השתדלות הראויה בימי המלחמה

בעוד כמה ימים, אמורה לפרוץ מלחמה ראשונה מסוגה בהיסטוריה. כך אומרים אלו שטוענים שהם יודעים על מה הם מדברים. כמובן, יתכן שה' ירחם עלינו ולא יקרה כלום, אך יתכן גם שתהא זו הפעם הראשונה שעומדים להשתמש בנשק לא קונבנציונלי, נשק כימי, ביולוגי, אולי אטומי.
אין צורך להכביר מלים על התוצאות האפשריות. כל אחד מאיתנו עוקב אחרי החדשות, ולכל אחד מאיתנו כוח דמיון שמשלים את החסר.
כל אחד מאיתנו, (טוב, רבים מאיתנו, לא אתה או את באופן אישי), פוחדים. יש פחד פסיכולוגי, כלומר הרגשת פחד. ויש פחד שכלי, כלומר הידיעה שמתקרבת תקופה מסוכנת, וצריך להיערך לקראתה.
ואז מתעוררת השאלה החשובה: מה צריך לעשות, לפי התורה וההלכה?

התשובה מתחלקת לכמה רמות: השתדלות "טבעית", השתדלות "נפשית", השתדלות של תשובה.

א. במישור ההשתדלות הטבעית, יש התפלגות של גישות. יש כאלו שקונים כרטיס טיסה לחו"ל, למקום בטוח, עד יעבור זעם. ויש כאלו שאומרים ששום דבר לא יקרה, מפני שרב (או "רב") פלוני הבטיח שלא יקרה כלום. יש כאלו שקונים אמצעי בטיחות יקרים ובונים מרחב ממוגן, ויש כאלו שאינם הולכים לקחת מסיכות, כי יש להם הסכם (אולי לא מודע) עם הקב"ה שהם לא יקחו מסיכות והוא לא ירשה לפגוע בארץ ישראל, לפחות לא בנשק לא קונבנציונלי, ולפחות לא באיזור מגוריהם...
האם יש חובה להרבות בהשתדלות טבעית, כגון להשיג כספים ולנסוע לחו"ל? והאם יש רשות לא לקחת מסכות ולא לסדר מרחב ממוגן או חדר אטום, לפי הוראות מפקדת העורף והמומחים?
כדרכנו, נביא סיפור.
מעשה ברבי יצחק זאב סולוביצ'יק, שהיה בירושלים בימי מלחמת השיחרור, בשעה שהפגיזו את העיר. אולי בגלל בקשת בני משפחתו, הוא ירד למקלט. לאחר ששהה במקלט, החמירה ההפגזה, ונפלו פגזים עוצמתיים יותר. כיון שראה כך, קם ועלה חזרה הביתה.
שאלוהו: מדוע.
והוא ענה:
קודם, המקלט היווה הגנה טובה יותר מפני ההפגזה. אז חובת ההשתדלות היתה לרדת לשם. עכשו, הבית והמקלט שוים, ובבית אני לומד טוב יותר...
(כך שמעתי את הסיפור. מי שיכול לתקן את המסורת, מוזמן כמובן לעשות זאת).
הלקח שאני מוציא מכאן:

צריך לברר מהי חובת ההשתדלות לפי המומחים (ולדעת שלא תמיד אומרים את כל האמת בתקשורת ובפיקוד העורף, כדי למנוע פאניקה ועוד. חלק מתפקידם הוא להרגיע, לספק תעסוקה במקום ששום תעסוקה לא תועיל, אך אין לזלזל בכך שיש אמצעים שראוי לעשות). אותה חובה צריך לעשות, והשאר – בידי שמים. מכאן ואילך, כמו הגרי"ז, צריך לחפש את ההשתדלות בתורה, במצוות ובמיוחד במצות תשובה.

