| נשלח ב-12/1/2016 12:02 |
 |
| |
מחקר תלמודי
כאחד שקצת מכיר מחקר, הייתי רוצה לדון על ערכו.
1. אם המחקר מלמדנו על גרסאות מקוריות, על רבדים (טפו טפו) בסוגיה ועוד, האם מישהו יסיק ממנו מסקנות הלכתיות? ואם לא אז האם באמת הוא כ"כ משמעותי? האם ניתן למצוא דוגמאות של פסיקה אורתודוכסית או לא אורתודוכסית שבאמת השתמשה במחקר תלמודי.
אם הנחת היסוד המחקרית היא היסטוריות, אזי הריפורמים בהחלט השתמשו בה לנימוק, אך אני שואל על היהודי האורתודוכסי.
2. האם ניתן לאפין את הנקודות שבהם תלמיד חכם קלאסי 'נחות' לעומת חברו שגם למד או למד רק בסגנון מחקרי.
3. אני הסברתי כמה נושאים על סמך יידע מדעי, אך בסה"כ לא ברור לי האם הוא באמת כ"כ הכרחי.
4. מי שלא קרא את אפשטיין (אני מניח שגם הקוראים נשברו בשלב די מוקדם), מה חסר לו בלימודו.
5. כנ"ל לגבי ליברמן. התוספתא כפשוטה הוא ספר מדהים, אך כעדות המחבר, רובו כתוב בגישה הלמדנית המקובלת.
6. על חשיבות ידע היסטורי, מי קדם למי ומי למד אצל מי לכאורה לית מאן דפליג, אולם הרב ליכטנשטיין העלה הרהורים על חשיבות הריאליה התלמודית.
כדי שהדיון יהיה משמעותי, כדאי להוסיף דוגמאות לכל טיעון.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/4/2016 17:07 |
|
| |
דין לשמה
במשנה למדנו שצריך לכתוב את הגט לשם האשה המתגרשת.
בתחילת זבחים למדנו שזבחים שנזבחו שלא לשמם כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה, חוץ מפסח וחטאת שפסולים. מהסוגיה משמע שאין צורך לחשוב בפירוש לשם הזבח, אלא שסתמא לשמה קאי.
לא זכור לי דין לשמה במקום אחר במשנה.
לעומת זה בברייתות ובדברי אמוראים מצינו מצוות רבות שיש בהם דין לשמה, כתיבת ס"ת תפילין ומזוזות, ובפרט האזכרות, ברית מילה וציצית.
האם יש משמעות לעובדה זו?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/3/2016 11:41 |
|
| |
הוא לא טען שברכות הנהנין הן מתקופת המקרא, אלא שבתקופות קדומות יותר לשון הדיבור נחשבה שפת רחוב שאינה מתאימה לדבר לפני מלך מלכי המלכים, אבל כשעבר עוד זמן מן המקרא התחילו לראות אותה כשפה חשובה בפני עצמה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 15:57 |
|
| |
| ת_ח_ז_ל כתב: |  | פרופ' דוד הנשקה כתב מאמר גדול על ברכת המצוות: . "ברכת המצוות: הלכה ותולדותיה", סידרא, כז-כח (תשע"ב-תשע"ג), עמ' 109-27. כל מה שהובא כאן כבר נמצא במאמרו, והרבה יותר מזה.
אין לו הסבר למה רבי התעלם מברכת המצוות, (אולי שכחתי מה ההסבר).
וזה הטעם למה כל ברכות הנהנין בלשון מקרא (לחם ולא פת) אבל ברכות המצות כולן בלשון חכמים (נטילת לולב ולא לקיחת כף תמר), כי אלו קדומות ואלו מאוחרות.
כמובן יש במאמרו דברים שאפשר להתווכח עליהם |
|
השאלה מדוע רבי התעלם מברכת המצוות היא אולי השאלה המרכזית.
האם ברכות הנהנין הן מתקופת המקרא? לכאורה גם הם תקנת חכמים ומדוע הן בלשון המקרא? ולפיה זה צריך לומר בורא פרי הגָפן כמנהג האשכנזים ולא בורא פרי הגֶפן.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 14:21 |
|
| |
נראה שעניין ברכת המצוות שייך להוראה ועל-כן מקומו בגמרא ולא במשנה. והתוספתא כבר כוללת יסודות של התלמודים. ועיין שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קי: ביאור ברכת המצוות דרבנן.
