למה השמאל מתקשה כל כך להכיר ש"תהליך אוסלו" ורעיון "שתי המדינות" נכשל?
תהליך אוסלו לא היה גחמה, מחטף או טעות מדינית; הוא היה המסקנה הטבעית ההגיונית והמתבקשת של התודעה הציונית הקלאסית בהתפתחותה המודרנית. אחרי שהצליחה הציונות להקים את "מדינה היהודים", יהודים כאינדיבידואלים – זה "המקלט הבטוח" – היא איננה יודעת, ולא יכולה לדעת, שום שאיפה נוספת מלבד הסכמי שלום והכרה מדינית, ובכל מחיר. זהו צורך פנימי אולטימטיבי, פסגת כל השאיפות, תנאי ראשוני לרווחתם של האינדיבידואלים.
המסקנה שאין לנו פרטנר לשלום, ושעוד נכונו לנו מלחמות, איננה רק הודאה בכישלונו של תהליך אוסלו, אלא "נוקאאוט" מצלצל לתודעה מודרנית זו, שממנה הוא גזור. היא איננה יכולה לעמוד בעוד מאה שנות מאבק ומלחמה שכן היא איננה יכולה לתת למאבק כזה משמעות וטעם וממילא גם לא מוטיבציה וכוח. אם עצם הקיום האינדיבידואלי הוא התכלית, רק אידיוט ימסור את נפשו.
אם "תהליך השלום" נכשל, והשלום נדחה "עד להודעה חדשה", הרי שהתודעה הישראלית המודרנית שבה הוא מושרש וממנה הוא נובע, איננה רלוונטית לאתגרי המציאות. נותרה לנו עתה בחירה ברורה בין שתי אפשרויות: לוותר על המדינה, או לוותר על התודעה. זהו הדבר שחשף תהליך אוסלו.
ומכיוון שהעם הזה בכל זאת מלא תנופה וחפץ חיים ולא מתכוון לוותר על המדינה, את החלל הריק שנוצר הולכת וממלאת תודעה חילופית, שמסוגלת לתת משמעות טעם וערך מחודשים לתחייה הלאומית. תשתית ערכית מוסרית אלטרנטיבית, יהודית ולא רק מודרנית. תודעה שמחזירה את "שיבת ציון" לשורשיה הישראליים ההיסטוריים, למסורת ישראל, לאתוס הערכי-מוסרי שלו, לייעודו ההיסטורי של העם, כפי שעוצב, גובש והונחל במשך אלפי שנות היסטוריה ישראלית. תודעה שאיננה רואה בארץ ישראל רק "מקלט בטוח" אלא יעוד; תודעה שאיננה מסתפקת ב"מדינת היהודים" אלא חותרת ל"מדינה יהודית", גם אם לאו דווקא "דתית"; תודעה שאיננה מבוססת על "עם ככל העמים" אלא על הייחוד הישראלי.
התודעה החדשה-ישנה הזו איננה מנוגדת לתודעה הקודמת; היא איננה שוללת מסלקת או מוחקת אותה; היא מעלה אותה, היא מחזירה אותה למקורותיה. היא בונה קומה נוספת, על בסיס התודעה שסיימה את תפקידה, תוך ברור ואימוץ מעלותיה. היא, במובן מסוים, נולדת מחיקה, אחרי שהייתה שם בעיבור ובעל-מודע מספר דורות.
הסכם אוסלו, שנועד בין היתר להנציח את ההגמוניה של התודעה "הישראלית המודרנית" [1] – חשף את כשלונה. "ואתם חשבתם עלי רעה, האלוהים חשבה לטובה, למען החיות עם רב".
תהליך אוסלו, אם כן, מהווה קו פרשת המים בתולדות שיבת ציון המודרנית. עד אליו הוגשמה שיבת ציון מתוך תודעה "הרצליאנית", "ישראלית". משזו מיצתה את עצמה, באה במקומה התודעה הישראלית המקורית. תודעה של יעוד במקום תודעה של קיום.
השמאל, אם כן, אמור לזנוח לא רק את תהליך אוסלו ורעיון "שתי המדינות" – אתגר לא פשוט אבל לא בלתי אפשרי – אלא את הזהות הישראלית המודרנית. מהפכה תודעתית כזו היא משימה הרבה יותר קשה ומסובכת.
המשבר של השמאל הוא הרבה יותר ממשבר פוליטי ומדיני; זהו משבר של תודעה.
ולהכיר בצורך לשנות את תודעת החיים – הרבה יותר מסובך מאשר להכיר בצורך לשנות מדיניות.
*********
[1] בראיון בשנת 2013, הודה ד"ר רון פונדק, אחד מ"אדריכלי" הסכם אוסלו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה..."
נשלח מהאנדרואיד שלי
