| באור פרק מח פסוק ח "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה" מדוע יעקב שאל על אפרים ומנשה "מי אלה", והרי בני יוסף למדו תורה אצל יעקב י"ז שנה במשך כל שהותו במצרים ובוודאי הכירם? על כך דרשו חז"ל, כי ראה יעקב שעתיד לצאת מהם רשעים, ועל כך שאל "מי אלה". אולם פירוש זה הוא על דרך הדרש, ויש לפרש העניין כפי פשוטו: יש לומר, כי עיני יעקב כבדו מזוקן, ולא היה יכול לראות ולהכיר את בני יוסף. את יוסף עצמו הכיר, משום שיוסף אמר לו "הנה בנך יוסף". אולם את השניים שהיו עם יוסף לא הכיר, ולכן שאל "מי אלה". ועוד יש לומר, כי יעקב שאל "מי אלה" כדי לעורר אהבת האב על הבן קודם ברכתו, וזאת כדי שהברכה תיאמר מתוך התגברות רגש החיבה והאהבה בלבו. לכן שאל "מי אלה", כדי שישמע שיוסף אומר "בני הם", ועל ידי כך יהמו מעיו ותתגבר בו האהבה אליהם. וזה עניין הפסוק "כי מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו". פרק מח פסוק יד "וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שכל את ידיו כי מנשה הבכור" ותמוה, הלא מילת "כי" משמעה כאן "שהרי", והיא באה לנתינת טעם, אך באמת באומרו "כי מנשה הבכור" לא די שאין בזה נתינת טעם אלא ההפך, אם הוא בכור היה על יעקב לשים עליו את ימינו? היו שפירשו בפשטות, כי כוונת הכתוב לומר "כי מנשה הבכור" ואף על פי כן שם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה. אולם כך יש לפרש את העניין: לפני כן נאמר "ועיני ישראל כבדו מזקן לא יוכל לראות", כלומר, יעקב לא ראה בעיניו וממילא לא היה יכול לדעת מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר. כאשר העמיד יוסף את שני בניו לפני יעקב, חשב יעקב בדעתו כי בודאי הוא העמיד את הבכור לימין יעקב ואת הצעיר לשמאלו, שכך מן הראוי לנהוג. ומכיוון שיעקב רצה לשים את ימינו על ראש הצעיר, נאלץ לשכל את ידיו. ולפי זה נמצא שהכתוב "כי מנשה הבכור" אכן יש בו נתינת טעם. כלומר, מדוע שיכל יעקב את ידיו? "כי מנשה הבכור" ובוודאי הוא עומד לימינו, ולכן כדי לשים את ימינו על ראש אפרים עליו לשכל ידיו. פרק נ פסוק ב "ויחנטו הרופאים את ישראל" מה ראה יוסף לחנוט את אביו? יש לומר, כי בפשטות עשה כן כי כך היה המנהג אז לעשות לכל הנכבדים וגדולי המלכות. טעם נוסף: גם אלמלא היו חונטים את יעקב, גופו היה נשמר ולא נסרח. דבר זה היה פלא בעיני מצרים, ובודאי היו עושים אותו לאלוה. לפיכך, כדי שלא יטעו בו, ציווה יוסף לחנוט את יעקב כשאר המתים. וטעם נוסף: ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן, ומטעם זה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחים אחר מותם, ואפילו העיפוש הנשאר בבטן מתייבש ונהיה לעפר. אבל לפני מתן תורה היתה זוהמתן קיימת בגופם. אמנם שונה יעקב משאר מתים, כי "יעקב אבינו לא מת", ועל כן לעולם לא יסרח, אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר נשאר בגוף האדם יסריח ברבות הזמן. ולכן חש יוסף לכבוד אביו וציווה לחנוט את גופו. פרק נ פסוק טו "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו" בפסוק זה פירוש המלה "לו" - שמא ואולי. דהיינו, חששו אחי יוסף פן ישיב להם על כל הרעה שעוללו לו. וקשה, הרי בדרך כלל בא "לו" במשמעות הפוכה - לו יהיה כן, הלוואי. ואם כן מדוע ראה הכתוב לנקוט דווקא במילה זו, היה לו לומר "פן" או "אולי"? ויש לומר, שאכן