ב. צריך לעשות תשובה. זה משהו שנראה כביר מאד, וזה באמת כך, אבל זה גם לא כל כך קשה, מסובך ובלתי ניתן לביצוע כפי שזה נראה לפעמים.
ראשית, תשובה כוללת חרטה על העבר. להתחרט על המעשים הרעים שעשינו ועל המעשים הטובים שלא עשינו. כמו כן, יש חובת עזיבת החטא. להתנער ולהתרחק מכל ההרגלים הרעים.
שנית, יש מצות וידוי. צריך לדבר עם ה', כמובן באופן שאחרים לא ישמעו, ולספר על העבירות שלנו ולבטא את חרטתנו.
שלישית, יש קבלה לעתיד. להתחייב להשתנות לטובה.
החלק השלישי נראה בלתי אפשרי. גם מפני שלא ברור מה עלינו לקבל על עצמנו. (למשל: להפסיק את כל שיגרת חיינו ורק ללכת ללמוד בכולל, או לשבת ולומר תהלים כל היום?). וגם מפני שאלו מאיתנו (כמובן, לא כולם) שניסו לשנות הרגלים רעים, גילו שזה מועיל רק לתקופה מסויימת. אז את מי אנו מרמים כשאנו מקבלים על עצמנו? הלא יתכן מאד שאחרי המלחמה נחזור לסורנו, אז למה לשקר לעצמנו ולקב"ה?
זו נקודה קריטית בדורנו. וחשוב לברר אותה היטב היטב.
אין חובה לשנות את כל שיגרת חיינו. ואין אדם פטור מחובת ההשתדלות בעניני רוח בדיוק כפי שאינו פטור ממנה בתחום החומר.
עלינו לקבל על עצמנו להשתנות לטוב, ולהתפלל שה' יתן לנו כוח לעמוד בהחלטות טובות.

האם עלינו לקבל על עצמנו דברים מיוחדים? הרי מצאנו אצל יעקב אבינו שקיבל על עצמו נדר לפני שיצא לבית לבן? וכתבו חז"ל שמותר לנדור בעת הסכנה.
ובכן, ודאי שכדאי מאד לאדם לקבל דבר טוב על עצמו. אבל בשתי הסתייגויות:
1. לקבל רק דבר סביר.
מותר לנדור לצדקה, מי שיש לו (והתקופה הכלכלית אינה מצדיקה צעד כזה לרבים, שאסור להם לנדור מאומה לצדקה כי זה על חשבון הבית), ומי שמאד רוצה ואין לו, די אפילו בשקל, וכבר אמרו: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
מוטב, במקום צדקה, לקבל הנהגה טובה. מהי הנהגה טובה? לברך ברכת המזון מסידור, לא לעשות מאומה בשעת ברכה (למשל בזמן ברכת "אשר יצר"), וכדומה. מי שרחוק מתורה ומצוות או מהנהגות של בני תורה, יקבל על עצמו כפי כוחו. למשל, אם הוא גר או עובד במקום נידח, להתפלל במנין גם אם קשה לו, לפחות חלק מהתפילות. וכל כיוצא בזה.
(ניתן לפנות באישי בשאלות).
2. חשוב ביותר: לקבל את הקבלה הטובה בלי נדר ולזמן מסויים. לשבוע, לחודש, לחצי שנה. לא יותר. אחר כך, כשמתרגלים, אפשר להישאר עם זה. ואם לא מצליחים, אין בכך עבירה.

ג. השתדלות נפשית. כפי שיש מצווה לעשות תשובה ולעשות פעולות המגינות על חיינו, כך יש מצווה להתגבר על הפחד עד כמה שאנו מסוגלים. מי שמרגיש שהוא פוחד, יתבונן בדרכי ה' ויחזק את ליבו. ובמיוחד – יתפלל. הקב"ה חפץ בתפילה! ואין הכוונה דווקא לתפילת "18", אלא לשיחה פרטית שאדם מנהל עם ה' בתוך לבבו. אפילו בתוך קהל רב, אפשר להתבודד בחדרי הלב ולדבר עם ה'. באופן פרדוקסלי, דווקא ימי מתח וחרדה כאלו יכולים לשמש לעליה רוחנית גדולה מאד – אם מאמצים את ההנהגה הנפלאה הזו של התפילה.

