שאיפות, אופקים!

הבעיה שלנו החרדים היא ב....
תובנה שעלתה לי אתמול לגבי חרדים וחרדיות וכל הבלאגן הזה.

תכלס', חשבתי, אם ניקח אדם פשוט ונניח בצד את הבעיה הכלכלית, אז להיות חרדי זה לא כזה רעיון גרוע. ואני לא מדבר על איזו חרדיות ערטילאית, אלא על זו המזיעה, של ישיבות וסמינרים וחרמות על סמארטפונים וכנסי תעסוקה והערצת רבנים ולחץ חברתי וחטטנות קהילתית וקנאות קפדנית ונשים עם פאות שנסחבות עם שלשה זאטוטים באוטבוס עירוני ועובדות במשכורת דחוקה ומנהלות משק בית במשרה מלאה.

אלא שאם ניקח אדם פשוט או אשה פשוטה - כאלו שלוקחים את החיים במסלול הרגוע, שלא ינהלו אף פעם רפלקסיה של ביקורת פנימית, לא ישאלו מי אני ומה אני ולמה אני, כאלו שמקבלים בפשטות את הנורמות החברתיות בתוכם הם חיים, וילבשו פראק בחתונה אם זה מה שנדרש, וילבישו ילדות בנות 3 בגרביון וחצאית אם זה מה שהמוסד מבקש, אנשים פשוטים, אנשים טובים - עבור אלו, החרדיות היא אופציה נהדרת, ואני אומר את זה בלי טיפת ציניות. החרדיות מעניקה לאותם אנשים תוכן וייעוד לחיים. היא מחדירה בהם אתוס של מוסריות גבוהה, תפיסה עצמית של אדם בעל מחויבות למשהו גדול ונעלה. היא באמת מרוממת את התפיסה העצמית שלהם והופכת אותם לאנשים קצת יותר.
כי בסך הכל, אנשים מסוג זה קיימים בכל מקום, בכל חברה, בכל תרבות ובכל קהילה. למעשה, הם הרוב. אנשים, על פי רוב, מחזיקים במסורת ועושים מה שאבא שלהם עשה. מודעות עצמית ואינטלגנציה ביקורתית הן תכונות השייכות לאחוז קטן מהאוכלוסיה.
עכשיו, דמיינו את אותו חרדי 'פשוט' בחברה אחרת - החיים שלו אפורים לגמרי. הוא זעיר בורגני, במקרה הטוב, ופועל יזע, בפחות טוב. הוא חוזר לביתו בסוף יום עבודה, אוכל משהו, פותח טלוויזיה אולי ופורש למיטתו לקראת עוד יום של עבודה סזיפית.
ואיפה הילדים שלו? ומה חווית בית הספר שלהם? ומה מעסיק אותם? ואיפה הם מסתובבים? לא כיף, לא תמיד.
אבל כחרדי, גם האיש הפשוט ביותר מקבל איזו תחושת ייעוד. הוא חלק מעולם התורה, הוא שייך לנבחרת מעולה בעלת דרישות גבוהות של טהרה ונקיות. הוא לא אוכל כל דבר - רק הכשר מהודר. הוא לא קורא כל דבר - רק תוכן מסונן. חייו בעלי משמעות.

אלא שכל זה נכון ביחס ליהודי 'הפשוט'. הבעיה מתחילה איפה שנגמרת התמימות. איפה שמתחיל האינטלקט והשאפתנות.
וכאן טמון הכלב. דווקא אותם אלה שלוחמים יותר מכל על שלמות החרדיות וטהרתה, הם הגורמים המתסיסים שלה. כי הרי מי מנהל את סדר היום, מי קובע מה אסור ומה מותר ואיזו קריזה חדשה תצוץ מחר בבוקר? הרי זה אותם אברכים שכשהיו בישיבה עוד האמינו כי ייצא מהם משהו. אבל כאן הבעיה, כי החרדיות של היום יכולה להציע רק צייתנות עבור בינונים, אבל אנשים ביקורתיים ושאפתנים נידונים לחיים של קפאון רוחני ושממה אינטלקטואלית ולאותם צעירים מצוינים אין מקום להתפתח אליו. אין להם לאן לשאוף.
אבל אנשים שאפתניים צריכים להרגיש כי הם מיוחדים, כי הם נלחמים עבור משהו, כי יש טעם בהקרבה שלהם. אז הם ממציאים את עצמם כל פעם מחדש, על ידי חומרא חדשה, על ידי חיידר יידיש שמקבל רק בנים של ההוא וההוא, על ידי מלחמה בגזרות הגיוס וכנסים היסטורים נגד פגעי הטכנולוגיה. הם מנסים לצקת משמעות חדשה בחרדיות, להעצים את הבינוניות, להאדיר את צמצום המוחין. וזה מה שהופך בסופו של יום לקטסטרופה עבור האדם מן השורה, האיש הפשוט המתאמץ לעמוד בקצב.
וכך החרדיות הורסת את עצמה, כי מיום ליום הפער בין אדם אינטליגנטי לעמיתו החרדי מתעצם. כך שלבסוף עבור צעיר חרדי סקרן ושאפתן, או אפילו נער בעל רגש רוחני גבוה מהממוצע לא נותרת בררה אלא לרעות בשדות זרים. כיוון שהעולם האינטלקטואלי החילוני כן מציע אלטרנטיבה. אלטרנטיבה של משמעות וצמיחה רוחנית ואישית.

המסקנה האישית שלי מהרהורים אלו היא שעתיד החרדיות לא תלוי דווקא בכיבוי שריפות בשולים. כלומר, בטיפול בבעית הנוער הנושר והקמת מסגרות ייעודיות עבורם, או בהצפה של בעיות חברתיות כמו אי קבלה לסמינרים והטרדות או התעסקות אובססיבית בשיפור היחס לאנשים עובדים וחיילים. כל הדברים האלו חשובים מאד ובהחלט צריך שמישהו יעשה אותם, אבל בעיות שולים קיימות בכל חברה ולדעתי בהם החברה החרדית דווקא יוצאת די בסדר. השולים החרדים די סבבה ביחס לחברה הכללית, גם באחוזים וגם בחומרה. אולי אנחנו פשוט דורשים מעצמנו יותר ולכן אנו נחרדים מהם כל כך, אבל זה דווקא סימן טוב.
הבעיה האמיתית של החברה החרדית נמצאת בהעדר אופק לשכבת העלית שלה, במחנק האינטלקטואלי והרוחני עבור צעיר המבקש לצמוח, להתפתח, להעשיר את עולמו הפנימי ולהעצים את כישוריו האינטלקטואלים.

עם ה'עליתה' יש לנו בעיה, לא עם השולים.