| באור פרק ו פסוק ח "והבאתי אתכם אל הארץ" הקב"ה הבטיח להם שייכנסו לארץ, וקשה, הלא הם עצמם לא נכנסו אלא בניהם, אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה מתו במדבר? ועוד צריך להבין לפי מה ששנתבאר לעיל, שאלקים נשבע על כך שיביא אותם לארץ. אלא יש לפרש, כי קודם לפסוק הזה אמר הקב"ה "וידעתם כי אני ה' המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", כלומר, יש כאן תנאי. כל עוד בני ישראל שומרים ויודעים את ה', יביא הקב"ה אותם אל הארץ, אך אם הם ינאצו את ה' אין הבטחה להביאם לארץ. פרק ז פסוק ו "ויעש משה ואהרן כאשר צוה ה' אתם כן עשו" יש לדקדק, מדוע כפל ואמר "ויעש... כאשר צוה" - "כן עשו"? ארבע תשובות בדבר: א. את השליחות של הקב"ה אפשר לעשות בשתי דרגות. דרגה אחת, כמו שמבינים את השליחות, כך צריך לעשותה. ואז ייתכן שהשליח פועל כדי להבין באמת מה מטרת שליחותו. דרגה שנייה, לעשות את השליחות בשלמות. בא הכתוב להשמיענו כאן שאכן עשו את השליחות בשתי הדרגות. ב. "כאשר צוה" - הכוונה בזה, משה ואהרן עשו את השליחות רק משום שצווה אותם הקב"ה, ולא משום סיבה או רווח אחר. "כן עשו" - לומר, שעשו את השליחות ללא שום שינוי. ג. לומר שבכל דיבור ודיבור שלהם היו מזכירים שם שמים, לכן התורה אומרת "כאשר צוה", לומר שכך משה ואהרן אמרו בשעת העשיה – כך צווה ה'. ד. לומר שהם לא התעכבו, אלא מיד כשסיים הקב"ה לצוות אותם, "כן עשו" את רצון ה'. פרק ז פסוק יז "בזאת תדע כי אני ה'" מדוע דווקא במכת דם נאמר שעל ידי מכה זו ידעו את ה'? הנילוס היה לאלוה בשביל המצרים, וכאשר ה' פוגע ביאור, מובן שהוא השליט האמיתי של העולם. ולכן אומר "בזאת תדע כי אני ה". ואמר "ה'", לומר, שמלבד הכוונה שה' היה הווה ויהיה, הכוונה במילה ה' - שהכל מתהווה במאמרו. וזאת רואים במכת דם, כאשר הפך את היאור לדם. ומזה מוכח שבכל רגע רצון ה' יכול לשנות כל דבר ממה שהיה ברגע הקודם. כמו כן התכוון לומר, שבזאת תדע את מדת הרחמים של הקב"ה, שהכה את היאור במכת דם. אם לא היתה מדת הרחמים, היה ה' מכה מיד את המצרים ופרעה. פרק ט פסוק יג "ויאמר ה' אל משה השכם בבקר והתיצב לפני פרעה ואמרת אליו כה אמר ה' אלקי העברים שלח את עמי ויעבדוני" שלשה ציוויים נצטווה משה בציווי זה: ציווי ראשון: ה' צווה את משה ללכת בהשכמה. ציווי שני: ה' צווה את משה לעמוד לפני פרעה כגדול העומד לפני קטן. משה רבנו היה צריך ציווי מיוחד לכך, משום שמטבעו היה מרכין ראשו כדרך השפלים, שהיה עניו מכל אדם. עוד אמר ה' למשה, שדווקא לפני פרעה יסיר את ההכנעה הטבעית שלו ולא במקום אחר, אבל בלבו יהיה עניו ושפל לפני הקב"ה. ציווי שלישי: ה' צווה את משה "ואמרת אליו וגו'". פרק ט פסוק כד "ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד כבד מאד אשר לא היה כמוהו" למרות שמים ואש הם שני חומרים הפכיים, וכשהם מתחברים יחד החומר החזק יותר מבטל את החלש, בכל זאת, במכת ברד עשתה האש את רצון ה' נגד טבעה, והיתה מתלקחת בתוך הברד, והיה גם אש וגם ברד. פרק ט פסוק כט "למען תדע כי לה' הארץ" אמר משה רבינו לפרעה, אין אני מתפלל להפסיק את מכת ברד, כי אני מאמין בדבריך שתשלח את העם, אלא אני מתפלל כדי להראותך את גבורת ה' שיש בידו לעשות הכל. | האור החיים כלשונו פרק ו פסוק ח קשה כי דברי א-ל עליון דברו טהור הוא כי יוצאי מצרים הם הנכנסים לארץ דכתיב 'והבאתי אתכם אל הארץ' ולא מצינו שכך היה אלא ואת בניהם הביא שמה אבל כל דור יוצאי מצרים מבן עשרים שנה נפלו פגריהם במדבר, ותגדל הקושיא למה שאמרנו שנשבע ה' על כל הדברים באומרו 'לכן' ואמרו ז"ל (שמו"ר ו) אין לכן אלא לשון שבועה. ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו'' אמר 'וידעתם כי אני ה' המוציא וגו'', פי' תנאי הוא הדבר ובזה 'והבאתי וגו'' וזולת זה אם תנאצו ה' אין כאן הבטחה זו, ואשר על כן כתב פרט זה של ידיעת ה' וגו' באמצע הבטחות הטובות ולא איחר ולא הקדים לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי אבל פרט זה של הבאתם לארץ תנאי הוא הדבר 'וידעתם וגו'' אז הבאתי וזולת זה יהיה מה שיהיה. פרק ז פסוק ו צריך לדקדק למה כפל לומר 'כאשר צוה וגו' כן עשו' ולא הספיק הכתוב באחת מהנה. ונראה שיכוין לומר שעשו השליחות כאשר אמר להם ה' בב' הדרגות, האחת שכל מה שהשיגו הבין בדברי ה' כן עשו, והב' שנתכוונו אל אמיתות הדברים בשלימות, וזה הוא שיעור הכתוב 'ויעש משה וגו' כאשר צוה וגו'' ולא שינו דבר, וחוזר הכתוב ומעיד ואומרו 'כאשר צוה ה' אותם', פי' מה שנתכוון ה' במצותו להם כן עשו, והבן. עוד ירצה לומר כי כל מעשה משה ואהרן לא היתה לסיבת אמצעות שום דבר אלא כאשר צוה אותן ה', והוא על דרך אומרו 'וצדקה תהיה לנו וגו' כאשר ציונו', ואומרו כן עשו הוא על גוף המעשה שלא היה בשום שינוי. עוד ירצה שעל כל דיבור ודיבור היו מזכירין שם שמים והוא אומרו 'עשו' ובשעת מעשה אמרו 'כאשר וגו''. עוד ירצה לומר שלא היו מתעכבים בדבר אלא תכף ומיד בכלותו לצוות אותם ה' היו נחפזים לעשות דבר ה'. פרק ז פסוק יז טעם שציין לו ידיעת ה' באמצעות מכה זו על דרך אומרם ז"ל (שמו"ר ט) כי נילוס היה למצרים לאלוה, אשר על כן רשם ה' בהכאת היאור לדם ואמר 'בזאת תדע כי אני ה'' כשאעשה משפט כתוב באלהיכם, ודקדק לומר 'אני ה'' כי שם זה מלבד שאמרו ז"ל שירצה לומר היה הווה ויהיה, עוד ירצה לומר כי במאמרו היה כל הווה. והנה כשיכה עבדו ליאור יראה כי הוא יתברך הוא שעשה היאור הוא מהווהו בכל עת לאשר יחפוץ והנה הוא עושה בו הויה אחרת והפכו לדם. עוד רמז לו כי מזה ידע מדת רחמיו יתברך על הנבראים בראות לפניך היאור נהפך לדם כדי שתשוב ותשלח ולא תמות, ואם לא היה צד הרחמים היה מכה בו ומאבדו מן העולם, וק"ו הדברים ומה יאור גדול מהפכו לדם אדם אמגושי כמותו לא כל שכן, והוא אומרו 'בזאת תדע כי אני ה'' שאני מתחכם עליך בדברים גדולים כזו של הכאת אלהיך כדי שתאמין ולא תאבד. פרק ט פסוק יג ג' מצות נצטווה, א' שילך בהשכמה, ב' שיתיצב לפניו, פי' שלא ירכין ראשו ולא ירכין קומתו כדרך העומדים לפני גדולים, אלא כגדול העומד לפני קטן כי כבר עשאו רבון ושליט עליו, והוצרך לצוותו לצד שמטבעו של משה להרכין ראשו מעט כדרך השפלים, לזה אמר כי לפני פרעה לא יתנהג כן. עוד רמז לו כי פרט זה שאומר לו התיצב לא בכל מקום יסיר מעליו ההכנעה הרגיל בה, אלא לפני פרעה, אבל יהיה בלבו עניו ושפל לפני א-ל עליון ויהיה נצב בגופו ולבו מוכנע מאימת מלא כל הארץ כבודו. ומצוה ג' 'ואמרת אליו וגו''. פרק ט פסוק כד אומרו 'מתלקחת', פי' כי להיות שהמים והאש הם ב' דברים הפכיים בקצה הקצוות ואין קירוב להם ובהתחברם יחד המתרבה על חבירו נוצח ומאבדו אם מים רבים יוכלו לכבות, ואם אש רבה היא אוכלת את המים, והודיע ה' כי בשליחות ה' כששלחם יחד היתה האש מתלקחת פי' מעלת הפכיית טבעה אשר הטביע ה' בה שלא להתלקח יחד היא עם המים היא היתה מתלקחת בתוך הברד ונסמכת אליו לעשות רצונו יתברך. פרק ט פסוק כט פי' אין אני מתפלל עליך לצד שאני מאמין בדבריך שתשלח את העם אלא להראותך כי לה' הארץ. |