ומה יקרה בכל זאת?
צריך לדעת שאין אצלנו נביאים, ולמרות שניתנה מעין נבואה לשוטים וקטנים, אין מה לרוץ אחרי חוזי חזיונות. אין זו חובת ההשתדלות, ולהפך, ראוי להישמר מסיפורים כאלו, בין סיפורים "שלא יקרה כלום" ובין סיפורים ש"חס ושלום עלולים להתרחש דברים נוראים". אני חוזר: אין שום מצוה לשמוע סיפורים כאלו, ובוודאי לא להפיצם!
ראו מה אנו יכולים ללמוד מן ההיסטוריה:
בימי השואה, חלקים עצומים מעם ישראל נספו ביד אכזרים. היו שם צדיקים גדולים, תלמידי חכמים ועוד. ובכל זאת, כולם מתו. מי שלא ברח במועד – נספה בדרך כלל. איננו יודעים מה הזכויות שהיו או לא היו להם, אבל רואים ברור כי לפעמים ה' כועס, ואז וי למי שאינו בורח.
ובמלחמת המפרץ, לפני 12 שנה, זה היה בדיוק להפך. נפלו כאן טילים, אך באופן מדהים, בניגוד לכל הפצצות הטילים הידועות, לא נגרם כמעט שום נזק (פרט לנזקים עקיפים של בהלה ותוצאותיה). כל כך התרגלנו לזה, עד שאנשים היו משוטטים בחוצות בשעת בוא הטיל כדי לראות את הנס בעינים.
איני יודע מה יקרה בפעם הזאת. אך עלינו לדעת שביד ה' להצילנו בקלי קלות. צריך לבטוח בה', ולדעת שכל מה שה' עושה הכל לטובה. ואז נקווה שנזכה לראות, כמו בימי הפורים דאז, שהכל התהפך לטובה, ויהיו לנו בשורות טובות, ישועות ונחמות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם כי יש להיזהר מחוסר זהירות הבא מחוסר איכפתיות [כלשון הכבשה] ומעצלות, יש מאידך להיזהר מהשתדלות יתר המאליהה את הנסיבות!

ברוך הגבר אשר שם הווה מבטחו!

שמעתי על חכם שנשאל לפני מלחמת ששת הימים;

השואל: האם אסע לחו"ל?
החכם: לא בטוח שתהיה מלחמה
השואל: אבל כשתהיה כבר לא יוכלו לצאת?
החכם: אז תישאר
השואל: אבל יש פחד מהסכנה?
החכם: אהה! אתה מפחד? אז היית צריך לנסוע מזמן!

מדברי החכם נלמד מדרך השתדלות ראויה לחושב בקור רוח לעומת הפחדן!

נקודה מעניינת שבמלחמה האחרונה בין בוש [האבא] וסאדם, דיבר השם דווקא אל העיר בני ברק [רוב או כל הסקאדים הגיעו לסביבתה]!

כמובן, יש דורשים לשבח ששם יש עם מי לדבר, אבל...

אם קול העיר בני ברק היה על הרשת,
הייתי מקשר לכאן לינק

(ברור לי שהכל שטויות...)

ברוך

החזון-איש לא הבטיח כזו הבטחה, מפני שהוא לא היה מסוגל להבטיח כזו הבטחה. והוא לא היה שקרן, שיבטיח מה שלא יכול לקיים, ומה שלא בידו.

יש אומרים כי פעם התבטא בלשון שאין זה ראוי שבבני ברק יקרה משהו. אבל דברים אלו נאמרו על זמנו, אם נאמרו, ואינם יכולים להוות הבטחה.

כמובן, זה לא מפריע לציבור הרחב להשתעשע בתקוות.
בימי מלחמת המפרץ הקודמת, היה רב מפורסם בבני ברק שאמרו משמו שהוא מבטיח שלא יאונה כל רע בבני ברק.
בשיחה אישית עם תלמיד חכם גדול באותם ימים, אמר לי:
כן, אומרים שיש מישהו (בכוונה לא רצה לנקוב בשמו) שמבטיח שלא יהיה כלום. אבל מהיכן הוא יכול לדעת? וכי יש היום נביא?
ולגבי ההשתדלות הראויה הוסיף:
נכנסים לחדר האטום, אומרים קצת תהלים, ויושבים ללמוד!

ריו, ריו
כל דברי היו מכוונים כדי להרחיק את האדם מהסגולות והפטנטים המגיים. ואתה מוסיף לדברי כאילו אני תומך ברעיון שצריך לדקלם את פיטום הקטורת או משהו כזה...
קרא שוב את דברי, ותראה שאני רחוק מאד מהשקפה כזו. אני רואה בה הפך התורה!

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו