ואנקמה

נחשפנו בימים האחרונים לסרט החתונה של הנערים ששרים בהתלהבות את בקשתו של שמשון להינקם מאויביו

הזדעזענו מעצם הרעיון וכמובן שגם מהביצוע.

נעזוב רגע את הפוליטקלי קורקט וננסה לבחון מה המקורות מלמדים אותנו.

הזעזוע היה מכלי הנשק השלופים ומדקירת תמונת התינוק. לא מהשיר עצמו.

הרי על כל נרצח מוסיפים את עניין הנקמה (הי"ד).

הזדעזעות מהשיר כעת היא חנפנות בעלמא או חוסר דעה עצמית. השיר היה מצוי מאוד בזמן האינתיפאדה השניה גם בחתונות חרדיות (אולי רק ליטאיות מודרניות, אבל חרדי שכותב בפורום הזה הוא בדרך כלל קרוב למודרני). רק החילונים גילו אותו בחודש האחרון. לעצם הדיון, לא רק החברה התפתחה מנקמה משפחתית למערכת משפט, אלא גם המילה נקמה עברה את הדרך הזו. הרי מיתת סייף לרוצח, כל רוצח, נלמדת מן המילים "נקום יינקם", שנאמרו על אדון שהורג את עבדו הכנעני, שאין לו משפחה שתגן עליו ותדרוש את דמו, אלא מצווה על עם ישראל לנקום אותו מאדוניו ולהענישו על הרצח, אף על פי שיהיה יהודי מיוחס.. גם בפסוקים שאנו אומרים בפסוקי דזמרה, יש לקרוא את כל הפרק. "לעשות נקמה בגוים, תוכחות בלאומים, לעשות בהם משפט כתוב". נקמה מקבילה למשפט כתוב, (גם "תוכחות" הן במשפט, כידוע לבקיאים בתנ"ך). באמת כבר בתורה מוצגים שני הצדדים. יש את סיפור קין והבל, שנראה בו שגלות היא העונש המתאים לרוצח, אלא ששאדם חסר מולדת מוכרח להשתמש בשיטת נפםש תחת נפש כדי להגן על עצמו. לעומתו יש בפרשת נח "שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם וכו וכשהתורה באה לצוות מה לעשות יש מיתה למזיד וגלות לשוגג.'.

המאמר בדעת הינו דוגמה מצויינת איך אפשר לכתוב הרבה ולא לומר מאומה

http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/233-2.htm

ירוחםשמ-

א. דובר שלא מכניסים פוליטיקה לפורום,

ב. אלוקים עדי-" כי בתם לבבי ובנקיון כפי" [כך השתדלתי לכה"פ],

כל אשר רציתי- הוא רק באמת להבין- 

האם המשפט הזה-

"נקמה של העם, רק ע"י שליחי העם",

בהקשר לסרטון החתונה, לא אומר כמובן מאליו,

את ההמשך שאני כתבתי,

א"כ, אשמח לשמוע מדוע?

ושוב סליחה אם פגעתי, באמת לא התכוונתי

ירוחםשמ.

לשליחי המדינה-

מותר לשרוף תינוקים בשנתם????

צעג

נושאים פוליטיים וכל מה שדומים להם פסולים בפורום הזה.

אבל השאלה היא שאלה:

מהי נקמה? טוב, זה כולנו יודעים: פגיעה במי שפגע בי או בשלי.

האם יש הבדל בין נקמה ממניעים אלו ואחרים? זו מוצדקת וזו לא? האם יש הבדל בין נקמה לבין ענישה?

אם נקמה היא מידה רעה, איך נבין את זה שיש תיאורים או בקשות לנקמה, או שבחים על נקמה, ברחבי התנ"ך?

כל אלו שאלות חשובות ששייכות לדעתי לסוג של שאלות המתעוררות בתקופה המודרנית עקב כך שהעולם התקדם. כלומר, בני אדם באופן כללי החלו להתבונן במשמעויות הנלוות של מעשי נקמה.

מבחינת שמירת סדרי החברה, בעולם שבו אין משטרה ולא (כמעט) בתי משפט אלא הצדק מופקד בידי הקרובים, התופעה של "גואל דם" והדומים לו היא מכשיר חשוב לשמירת החוק והסדר.

בעולם שבו יכול להיות עם המתפרנס ממעשי שוד וגזל, כמו עמלק, או כמו המונגולים של ג'ינגיס חאן, אפשר שתביעה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל ההולכים בדרך הזו היא אמצעי הגנה נאות. גם כדי להרתיע אויבים אחרים, גם כדי למנוע את המשך קיומה של חברה שאינה מסוגלת להשתנות או שאין לנו לקחת סיכון שהם ישתנו לטובה.

הרצון לפגוע במי שמאיים עלי ועל קרובי הוא טבעי במובן זה שהוא טבוע בתוכנו כבני אדם והוא גם שימושי. אם אני לא אגן על האינטרסים של עצמי, מי יגן עלי ויילחם לי?

אבל

כמה שינויים יסודיים עברו על התרבות האנושית, לטובה, גם בהשפעת התנ"ך שלנו.

א. הופנם הרעיון של צדק.

ב. הופנם הרעיון שכל בני האדם שוים במובן של שוי זכויות.

ג. החברות התפתחו, והוקמו מוסדות שמגינים על הפרט ועל הכלל במידה רבה יותר מן העבר.

