חיפוש פיתרון לבעיה הלכתית

ע׳׳ד מה שהתעורר מחותני הרב הצדיק חו״פ פאר מקדושים מוה״ר נפתלי הלברשטאם שליט״א אדמו״ר מטשאקאווע — צאנז בעיה״ק ירושלים ת״ו, בחמץ של פירות שביעית שאין למכרו לנכרי משום איסור סחורה בפירות שביעית, ועוד דהא מבואר ברמב״ם (פ״ה משמיטה הי״ג) דאין מאכילין פירות שביעית לעכו״ם, וברדב״ז שם כ׳ שמונעין העכו״ם מלקחת מפירות שביעית — והיא הערה נכבדה הצריכה לפנים.

ב) ברם נלע״ד לדון דמשום איסור סחורה ליכא, דהא מבואר בשביעית (פ״ז מ״ג) לקח לעצמו והותיר מותר למכרן, וכ״כ הרמב״ם (פ״ו משמיטה ה״ב). והכי נמי כשנותר לו חמץ שלא הספיק לאכלו רשאי למכרו. ועד יש לדון, דהא מבואר במשנה שם, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו עיי׳׳ש, וא״כ למאי דנהוג ליתן הרשאה להרב למכור חמצו ואין בעל החמץ מוכרו בעצמו, הו״ל כבנו מוכר על ידו דשרי. ועיין תום׳ ע״ז )סב.) ד״ה נמצא, דכל שאינו מעמיד חנות בשוק שרי ע״י בנו.

. ג) אלא דאכתי יש לאסור המכירה משום שאין מאכילין פירות שביעית לנכרי, ובמל״מ (פ״ה משמיטה הי״ג) הביא מתוספתא דאין מוכרין ולוקחין מהעכו״ם. איברא נלע״ד לדון בזה היתרא, עפ״מ שהקשה המחצית השקל (סי׳ תמ׳׳ח סק״ד) דאיך מועיל מכירת חמץ לעכו״ם כיון שאין דעת הגוי לקנותו כלל. וכתב זקיני החת״ס ז״ל בשו״ת (חיו״ד סי׳ ש״י) דלק״מ, דאף אם הגוי אין דעתו לקנותו, הלא אנן לא בעינן להקנות לגוי אלא להוציאו מרשות ישראל, וכל שיצא מרשות ישראל אף בדרך הפקר אינו עובר עליו, והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו עיי״ש. ולפ״ז יוצא, דבאמת אין העכו״ם קונה את החמץ כלל דהא לא התכוין לקנותו אלא דיצא מרשות ישראל. ונמצא דגם משום אין מאכילין או אין מוכרין פירות שביעית לנכרי ליכא, דהא הנכרי לא התכוין מעולם לקנותו או לאכלו.

ד) אולם עדיין יש לאסור משום שמפקירו ויצא מרשותו, ולכאורה אסור להפקיר פירות שביעית דהא מביאו לידי הפסד, וכהא ופסחים (טו.) גבי תרומה שאסור להניחה במקום התורפה עיי״ש. אך באמת אין ללמוד שביעית מתרומה, וכמש״כ לחלק הרידב״ז (ה׳ שביעית פ״ה סק״א), דבתרומה אף גרס כפסד אסור וכרש״י סוככ (לה:) שאסור לגרום טומאה לתרומה משום משמרת. [וכ״כ תוס׳ שבת (כה.) ורמב״ם (פי״ב מתרומות ה״א) כתב שלא יביאנה לידי טומאה. ובאמת צ״ע לשון רש״י גיטין (סא.) ד״ה וסיפא, ועיין ס׳ נתן פריו עמ״ס מכות (יד:), ואכמ״ל]. אבל כפירות שביעית כתב המהרי״ט (ח״א סי׳ פ״ג) דגרס הפסד שרי עיי״ש. ולפ״ז יתכן דאין איסור להפקיר פירות שביעית דאינו אלא גרמא. ברם בנ״ד נראה בלא״ה דשרי, דהא בתרומה גופא לא אסרו אלא להניחו במקום התורפה שבודאי יבוא להפסד, אבל בעניננו שלא יבוא לעולם לידי הפסד ע״י עכו״ם שהרי אין דעתו לקנותו ואינו מונח במקום התורפה, אין איסור בעצם ההפקר.

ה) אלא שהחת״ס שם כתב עוד, דבאמת הגוי שפיר קונה את החמץ הואיל דעשה מעשה קנין, ואף שלא התכוין לקנותו הו״ל דברים שבלב שאינם דברים עיי״ש. ומ״מ שפיר יש לצדד להתיר למכור בנ״ד, להרי הא דאין מוכרין פירות שביעית לעכו״ם, אין האיסור בעצם המכירה אלא משום שמביאו לידי הפסד, עיין בזה במבי״ט (ח״א סי׳ כ״א) ובס׳ חזון איש שביעית (סי׳ י׳ סקי״ד) — ומה שהקשה החזו״א שם דאמאי אין לוקחין פירות שביעית מעכו״ם, כבר עמד בזה המבי״ט שם ואכמ״ל — וכמו כן הא דאין מאכילין לנכרי היינו טעמא משום כפסד, וכמש״כ מהר״י קורקוס (פ״ה משמיטה הי״ג). ובנ״ד הלא ברור שלא יבוא לעולם לידי אכילה ע״י עכו״ם ולא יבוא לידי הפסד. ועיין חזון איש (שביעית סי׳ י״ג סקכ״ו) רלהאכיל לנכרי אינו אלא מדרבנן עיי״ש. ובנ״ד דליכא מאכיל י״ל דלא אסרו חז״ל מעולם למכרו).

ו) גם יש להעיר ממש״כ השואל ומשיב (מהדורא ו׳ סי׳ נ״א), והמוכר כלי חמץ לעכו״ם וקונהו בחזרה אין צריך טבילה, כיון דאינו מוכרו אלא שלא יעבור בבל יראה ולכן לא הוי מכירה גמורה אלא הערמה עיי״ש. האמנם שאר אחרונים ס״ל דצריך טבילה בזה — עיין פ״ת יו״ד (סי׳ ק״כ סקי״ג) ובדרכי תשובה (שם סק״צ) — מ״מ בנ״ד י״ל דלא אסרו מכירת פירות שביעית לנכרי כל שהוא בדרך הערמה ולא יבוא להפסד. גם י״ל עפ״י תוס׳ פסחים (יג.) ותרומה שסופה ליאסר שרי לשורפה עיי״ש. וה״נ אם לא ימכרנו לנכרי יאסר משום חמץ וממילא ליכא איסור הפסד. - ולענין טבילה, עיין שו״ת חת״ס (או״ח סי׳ ק״ט) ושו״ת יד יצחק (ח״ב סי׳ קס״א(.

 ז) ומכל הלין נלע״ד להתיר למכרו לעכו״ם כשהוא באופן המכירה הנהוג שברור שלא יבוא לידי אכילת נכרי לעולם.