י''ג עיקרי אמונה לרש''י ולרמב''ם

בהקדמתו לפרק חלק מונה הרמב''ם י''ג יסודות ש'כאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתבררה אמונתו בהם נכנס לכלל ישראל. וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות יצא מהכלל וכפר בעיקר, ונקרא מין ואפיקורס, ומצוה לשנאו ולאבדו'. השאלה הגדולה היא מי אמר זאת לרמב''ם, ואת התשובה נותן הרמב''ם עצמו בי''ד. שם הוא מונה את אלו שאין להם חלק לעוה''ב בשל בעיות אמונה 'המינים, האפיקורסים, הכופרים בתורה, בתחה''מ, ובביאת הגואל' ומבאר 'חמשה הן הנקראים מינים - האומר שאין שם א-ל. האומר שהן שניים או יותר. האומר שהוא בעל גוף ותמונה. האומר שאינו לבדו הראשון וצור לכל. העובד כוכב ומזל וזולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים
שלושה הן הנקראים אפיקורסים - האומר שאין שם נבואה כלל ואין מדע שמגיע מהבורא ללב בני האדם. המכחיש נבואתו של משה רבינו והאומר שאין הבורא יודע מעשי בני האדם.
שלושה הן הכופרים בתורה - האומר שאין התורה מעם ה'. ואפ' פסוק א'. הכופר בפירושה והוא תושבע''פ והמכחיש מגידיה כגון צדוק ובייתוס. והאומר שהבורא החליף מצוה זו באחרת וכבר בטלה תורה זו כגון הישועים וההגרים.' (הל' תשובה ג,ו-ח. ציטוט מקוצר) כאן מנה הרמב''ם את כל י''ג העיקרים למעט שכר ועונש וייחס אותם לחמש קבוצות.
מקור קבוצות אלו בשני מקורות תנאיים העוסקים במי שאין לו חלק לעוה''ב: המשנה בתחילת פרק חלק 'אלו שאין להם חלק לעוה''ב: האומר אין תחה''מ מן התורה. ואין תורה מן השמים. ואפיקורוס.' (סנהדרין י,א ושם עוד כמה חוטאים שלא בנושאי אמונה, גם הרמב''ם מונה אותם בהל' תשובה אבל אין הם מעניין מאמר זה) והברייתא במס' ראש השנה המתארת את יום הדין הגדול 'המינים  והאפיקורסים, שכפרו בתורה ושכפרו בתחה''מ...יורדים לגיהינום ונידונין בה לדורי דורות...גיהינם כלה והן אינן כלים, וכל כך למה מפני שפשטו ידיהם בזבול...ואין זבול אלא בהמ''ק'. (ר''ה יז. גם שם עוד חוטאים שאינם כופרים) אם כן, חז''ל מונים ארבעה כופרים, ועכשיו שימו לב איך ניתח זאת הרמב''ם. 

1) המונח מין מופיע בש''ס פעמים רבות והוא מתייחס לכל קבוצות הסוטים מהיהדות החז''לית, בפרט לנוצרים. אולם במקום אחד נמצא דיון מפורש בהגדרת המונח והוא הגמ' בע''ז (כו:) בה נחלקו רב אחא ורבינא: חד אמר מומר להכעיס הוא מין וחד אמר מין זה העובד ע''ז. לכן פירש הרמב''ם שיש להבדיל בין הגדרת מין לבין כינוי מושאל. מין בהגדרתו הוא עובד ע''ז או מומר להכעיס וככינוי מושאל השתמשו בכך חז''ל כלפי כל הסוטים מהדרך. לדעת הרמב''ם הברייתא מתייחסת למונח האמיתי ולא לכינוי המושאל, שהרי כל סוגי הכופרים המוזכרים בה נכללים בכינוי המושאל. (פירוש לחם משנה)
מהו עובד ע''ז? כאן הוסיף הרמב''ם וקבע שגם המאמין בע''ז הרי הוא עובד אותה (ע''פ המשנה בסנהדרין ס: העובד ע''ז - אחד העובד... ואחד המקבלו עליו לאלוה). והמשיך וקבע שכל מי שמייחס לא-ל תכונות אחרות משיש לו הרי הוא עובד אל אחר, וא''כ הוא עובד ע''ז (ע''פ דבריו במו''נ). לכן נכללו הטועים בהגדרת הא-ל במושג מין.

