו שלא קפצה לו הארץ כמשפט לאוהבי שמו, ומצינו שאפילו לאליעזר עבד אביו קפצה לו הארץ, ומן הנכון אליו יאות עשות גם להצילו מהרודף ולא היה משיגו לבן. ואולי כי הגיד לו האדון ברוך הוא בזה שאין צריך לברוח כי הגם שהדביקו לבן היוכל לדבר דבר אליו אפילו דיבור, וזולת זה היה מראה ח"ו כי לא יכול הצילו מיד לבן, וגדול הנס הזה שהגם שהוא בעל בחירה ימנע מעשות בחירותו ביעקב. גם בזה ה' סיבב כמה סיבובין כריתת ברית עמו לבל יזיק שבאמצעות הדבר נתגברו עליו ישראל בימי השופטים כשבא עליהם והוא כושן רשעתים כמאמרם ז"ל (סנהדרין קה.). גם מזה נמשך קבורת רחל במקום ההוא כדי שתהיה לטובה אות בגלות בניה כאומרם ז"ל (ב"ר כא) בטעם קבורתה שמה. פרק לא פסוק לו 'ויחר ליעקב וירב', פי' לצד שבא לכלל כעס בא לכלל מריבה וזולת זה לא היה מריב. 'וירב בלבן', פי' בערך לבן היה הדבר ניכר שהוא מריבה אבל אם היו הדברים לאדם אחר לא תקרא מריבה, וכן תמצא שאמרו ז"ל (ב"ר עד) וז"ל קפדנותם של אבות ולא ענותנותן של בנים וכו' פיוסים יעקב מפייס לחמיו וכו' ע"כ. וזה מכוון לדברינו. ואולי יכוין עוד שלא רב עמו בכנופיית אנשים אלא בייחוד עמו, והוא אומרו וירב בלבן פי' בייחוד עמו שלא יכלם בתוכחתו. |
