יש עוצמה לטומאה?

כידוע החוק הוא של הטהרה, כמו שמצינו בפרה אדומה שהיא חוקת התורה, ובו יש טהרה מטומאת מת. והחוק הוא הגבול, והגבול הוא המקדש שלא כל הרוצה להתקרב יכול, וכל הקרב אל משכן ה' ימות. ואם כן אין קושי בכך שדיני הטומאה מבוססים על חוקים שאין בהם הבנה בכל אחד לכשעצמו, אלא ההיפך, החוק עצמו הלא מובן הוא הגבול לטומאה. חוסר ההתאמה בפרטים, הוא המסמיך אותם לכלל הגדול יותר, ומשם לחוק הטהרה.

הרצון לעשות את הכול מובן הוא דבר שמבטל את קיום הרוח כדבר עצמאי, וכל רוח שאין בה חוק קבוע עליון, תהפוך לבסוף לרוח טומאה. כשהכול מובן הרוח תלויה בהרגשה, וההרגשה יש בה גם את רוח הבהמה היורדת למטה לארץ, והאדם נמשך אחריה ללא דעת.

רק החוק הוא המקדש הקבוע, והוא העומד מכנגד לגוף הקבוע, והוא הנלחם בו בכוחותיו הוא. קביעות הגוף הוא בהכרח שיש בו, ובצורך של האדם להזדקק לו תמיד, ולעומתו המקדש הקבוע הוא המציג דבר ממשי שהוא מנגד לממשות של הגוף תמיד.

הטהרה תלויה בחוק, והחוק מתקיים רק על ההגדרה המסוימת בצורה בה הוא חל, וכך הוא בטהרה. וכתוצאה מכך גם בחלות הטומאה הוא תחת הגדרות הדין האלו, כיון שכל הטומאה הוא רק במקום שיש מקום לטהרה מתחילה.

וכך הוא בכלי, כיון שהוא נשבר הוא כבר לא כלי, וכל שהוא לא משמש לאדם לא שייך בו טומאה. והוא ק"ו מנכרי שאינו מקבל טומאה, כיון שהוא לא כלי לטהרה וקדושה.

בתמצית - הטהרה של כלי שבור הוא כיון שהוא לא נטמא כל שאינו כלי.

 ולהיכן הטומאה פרחה מאחר שהוא כבר נטמא?

 היא פרחה על פי החוק שאין טומאה אלא בראוי לטהרה, והראוי לטהרה הוא המשמש אדם טהור, וכיון שהוא נשבר אין בו טהרה ולכן אין בו טומאה.

והוא החוק המטמא אותו, והוא החוק שבו היא טהרתו בין בשבירה ובין בטבילה.

צרעת הבית

"השמר בנגע הצרעת לשמור מאוד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים כאשר צויתם תשמרו לעשות" (דברים פרק כד)

יש צורך דווקא בהוראה של הכוהן, כיון שההוראה שלו היא חוק ולא דרך רפואה, וכוח ההוראה שלו הוא בהיותו מכהן במקדש. והוא ככל טומאה שאין לה טהרה אלא בהוראה וציווי וחוק 'כאשר ציוויתים' דווקא כחובה וכהכרח. וצריך 'לשמור אותו מאוד' שהוא יותר מכל ציווי אחר, והוא החוק בל יעבור, ורק בכך תהיה רפואה לצרעת.

הדוגמה העיקרית לאדם מצורע שמצינו בתורה הוא במרים שדיברה במשה "והנה מרים מצורעת כשלג" ומשה התפלל "אל נא תהי כמת בצאתו מרחם אימו ויאכל חצי בשרו" חומרת טומאת הצרעת הוא כחומרת טומאת המת, וגם במאהיל יש בו טומאה. וכך הוא גם באבנים מנוגעים מבית טמא.

המצורע מורחק מג' מחנות מחוץ לעיר ומחוץ לישוב, והוא לעומת אוהל מועד שהוא המקום שבו כל ישראל מתקבצים בו לשמוע את דברי ה' מפי משה. אוהל המועד הוא מקום ההתכנסות, וההתכנסות יוצרת את צורת המקום המקודש לה'.

 אין טהרה ללא רוח, ואין רוח ללא שכינה שבאה מלמעלה להחזיק בו שלא יתקטן ויטמא, ואין שכינה בפחות מעשרה מישראל שנמצאים יחד במקום אחד ובבית אחד.