כאן משמעות "לו" היא הלוואי, דהיינו, רצו אחי יוסף שיוסף ישיבם רעה על כל הרעה שגרמו לו. על ידי שיצער אותם כמידת הצער שהם ציערוהו, יתכפר להם עוונם ולא ייענשו בני ישראל בכל הצרות והגלויות, וכן לא היו "עשרה הרוגי מלכות", שכידוע שורש עונשם הוא חטא מכירת יוסף. פרק נ פסוק כ "ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה" דין הוא כי מי שהתכוון להשקות את חברו בסם מוות, ונתן לו כוס יין, אינו מתחייב כלל, אף לא גם בדיני שמים. זהו שאמר יוסף לאחיו, למרות שאתם חשבתם עלי לרעה, אין עליכם שום צד של חובה, משום שיצאה מכך רק טובה ותועלת. | האור החיים כלשונו פרק מח פסוק ח קשה והלא י"ז שנה היו יושבים לפניו ללמוד תורה ואיך שואל עליהם, ורז"ל אמרו כי ראה בהם ראיה שכליית שעתיד לצאת מהם רשעים. וזה דרך דרש, וצריך לפרש הכתוב כפי פשוטו. והוא כי גילה לנו הכתוב שיעקב כבדו עיניו מזוקן שלא היה יכול לראות ולהכיר, ולצד זה הגם שראה ב' בני אדם עומדים לפניו לבד יוסף שעמו היה מדבר והכירו לצד שהודיעוהו שאמרו לו 'הנה בנך יוסף' כאמור למעלה והבנים לא הכירם, לזה שאול שאל עליהם 'מי אלה'. עוד אפשר שנתכוון יעקב לעורר אהבת האב על הבן קודם שיברכם כדי שתהיה הברכה בתגבורת האהבה והחיבה, ולזה שאל 'מי אלה' כדי שישמע מפי בנו החביב אצלו לומר 'בני הם' ויהמו מעיו להם, והוא סוד 'מדי דברי בו וגו' רחם ארחמנו וגו''. פרק מח פסוק יד אמר תיבת 'כי' והוא טעם להפך, יש שפירשו על זה הדרך 'כי מנשה הבכור' ואף על פי כן וגו'. והנכון בעיני הוא לפי מה שקדם הכתוב להודיע כי עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל הכר מי הוא הבכור ומי הוא הצעיר, לזה שכשרצה לברך דן בדעתו כי המסדר יסדרם בדרך מוסרי לעשות הבכור לימינו של המברך ובזה ידע מקום כל אחד מהם ועשה מה שעלה על מחשבתו עשות, וזה הוא שיעור הכתוב 'שכל את ידיו' ואם תאמר מנין ידע והכיר מקומו של כל אחד, לזה אמר כי מנשה הבכור ומזה ידע כי אותו יהיה לימין ולזה שכל ידיו. פרק נ פסוק ב עשה כן יוסף משום כבוד אביו כי כן משפט הנכבדים ומכל שכן גדולי המלכות. או כדי שלא יטעו בו כשלא יחנטוהו שלא מת או שמת ולא הסריח ויעשוהו אלוה כי הוא פלא בעמים המזוהמים וסובב לבלתי יעלהו לארץ קבורתו, ואם לא היה טעמים הנזכרים הדבר פשוט כי בלא חניטה לא היה מסריח, וצא ולמד ממעשה ר' אלעזר ברשב"י כאמור בש"ס (ב"מ פד:). או אפשר לומר כי לצד שישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן (שבת קמו.), ולזה צדיקי ישראל מאז והלאה לא היו מסריחין אחר מותם ואפילו עיפוש הנשאר בבטן יבש ויהיה לעפר כי זוהמת הגוף היא המסרחת אוכל שבמעים, מה שאין כן קודם לכן, והגם שנאמר שגופו של יעקב לא יסריח כי לא מת אבל על כל פנים עיפוש המאכל אשר ישאר בגוף האדם כי ירבו לו הימים כנוס יתעפש ויסריח, ולזה חש יוסף וצוה לחנוט. פרק נ פסוק טו 'לו ישטמנו' וגו', פירוש דלמא, אלא שאין חבר לה בכל התורה, וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה. והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו 'ישיב לנו את כל הרעה' והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז"ל (שבת י:) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם. פרק נ פסוק כ והרי זה דומה למתכוון להשקות חבירו כוס מות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים. |
