כאן לא אניפולי - האברך שאיבד את כספו וחוסר היכולת לברך על הרעה

בשבת יצא לי לקרוא את ספרו של העיתונאי החוזר בתשובה קובי לוי 'כאן לא אניפולי' מדובר בקובץ סיפורי 'השגחה' רדודים ומשמימים, כתובים בסגנון יידישאי להכעיס - זה הדבר היחיד היפה בספר, לחובבי הז'אנר.

הסיפור הראשון בספר, הנקרא גם הוא 'כאן לא אניפולי' מבוסס על אגדה חסידית המספרת שתלמידי ר' אלימלך מליז'נסק שאלוהו איך אפשר לברך על הרעה כשם שמברכים על הטוןבה, א''ל ''שאלו את אחי ר' זושא'' הלכו החסידים לביתו וגילו חורבה שבה חי עני קרוע בגדים ומוכה שחין. שאלוהו את השאלה, א''ל ''איך אדע?! הרי מימי לא היה לי רע'' הבינו החסידים והלכו לביתם מאושרים.

בסיפור המודרני, מספר קובי לוי על אברך עני שלוה 20,000 ש''ח (המון כסף לאברך עני) כדי להוציא ספר חידו''ת לאור. הכסף נגנב. מיד אמר האברך לאשתו ''תאפי עוגה - אנחנו עושים מסיבה.'' העוגה נאפתה, הילדים חזרו מהחיידר ומיד הקים אותם האברך לריקודים סוערים, עם מוזיקה. השכנים ששמעו את הקולות ניגשו לשאול מי התארס, והתשובה היתה ''נגנבו לנו 20,000 ש''ח'', נדו השכנים בראשם, סובבו אצבע על רקתם, והלכו לדרכם. האברך המשיך לרקוד. (אגב, אספק לכם מקרא לסיפור הצדיקים המודרני. פרץ בריקוד = חייך קלות. רקד עד כלות כוחותיו = חייך פעם שניה) 
חבר היה לאותו אברך שמסר שיעור לבעלי בתים עשירים, סיפר להם את הסיפור. התרגשו העשירים ותרמו את שווי כל הכסף הגנוב ולמעלה מזאת. דפק החבר על דלתו של האברך, הפסיקו מריקודיו והביא לו את הכסף. הודה לו האברך והחל לרקוד בכוחות מחודשים (הוא היה צריך להוריד את הקלוריות של העוגה). משתש כוחו, לבסוף, התיישב ללמוד וגילה בכריכת הרשב''א את הכסף ה'גנוב'.
עכשיו הוא עובד על סדרת ספרים.

רקע: המשנה (ברכות ט,ה) קובעת ש'חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה, שנא' בכל נפשך אפ' הוא נוטל את נפשך'. מובעת כאן דרישה להודות לה' על כל מה שיביא עליך באופן זהה. דרישה זו כשלעצמה היא מרשימה, אבל קובי לוי ור' זושא הבינו אותה בגרסה חדה עוד יותר - עליך לשמוח על כל הבא עליך באופן זהה, שלב זה הוא כבר על אנושי.

בסיפור זה מוכיח קובי לוי שהוא לא הצליח לעכל את הוראה זו, כפי שהבין אותה. שהרי אם כן, לא היה לאברך שום עניין לקבל את הכסף, הרי טוב לו בדיוק אותו הדבר גם בלעדיו. וכאן אני רוצה לשאול האם דרישה זו מציאותית, בסופו של דבר, והאם היא בכלל נדרשת מאיתנו. אני חושש שאי אפשר לקרוא 'חי' לאדם שבאמת מאושר על כל אסון שהיה מתרחש לו.
 

ואם כבר, אז ראוי להוסיף עוד סיפור על ריקוד.

היה בירושלים שלפני הקמת המדינה, או אפילו בימי התורכים (?) רב בשם בהרן. הרב זלמן בהרן כמדומה. בנו סיפר שפעם קיבל בצאתו מן החיידר מעטפה עם הכסף החודשי, ואיבד אותה בדרך הביתה. זה היה אבוד. כשנוכח לדעת בבית שהכסף אבד, פרץ בבכי מר. אמו כמעט בכתה איתו. ואולי גם האחים הקטנים. ולא דבר של מה בכך היה. אז היו ממש עניים, והכסף נועד לאוכל ומים וכיו"ב.

שמע אביו את הבכי, יצא מחדרו, תפס את יד הבן, והחל לרקוד איתו, הוא וכל המשפחה. רקדו ושרו: הכל לטובה, הכל לטובה. עד שהחל הילד להתאושש ושמח.

וזכר אותו ריקוד, סיפר, ליווה אותו כל ימיו.

בעיני זה סיפור גדול שמראה כיצד אדם גדול מתמודד עם אבדן (כספי, זה האבדן הכי קל כי האחרים כולם גרועים יותר). ואיך אדם גדול מסייע לבנו להתגבר על רגשות אשמה דרך התחזקות בעיקר אמונה תאולוגי.

זה לא בדיוק מה שהיה בסיפור של קובי לוי, אבל זה גם לא שונה מאד. אולי גם אותו אברך רצה לשמח את אשתו? את ילדיו? את הילד הפנימי שלו?

ההבדל הוא שאצל הרב בהרן לא התקבל סכום חדש, ואצל האברך כן...

אריאל

העלית שאלה גדולה. מה התגובה הראויה על דבר מצער מאד שקורה לאדם?