תוקן על ידי מם80 ב- 02/03/2016 14:30:42
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 13:24 |
|
| |
ייש"כ
הוא ברשת?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 11:41 |
|
| |
פרופ' דוד הנשקה כתב מאמר גדול על ברכת המצוות: . "ברכת המצוות: הלכה ותולדותיה", סידרא, כז-כח (תשע"ב-תשע"ג), עמ' 109-27. כל מה שהובא כאן כבר נמצא במאמרו, והרבה יותר מזה.
איני מוצא את המאמר ברשת. קיצור מן הזיכרון:
הוא טוען שהמשנה אינה מזכירה את ברכת המצוות; הברכה על המגילה לפניה או לאחריה אינה ברכת המצוות שבאה תמיד לפני המצוה אלא ברכת השבח, כמו הרב את ריבנו; גם ברכת ההלל שבסוכה פ"ג היא ברכה על המזמורים, כמו ברוך שאמר שלנו וכמו יהללוך; ברכת הפסח והזבח שבפ"י של פסחים היא על אכילת קדשים, והיא כעין ברכת הנהנין, ואין ראיה ממנה לברכת המצוות (ברכה על הזבח נזכרת כבר בספר שמואל).
אבל התוספתא מזכירה ברכת המצוות בכל מקום, ולא שהתחדשה אחרי חתימת המשנה אלא כבר ר' יהודה דן בברכות.
אין לו הסבר למה רבי התעלם מברכת המצוות, (אולי שכחתי מה ההסבר).
וזה הטעם למה כל ברכות הנהנין בלשון מקרא (לחם ולא פת) אבל ברכות המצות כולן בלשון חכמים (נטילת לולב ולא לקיחת כף תמר), כי אלו קדומות ואלו מאוחרות.
כמובן יש במאמרו דברים שאפשר להתווכח עליהם
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 09:02 |
|
| |
יעבץ
ושוב העלית את ההבדל בין המשנה לתוספתא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 06:46 |
|
| |
ואם נתיר לנו ראיות ממקור שאינו מפורש - כיעבץ - הרי שגם במסכת חלה - האשה קוצה חלתה כשהיא ערומה, וההסבר (הלא כתוב במשנה) נסוב על עניני הברכה
אבל מדוע ש- מקורות ישפיעו על מי שלא הושפע מ ?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 02:01 |
|
| |
יפה!
|
|
|
|
| נשלח ב-2/3/2016 01:55 |
|
| |
במשנה בתרומות א,ו מופיע חיוב ברכת המצוות:
א,ו חמישה לא יתרומו; ואם תרמו, תרומתן תרומה: האילם, והשיכור, והערום, והסומא, ובעל קרילא יתרומו; ואם תרמו, תרומתן תרומה.
ובתוספתא ג, א:
מפני מה אמרו אלם לא יתרום, מפני שאין יכול לברך... מפני מה אמרו בעל קרי לא יתרום - מפני שאינו יכול לברך. מפני מה אמרו ערום לא יתרום - מפני שאינו יכול לברך.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/2/2016 09:45 |
|
| |
ת"ט
הגבתי לך עניינית. אז לומר לי "הגב עניינית" זה לא לעניין.
ברכת המגילה לא מוזכרת (שוב לפי הדברים שהובאו; לא בדקתי וכל הדיון מבחינתי הוא באוויר), אלא ברכה לאחר הקריאה. יוצא שיש רק ברכת המצוות אחת במשנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/2/2016 08:39 |
|
| |
ת"ט
תודה גם לך. לפני זמן מה התלונן בפני אחד מוותיקי הפורום שכבר אין נושאים חדשים. נראה שהוא צדק :)
|
|
|
|
| נשלח ב-29/2/2016 08:31 |
|
| |
מ80
תודה. נקודה למחשבה.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/2/2016 07:34 |
|
| |
יש
1. שים את המילה עז עיוורת ( מעזבונו של הרב ע"י) בסוגרים ובבקשה הגב עניינית.
2. מדוע ברכת הזבח בפסח אינה ברכת המצוות רגילה? וה"ה לברכת המגילה. אזכרת שתי אלו אינה תומכת בעמדתך. ההבדל היחיד הוא שהן אינה ברכה רוטיניות הנאמרות תמיד. אכן יש במחקר הטוענים כי הרכות רוטיניוות לא הוזכרו (עדיין קשה מברכת שופר, לולב ועוד רבות), אבל הפתרון שהמשנה סתם קבלה את המנהג תמוהה. וכי המשנה לא נתנה דעתה מדוע כאן כן וכאן לא? ועוד - מדוע המנהג עצמו התקבע דווקא באלו?
|
|
|
|
|