ד. התחלנו לראות את העבריין לא בתור רודף ורע אלא גם בתור חולה ואומלל.

ה. גם התורה עצמה אוסרת על מעשי נקמה ואפילו נטירה (חייבים לעזור למי שלא עזר לי בעבר ואפילו לא להזכיר לו שנהג שלא כמוני כעת) בתוך עם ישראל.

בעולם שבו חי דוד המלך או למצער מי שחיבר את מזמורי תהלים מבקשי הנקם באויב, המשאלה מן ה' שיצילנו וישמיד את אויביו היתה מובנת מאד. כנראה לא היה הרבה טעם להתחנן לה' שיחזיר בתשובה את דואג האדומי ואת אחיתופל ששנאו את דוד (אחיתופל - בצדק), או את הפלשתים שאיימו על ישראל ושאר עמים אויבים.

וזו לא רק שאלה של מציאות קשה שאינה משאירה אפשרות להחזרה בתשובה של העבריין. זו גם שאלה של ערך. יש תפיסות שונות של צדק ושל ענישה ושל כפרה: יש בהחלט כאלו שהאמינו כי הצדק הוא להעניש את הרשע ולא למחול לו ולוותר לו, וכל שכן אם לא בא לעשות תשובה מעצמו. גם בתורה נאמר כי לא יכופר לאדמה אלא בשפיכת דמי הרוצח.

איך עלינו להבין את הסתירות האלו? האם אנו פגומים מפני שאנו מאמצים את דגם המחשבה המודרני יותר שרואה בנקמה פגם נפשי או שלהפך, אנו טובים מאבותינו, אפילו ממי שהיה מסוגל להתפלל על נקמה?

כמדומה שיש שתי גישות יסודיות לפתרון:

א. התורה דיברה לפי תנאי העולם של אז, כפי שציינתי בתחילת דברי. גם השאיפה לנקם הטבועה בנו באופן פסיכולוגי מתאימה לימים עברו (ולפעמים צריך אותה גם היום). ככל שהעולם מתוקן יותר, כך אנו מתקשים להבין את הנקמה כאידיאל. זה צורך ולכן זה יכול להיות נושא מוצדק לתפילה, אבל יש פתרונות טובים יותר - אם הם בני מימוש.

ב. התורה הציגה ערך של נקמה שלעולם לא ישתנה, ומי שאינו מבין זאת, ואף מבקר את הנקמה בשם ערכים מודרניים, הוא מושפע לרעה מן המודרניות ולכן הוא טועה. אפשר אולי להגדיר את הטעות הזו כאפיקורסות...

כיון שהמחלוקת בין שני הצדדים היא מחלוקת על ערך, איך אפשר להכריע בה? הרבה יותר קשה להכריע בשאלות של ערך מאשר בשאלות של עובדה.

אמנם דומה בעיני שאם אנו בודקים את האמירות בתורה וגם בחז"ל, אפשר להצדיק את הגישה הראשונה. אנו יכולים לראות שנקמה היא אמצעי חשוב אבל לצד השימוש בו, כמו נניח בעיר הנדחת (שהורגים את כל תושביה בגלל שחטאו בעבודה זרה ואין להם תקנה להשתנות), יש חשש מפני השפעה נפשית של זלזול בחיי אדם. זו רק דוגמא, אבל היא עשויה ללמד שהגישה הראשונה היא הנכונה יותר. וזו גם דעתי.

אולי כדאי להזכיר את הדוגמא של הויכוח המובא בתלמוד בין רבי מאיר לבין אשתו ברוריה. היו חוטאים שצערו את רבי מאיר. רצה להתפלל עליהם שימותו. ברוריה דרשה את הפסוק "יתמו חטאים" (נגד הניקוד שלו) במובן שראוי שייגמרו החטאים אבל לא החוטאים, כי הם יכולים לחזור בתשובה. ואכן, רבי מאיר התפלל והיה נס והם השתנו לטובה.

האם אפשר לראות בכך דוגמא של התעלות החברה והפרט, כך שהגישה של ברוריה מקבלת מקום, בעוד שינוי הגישה של רבי מאיר הוא סמל או דוגמא לשינוי שחל בתפיסת הנקמה שלנו?

אם הגישה הראויה היא שנקמה היא צעד של "בלית ברירה" ולא אידיאל, מה זה אומר לגבי החינוך לנקמה שיכול להביא להשתוללות של אלימות או לקריאה לאלימות שלא במסגרת החוק (בלי דוגמאות, בבקשה)?

האין זה פשוט שהמחנכים לאידיאל של נקמה ברמת הקולקטיב (כולם אויבינו) הינם מזיקים למתחנכיהם?

אבל גם יש לזכור שגישה שמנסה אך ורק להבין את הזולת ולסנגר על אויבים אלימים, גם ברמת אויבי לאום, גם היא מחלישה ומזיקה. אני עצמי משתדל להסביר לילדי שבמצב הנוכחי שלנו בארץ ישראל הפלסטינים מתחנכים להיות אויבים שלנו, ואסור לנו לשכוח שצריך להיזהר מהם, אבל עלינו להיזהר לא לפתח שנאה מוחלטת ולהשאיר את התקוה לפיוס ולשלום, ולזכור כי גם הם נבראו בצלם אלוקים.