הבית הוא המאחד ציבור, הבגד הוא ההופך את הציבור, את האיחוד שביניהם לרוחני ועליון. יש אנושיות נחותה והוא איחוד תחתון, וגם הוא מהסגולה האנושית ומהקורבה היסודית בין בני אדם, אלא שהוא של זימה ועבודה זרה, ורק הבגד הופך אותו לעליון יותר והאיחוד הוא במקום גבוה

יש סכנה עצומה ומופלגת באדם שהוא יראה בחברו ועל ידי כך בעצמו כעיקר משמעותי יותר את הגוף הנראה לעין. היופי הוא השתקפות עליונה, ולעומתו הכיעור הדוחה של הצרעת והחולי שיש בו סכנה להתפשטות, יש בו את הרחקת האדם מהיותו רוח ומראה מקום לטהרה, להיותו בעיקר גוש של בשר חומרי ודוחה.

טומאת הבית והבגד הם נגזרים של טומאת גוף האדם בצרעת. המקדש לא נטמא בטומאת צרעת ורק בית ששייך לאדם ומיוחד לו, רק הוא נטמא, כיון שהוא חלק ממנו מהווייתו וקיומו כאדם, והוא כעין הבגד שהופך את האדם לאדם שקנה דעת, והבית מבדיל את האדם מהמרחב הסתמי למקום שהוא שלו והוא פרטי. אדם שאין לו בית הוא לא רק מי שאין לו איך להגן על עצמו מהגשם והקור, אלא הוא אדם שלא הבדיל את עצמו מהמרחב הכללי, ולכן חסר לו גם בזהות שלו כאדם וכנבדל. הוא מהלך על פני הארץ כבעל חי, אלא שאין לו ארץ שהיא שלו, ולא זהות שהיא עליונה יותר מהגוף. והבית כזהות גם בה יכול להיות צרעת.

הטומאה היא מציאות ממשית מורגשת, אלא שהטהרה היא החוק שאין בו טעם ולא הגיון מפורט על פי כל פרט שאליו הוא מתחלק. ובצרעת היא בעיקר צרעת אדם והוא המצוי, והוא הצרעת היחידה שמוזכרת בתורה כמעשה שהיה. המצורעים שהורחקו הם מרים ושלושה מצורעים וכן בעוזיה שהקריב על המזבח ובנעמן וגחזי שדבקה בו צרעת נעמן על פי קללת אלישע. והוא הצרעת היחידה שמצינו שהייתה בפועל ולא רק שראוי שתהיה. הצרעת הוא בשר מת וכלשונו של משה בתפילתו על מרים, והוא היה גם בדוד על פי הגמרא לאחר שחטא בבת שבע, והוא הנידוי החברתי שהיה בדוד לאחר החטא, עליו הוא ביקש "השיבה לי ששון ישעך" "לב טהור ברא לי אלהים" והוא בריאה מחודשת. והצרעת הוא לא 'ייסורים של אהבה' 'שאין בהם ביטול תורה' והלב נשאר טהור, אלא הם ייסורים מכוערים של שנאה, שאין בהם אלא מזבח כפרה, וכמו שמבואר בגמרא בתחילת מסכת ברכות. וכיון שאין בם אהבה יש בהם מוות, ואין בהם עצמם תוכן אלא רק במה שחוץ להם, באחרים הרואים אותם מהחוץ, וגם בהם עצמם לאחר שהם מיטהרים ונבראים מחדש.  

טומאת הצרעת בבית הוא רק בשייך לישראל, ובארץ ישראל, כיון שרק שם יש דין של עיר חומה שיש חובה לפנות משם את האבנים המנוגעים הטמאים. והוא כמו שרק שם יש את כל דיני התרומה והקודש. והוא הטעם כיון שרק ארץ ישראל מיוחדת לישראל, ובהם הם ציבור מוגדר ולא יחידים, ולהם יש את אוהל מועד של המשכן, והשכינה השורה בתוכו, שהוא הקודש.

בית שאין בו ארבע קירות לא נטמא בנגעים והוא נדרש מלשון הכתוב "וראה והנה הנגע בקירות הבית" ונראה טעמו שבבניית בית יש כללים מסוימים, והעובדה היא שאין אדם שבונה בית בצורה כזאת שאין בה ארבע קירות, ומכאן שבית כזה אינו עומד למגורי אדם מצד עצמו, ולכן אי אפשר לקרוא לו בית גם אם יש אדם שיגור בו. וכאן העיקר הוא שהבית יהיה מציאות שלמה בפני עצמה, והאדם הוא הדר בה, והיא לא רק להגן עליו מהגשם והשמש. והוא כמבואר.