מחלוקת בין חכמי בבל לחכמי א"י בשיטת ר"ע? (בבלי, סוטה כז: )

מזל שלא הערנו לך על זה. ככה יכולת להודות.
מבחינה מתודולוגית כדאי, באופן קבוע, ללמוד את הגמרא לפני שאומרים שהפרשנות של רש"י לגמרא "איננה היחידה האפשרית שם".

.

רק הערה לדברי-שלי למעלה:

רש"י מפרש כפי שמפרש - משום שכך כתבו האמוראים בהמשך. לא היתה לו אפשרות לפרש אחרת.

[אריאל,

אני חושבת שדי ברור שצורת המסירה (העיקרית) הייתה בע"פ, אך יש מחלוקת בין החוקרים האם היה גם נוסח כתוב (או כמה נוסחים כתובים, שונים זה מזה). השאלה הזו מעניינת מבחינה היסטורית (את מי שמעניין אותו "מה היה במציאות"), וגם מבחינה "ספרותית" (את מי שמעניין אותו "כיצד עובדים טקסטים" או "כיצד מעוצבת/נמסרת תרבות"). ולעתים שתי הבחינות משולבות זו בזו. למשל, מחקרים שנעשו על תרבויות על-פיות (כאלה שמבוססות רק או בעיקר על מסורות ע"פ), מגלים שיש הבדל בין חברות בהן נעשה גם שימוש בטקסטים כתובים ובין כאלה שמבוססות רק על מסירה בע"פ - מבחינת השימור ה"מילולי", מבחינת ה"יצירתיות" בקריאה ובהצגה של הטקסטים, מבחינת המשמעות הפרשנית שניתנת למרכיבים שונים בטקסט הנמסר (למשל, תשומת לב לכל מילה ומילה והתייחסות אליה כאילו נבחרה באופן ספציפי, הוא משהו שמאפיין גישה לטקסט כתוב ולא גישה לטקסט שנמסר ע"פ, וזו תופעה שניתן להבחין בה בבבלי - בערך מן הדור הרביעי של האמוראים - ביחס למשנה) וכו'.



מואדיב,

1. אכן השאלה הזו לא רלוונטית, אבל חשבתי להוסיף על דבריך :-)
2. הבנתי, שמה שאתה רוצה לבחון הוא את האופן בו האמוראים (או ליתר דיוק: העורכים של התלמודים...) הבינו את המשנה (או איזה נוסח שלה היה לפניהם, אם אכן היו נוסחים שונים). מה שאני ביקשתי להדגיש הוא, שלא הכרחי שמה שמשתקף לנו מן התלמוד הוא בהכרח מה שמשתקף מן המשנה (או המקורות התנאיים האחרים) לכשעצמה. כל שאר מה שכתבתי - "קישוטים ופרפראות" ואיני חולקת במאום על דבריך שלך...] 

[מואדיב,

א. ההבדלים בין גרסאות המשנה שבתוך הבבלי ובין אלה שבירושלמי (או בכתבי היד של המשנה ה"עצמאיים" מתלמוד) זכו גם לתשומת לב מחקרית. שני הסברים עיקריים הוצעו לכך: 1) יש מקור אחד למשנה, אולם מה שמופיע בבבלי נלמד כ"כ הרבה פעמים בידי כ"כ הרבה ידיים, ועוּבּד וחזר ועובד בידי פרשנים ולומדים (שכל אחד מהם ניסה להתאים את מה שהוא יודע ומבין עם מה שכתוב - או "צריך להיות" כתוב לדעתו); 2) יש שניים (או יותר) מקורות למשנה, שכבר מרגע שנחתמה זכתה ל"עיבודים" או לפחות למסירה בע"פ, שאינה קפדנית בהכרח בדיוקי מילים (מסירה בע"פ, בתרבות על-פית, אינה מסירה של "מילה במילה"), אחד מהם נשתמר בבבלי והשני בירושלמי ובכתבי היד של "משנה לעצמה". איני בטוחה שהמחלוקת הוכרעה...

ב. לגבי מחלוקת הגישות בין ר' עקיבא ור' ישמעאל: אני חושבת שבעניין זה, אנחנו נוטים לקרוא את המקורות התנאיים (משנה, תוספתא ומדרשים) בעיניים של המקורות האמוראיים (מדרשים, שני התלמודים ובעיקר הבבלי). מתוך המקורות המאוחרים יותר אכן עולה דמותו של ר' עקיבא כמי ש"דורש כל קוץ". אבל במדרשים התנאיים זה לא לגמרי מה שמצטייר, ולמרות שגם שם נראית מחלוקת בין הגישות של ר' ישמעאל ור' עקיבא, היא הרבה פעמים "נקודתית" (גם ר' ישמעאל דורש לעתים מלים כפולות או ו"וים), או שהיא עקרונית אבל צריכה להיות מוגדרת אחרת, כך שבאמת תצליח למפות את העמדות השונות. הצעה אחת שהוצעה לפני כמה שנים (בידי עזן ידין-ישראל) למשל, היא שהמחלוקת הבסיסית בין השיטות נוגעת למרחב המדרשי האפשרי. לפי שיטת ר' ישמעאל (או האסכולה של ר' ישמעאל) לא כל מילה בתורה ניתנת להידרש, אלא רק אלה ש"הכתוב" "סימן" באופן מפורש כ"פנויות" ממשמעות מילולית/תחבירית בתוך הפסוק עצמו ("פשט"). לפי שיטה זו, "הכתוב" הוא המנחה את הקריאה המדרשית - גם את השאלות המדרשיות וגם את התשובות (והתורה עצמה מסמנת את המקומות ה"בעייתיים" למשל, באמצעות ו' מיותרת, כפל מילים שאינו נדרש תחבירית וכו'). לעומת זאת, שיטת האסכולה של ר' עקיבא (במקורות התנאיים) מתמקדת בעיקר בתוצאה ההלכתית, כאשר הפסוקים משמשים אותה כהוכחה להלכות ידועות. ההבדל בין השיטות הוא בעיקר במיקוד של הדרשן ובסמכות שיש לו "לקרוא" את התורה. 
(איני טוענת שגישת ידין-ישראל היא היחידה הנכונה, ויש גם הסברים אחרים להבדלים בין האסכולות. הבאתי אותה כאן רק כניסיון להראות שמה שהבבלי אומר על ההבדלים בין האסכולות אינו חייב לחייב את המשנה או מדרשי התנאים...)]