| נשלח ב-29/3/2016 23:48 |
 |
| |
חומר חדש על הרב זילברמן זצ"ל וגישתו
ככל הנראה היה אשכול ישן על האיש המופלא, תלמיד חכם אוהב אמת, הרב שלמה יצחק זילברמן ע"ה. ספרן שלנו, שתמיד יודע למצוא כל דבר, מצא פירסום מעניין אודותיו אלא שלא היה אפשר לצרף לקובץ הישן. אולי מוטב כך. אשכולות ארוכים מדי מפחידים. אותי לפחות.
אז הנה.
ספרן כתב:
|
|
|
|
| נשלח ב-22/8/2018 11:16 |
|
| |
ספרן
תודה ואיקון ירוק. הסיפור מרתק וחשוב.
אם אסכם, הרב זילברמן טען שכפי שיש סברות מאחורי כל סוגיה בתלמוד, כך יש סברות הלקוחות מעולם הקבלה והסוד. וכאשר התנאים פסקו שאלות, הם עשו זאת לא מתוך סברות מהסוג של הרמב"ם, כלומר תיקון החברה והפרט, אלא מתוך התבוננות בשאלה איך ההכרעה שלהם תשרת, וזה אני מוסיף כהמחשה, את תיקון העולמות האלוהיים של הקבלה, הזוהר והאר"י, כי גם הם ידעו מה שידעו בעלי הזוהר וההולכים אחריהם.
ההסבר הזה הוא מעניין וחכם. ההסבר הזה מזהה תהליך נכון שעומד ביסוד הסוגיות המסורות לנו במסורת, כלומר שהסוגיה אף פעם אינה מציגה את כל מה שצריך לדעת. זוהי מסורת מתומצתת שקשה לפענח. והראיה היא שגם האמוראים התקשו לזהות בוודאות סברות, ואפילו את מצב הענינים של נושאים שעלו במחלוקת, ונחלקו בהסברים שונים ומתנגדים גדולי האמוראים.
מה שהרב זילברמן מוסיף הוא שביסוד המחלוקות האלו יש גם מחלוקות בפירוש טיבו של עולם הסוד האלוהי, מערכות הספירות והאופן שבו יש לשרתן בצורה המיטבית או הנכונה. לזה אין זכר כלל. אנו מוצאים שהאמוראים מתקשים להכריע בין אפשרויות מתחרות למקור תנאי כלשהו, או אפילו מקור אמוראי מדור קודם, ומציעים מה שמציעים. אבל לא מצאנו מעולם שאחד האמוראים יאמר: הכא במאי עסקינן, בשעה שאין האור המקיף שווה לפנימי, ולכן אסור לישון בסוכה אלא כאשר המקיף שווה לפנימי (כך הצדיק האדמור האחרון מחבד, עד כמה שהבנתי ואני זוכר, את האיסור שלו לישון בסוכה בחג הסוכות).
יש בדברים אלו לא רק התייחסות לקבלה ונסיון להסביר מדוע היא אינה נזכרת במפורש בתלמודנו. יש בה גם רפלקציה - התבוננות והמשגה - של תהליכי הלימוד של התנאים והאמוראים והראשונים. וזו תרומה נכבדה בפני עצמה, שנבדלת מן החלק העוסק בשאלה אם אמונות הקבלה היו או לא היו קיימות. כותב שורות אלו, הידוע בהתנגדותו לקבלה מכל הסיבות שבעולם, הפיק תועלת מרובה מן האבחנות לגבי האופן שבו יש נושאים שרק עומדים ברקע הסוגיות ואינם מוזכרים על ידי המפרשים אבל אי אפשר להתעלם מהן, גם אם הרב זילברמן עושה שימוש ברעיון הזה באופן אפולוגטי (מתנצל ובמקרה דידן מתחמק ושקרי לדעתי).
פתיאמי
איקון ירוק על כל משפט בפני עצמו.
בעל
כרגיל, אתה מקצר במקום שצריך להאריך...
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/8/2018 11:10 |
|
| |
גם אני לא השתכנעתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2018 07:16 |
|
| |
לגבי תורת הסוד,
ראשית, יש להבחין בין הקבלה שהרמב"ן מדבר בה לבין הקבלה הלוריאנית והזוהר, האר"י באמת כותב חידושים שנראים זרים לרוח הגמרא.
בכל אופן, יש המון דברי חז"ל וגמרות תמוהים, אבל קושיות אינן הוכחות, אזוטריקה וכישוף ושדים תמיד היו בתוך מחשבת חז"ל, אבל השאלה היא אם הם ניתנו למשה מסיני,
בניגוד להר' סאלאויצ'יק - לא השתכנעתי מטענתו של הרב זילברמן
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2018 15:41 |
|
| |
הרב אליהו סולוביציק / המעין תמוז, תשע'ח.