2) גם המונח אפיקורס מופיע בחז''ל לרוב, וכוונתו משתנה ממקום למקום. במקום אחד יש דיון מפורש עליו והוא הגמ' על המשנה שלנו (סנהדרין צט:) הגמ' מביאה כמה אפשרויות שכולן דרגות שונות של אויבי תלמידי החכמים: מבזה ת''ח. מבזה חברו בפני ת''ח. האומר מה מועילים לנו החכמים. האומר 'אלו החכמים' (בל' זלזול) הקורא לרבו בשמו. ואפילו תלמיד שלא האמין באגדות מופלאות במיוחד.
הרמב''ם התקשה להניח שמבזה ת''ח יזכה לעונש חמור כל כך (לחם משנה) ולכן פירש את הגמ' כך: 'מילת אפיקורוס היא ארמית, ענינה מי שמפקיר ומבזה את התורה או לומדיה, ולפיכך קורין בזה השם כל שאינו מאמין ביסודי התורה או שמבזה את החכמים או איזה ת''ח שיהיה' (פירושו למשנה שם). אם כן, לטענת הרמב''ם, המונח אפיקורוס יכול להתייחס לכופר בקדושת התורה או לכופר בקדושת לומדיה, אולם כוונת המשנה היא לכופר בקדושת התורה, מה שכולל את כל העיקרים הקובעים שהא-ל קשור לעולם.
ואשר לדברי הגמ', לדעת הרמב''ם מאמרי חז''ל השוללים את העוה''ב מאנשים ש'עיקמו את האף לכיוון הלא נכון' אינם אלא הגזמה שנועדה לומר שחטא פלוני הוא אבק החטא האמיתי ששולל את העוה''ב.  
סיבה שנייה שהכריחה את הרמב''ם לבאר את המונח ככפירה בעניין הא-ל בעולם היא היכרותו עם הגותו של הפילוסוף היווני אפיקורוס, זה (שנודע לשמצה בשל תמיכתו בהדוניזם) ביסס את תורתו על הנחה שהאלים אינם מתעניינים כלל בנעשה בעולמנו. אלא שכאן לדעתי טעה הרמב''ם, כי אין כל קשר בין תורתו של אפיקורוס לבין המונח החז''לי 'אפיקורס' שאמנם נוצר בהשפעת האיש, אבל ביטא עם הזמן דבר אחר לחלוטין.

3) הכופר בתורה כולל לפי הגמ' (סנהדרין צט.) גם את הכופר בפסוק או מילה אחת וגם את הכופר בק''ו אחד או דקדוק אחד. אלא שהרמב''ם לא חשב שאדם החולק על ק''ו יחשב כופר, שהרי אמוראים רבים חולקים על ק''ו של חבריהם. לכן ביאר שהכוונה למכחיש מגידיה כצדוק ובייתוס. כלומר שאינו מאמין ביכלתם לפרש את התורה נכונה, או שחלק על המסורת (מה שנקרא 'אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה'). 
לסעיף זה צירף הרמב''ם בפיה''מ את הכופר בביאת הגואל, שנתפרשה לדעתו בתורה. (הל' מלכים יא, א וכן בפירוש המשניות בהגדרת העיקר כתב 'מי שהסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה') אמנם בהל' תשובה מנה אותו בנפרד וצ''ע.
עוד הוסיף לזה הרמב''ם את הכופר באקטואליות של התורה - המאמין שנתחלפה, כי לדעתו האמונה בתורה כוללת את האמונה בה כחוק כלפינו.
יתכן ששכר ועונש, שנמנה רק בפיה''מ, נכלל בכופר בתורה ('הוא ית' נותן שכר למי שעושה מצוות התורה ועונש לעובר על אזהרותיה') כי בפיה''מ כלל הרמב''ם גם את זה באקטואליות התורה.

4) הכופר בתחיית המתים הובא במשנה בנוסח קיצוני יותר 'האומר אין תחיית המתים מן התורה'. הרמב''ם העדיף את גרסת הברייתא בר''ה לפי הכלל שקבע לעיל, שכללי המודרים מעוה''ב כפופים לכללי ההיגיון. לפי זה, לא יתכן שהמאמין בתחה''מ וחולק על פירוש הכתובים יחשב כופר. על כן מחק הרמב''ם את המלים 'מן התורה' מהמשנה שברשותו.


לסיכום, הקו המנחה את שיטת הרמב''ם בהל' עיקרים הוא היותם מונחים ע''פ ההיגיון. כתוצאה מזה הוא מיקל בתחה''מ, ביזוי ת''ח ותמ''ה ומחמיר בביאת הגואל ואמונה בא-ל.

לעיקרי האמונה ניתנו שתי הנמקות פילוסופיות: אחת נתן הרמב''ם עצמו במורה, שם הוא טוען שיש שני סוגי עיקרים: אלו שנצרכים לשלמות האישית של המאמין ואלו שנצרכים לשלמות החברה.
הנמקה שנייה נותן פילוסוף רמב''מיסט מאוחר - בעל העיקרים. הוא טוען שהגדרת דת א-לוהית מחייבת אמונה בא-ל ובדת שניתנה ממנו. מה שכולל כמעט את כל העיקרים.

מה פירוש עיקר פסיכולוגי?