כפי שציינת, הסיפור החסידי על ר' זושא טוען שקיבל באהבה כל מה שקיבל משמים. כל מה שקרה לו לא היה רע אלא מוצדק. לפי הגרסה המוכרת לי, השאלה היתה "איך מברכים על הרעה כפי שמברכים על הטובה" והתשובה היתה "לא היה לי אף פעם רע". עוני, מחלות, מי יודע מה עוד - אבל לא היה רע.

את הטענה "לא היה רע" כשלעצמה אפשר להבין באופנים שונים. למשל, אם האדם הוא רק יצור שכלי, אז רק מה שפוגע בשכל הוא באמת רע. סבורני שכוונת ר' זושא בסיפור תמימה יותר. אם לאדם לא מגיע כלום, והכל במתנה משמים, אז מה שקיבל כבר טוב. וכיון שאין אדם יוצא ידי חובתו, וכיון שהתעריף של עונשים עלול להיות כבד, אז כל מה שנעשה לו הוא טוב. חסד חינם או כפרת עוונות ברחמים רבים. (ואני סבור שבדרך כלל זה נכון).

אשר לסיפור, איך עלינו לראות את התגובה של האברך על אבדן הכסף? האם באמת היה מקום למסיבה?

זו כמובן תגובה יוצאת דופן, אבל האם זו תגובה בעייתית? שגויה? בלתי אפשרית?

הבה נתבונן.

האברך הזה קיוה להוציא ספר. עבור מי שאין לו משרה תורנית, אך נפשו חשקה בלימוד התורה, וכתיבת חידושים או לפחות סיכומי שיטות והעלאת נפקא מינות זה דבר נפלא, הוצאת ספר שבו יוכל לראות את רעיונותיו עלי דף - זה דבר משמח.

והנה, הסכום שצבר (איך?) אבד. הוא מאמין שזה משמים. והוא מאמין שזה לטובה.

ואם הוא הצליח לעמוד בנסיון הזה, רק על כך האם לא ראוי לשמוח?

אפשר לראות זאת כך: על ר' לוי יצחק מברדיצ'ב סיפרו שהוא אמר פעם: ריבונו של עולם, אין לי טענות שאני סובל. (הוא כן סבר שמה שעובר עליו זה סבל, כך נראה). אבל אני רק רוצה לדעת שזה ממך. עבורך.

לאברך הזה היה ברור שכן. לפי זה, אבדן הכסף, כמו מתן הכסף, הוא אקט של התעניינות אישית מצד האלוקים. האם מי שמקבל מתנה של עשרות אלפי שקלים לספר אינו רוקד משמחה, או ראוי לו לחוש כן? אז גם מי שמאבד.

מהבחינה הזו, יש כאן דבר יוצא דופן, אבל אם ממקמים אותו במסגרת הנראטיב, זה מקבל משמעות אחרת.

האם ראוי להפוך זאת לסיפור? האם המסר הזה מועיל או מזיק? אלו עוד שאלות שצריך לברר.

***
שחור כתום

ברוך הבא אל הפורום! (אם לא ברכתיך עד כה)

הרשה לי לא להסכים איתך.

כל סיפור שמסופר אצלנו, בציבור החרדי, ראוי לעיון וללימוד. לא תמיד בגלל שמסכימים. לפעמים בדיוק להפך. זה מאפשר לנו למצוא מה כן ראוי, אם הסיפור מוטעה. ובמה אפשר היה לתקנו, אם צריך.

במקרה של הסיפור הנוכחי, דומה שהדברים אינם פשוטים וחד משמעיים לרעת הסיפור.

כמו כן, אם אחזור לנושא של תגובה לדברים טפשיים או מקוממים, עבורי זה לפעמים סוג של תראפיה. אם אני נתקל בסיפור או בפירסום מקומם, אני מגיב כאן, בעצור, ונחה נפשי.

לא מכיר את קובי לוי ולא את סיפוריו, אבל הבנתי את הכיוון בסיפור הזה.

הטעות שלו, היא טעות חדשה שנתאזרחה בלב כמה וכמה אנשים.

נשים לב, כשם שמצוה לברך על הטובה, כך המצוה לברך על הרעה.

כלומר, המשנה מחלקת את כל מאורעותיו של האדם לשניים.  מאורעות טובים, ומאורעות רעים. מחדש התנא, שכמו שאנו מבינים שצריך לברך על מאורע טוב, כך אנו צריכים לברך על מאורע רע.  ולא בגלל שהמאורע הרע הוא טוב, כי אם כן הפכת את כולנו למטומטמים (וסליחה על הביטוי) ואת כל המאורעות לטובים, וזה לא נכון 1. בגלל שאנו לא מטומטמים. 2. בגלל שהמאורעות שקורים לנו לא באמת הם טובים תמיד.

אלא מאי? יש טוב, ויש לטובה. כלומר, במסגרת אמונתנו אנו מאמינים שגם המאורעות הרעים (שהם באמת רעים) יש להם מטרה, ויש להם תכלית, שאותה מטרה ותכלית בעצם זה טוב.

משל לחולה, שהרופא אומר לו שהוא צריך ניתוח.  בלי ניתוח הוא ימות תוך מספר ימים.  האם הניתוח הוא טוב? לא. האם הניתוח הוא לטובה? אכן כן.  במצב הזה, ובנתונים האלו הניתוח הוא לטובה, כי על ידי הניתוח החולה יוכל לחיות לאורך ימים ושנים טובים.

הדברים הם פשוטים מאד למתבונן, אבל שמתי לב שהרבה מערבבים בין המושגים.