לפני כחצי יובל זכיתי להצטרף לשיחה עם איש האמת רבי יצחק שלמה זילברמן זצ"ל בביתו אשר בשערי חסד בירושלים. רבי יצחק שלמה האריך בדיבורו על כך שחוכמת האמת מחויבת מתוך המקרא, ובמידה רבה אף מתוך התורה שבעל פה. משניות רבות וסוגיות תלמודיות לא יימצא להן פשר לדעתו, אלא אם נקבל שמוטבע
בהן רובד נוסף של תורת הסוד. ילדות הייתה במקשיבים, אשר הטיחו בפניו: "הלא תלמודנו אומנותנו, ואילו היה קיים רובד נוסף בשיח התלמודי הוא היה חייב לבוא לידי ביטוי במשא ומתן התלמודי בסוגיה, וכטענת הרמב"ן על מניין התרי"ג, והיות שהרובד הזה אינו מוזכר במו"מ התלמודי מוכח שרעיון הימצאותו ברקע הסוגיא התלמודית מופרך"! פתח רבי יצחק שלמה זצ"ל ואמר: "הבה נשווה את הסוד הנסתר להיגיון הגלוי. כמה פעמים נתקלתם בשיח בין חכמי הראשונים מפרשי התלמוד שהציר שלו הוא סברה והיגיון? המכירים אתם ויכוחים בראשונים שהמתדיינים בו הצטיידו בנשק השכל? אף על פי כן, ברור לנו שההיגיון הוא חלק בלתי נפרד מכל שיח של התלמוד ומפרשיו, כי הלא פשוט לכל שאין דימוי מילתא למילתא ללא הבנה בשורש ההלכה, הגיונה וסיבתה"! צאו וראו, אמר רבי יצחק שלמה, מה כותב בעניין זה הרמב"ן בהקדמתו למלחמות: "כי יודע כל לומד תלמודנו, שאין במחלוקת מפרשיו ראיות גמורות, ולא בַ ּרֹוב קושיות חלוטות, שאין בחוכמה הזאת מופת ברור כגון חשבוני התשבורת ונסיוני התכונה. 3 מחלוקת, בהרחיק אחת מן הדעות בסברות אבל נׂשים כל מאודנו, ודיינו מכל מכריעות, ונדחוק עליה השמועות, ונשים יתרון הכשר לבעל דינה מפשטי ההלכות והוגן הסוגיות עם הסכמת השכל הנכון. וזאת תכלית יכולתנו וכוונת כל חכם וירא האלוקים בחוכמת הגמרא". שימו לב לדבריו - נרחיק דעה הנוגדת את השכל, ונאמץ
דעה שההיגיון מסכים איתה. כלומר אמת הוא שאין שכלנו והגיון לבנו זכים ונקיים שישמשו לנו לאבני בניין במגדל ההלכה, ואף לא נכריע על פיהם באופן מוחלט בין אמת ושקר, בכל זאת השכל יהיה נר לרגלנו לשם סינון האפשרויות שאינם עוברות את סף ההיגיון. כן הדבר אמר רבי יצחק שלמה, ביחס לזיקה בין המשא והמתן התלמודי לחוכמת הסוד. "התנאים, קובעי ההלכות בתורה שבעל פה, עמדה לנגד עיניהם פנימיות התורה, ועל פיה קבעו תקנותיהם, גזירותיהם ואמרותיהם. בדורות המאוחרים אפשר שכבר לא קבעו דברים על פיה, אך מפני שידעו את סודה ידעו לבחון עם ההלכה מתאימה לה, באותה מידה שההיגיון שימש לרמב"ן בפירושי הסוגיות". עד כאן דברי רבי יצחק שלמה, ודברי פי חכם חן. 3 הרב המומחה רבי יצחק ישעיהו ווייס מציע להגיה: )ודיינו מכל( ]ודעתנו בכל[. כך גם מצטט לפי תומו הגר"ע יוסף בהקדמה לשו"ת יביע אומר. וברחבי הרשת מצאתי כך: "ליישב את הנוסח המודפס הציע ר' מיכאל דושינסקי מגולת פראג להוסיף פסִ יק לפני "ודיינו" ולפרש ש"נשים כל מאֹדֵ נו" משמעו: נשתדל מאוד, ו"ודיינו" איננו שם עצם בתפקיד של מושא נוסף של הנשוא "נשים", כי אם נשוא אחר של האבר הבא במשפט: ודי לנו אם נרחיק וכולי".
נער הייתי בשומעי חלוקה זו של הרב זילברמן בין קובע הלכות, תקנות וגזרות, שעליו להיות בריא בהגיונו ואיתן בתבונתו, לבין המפרש אותן, שדי לו בכך שפירושו אינו סותר את התבונה ואינו נוגד את ההיגיון. שנים של עיסוק בהבנת הנקרא של דברי חכמינו עברו עליי עד שהצלחתי לעמוד על דבריו של רבי יצחק שלמה זצ"ל ולראות את מלוא הדרם בזיו פשטותם. ויודה כל חכם וירא אלוקים, שניכר מתוך התלמוד שבאופן כללי האמוראים לא נכנסו לנעליהם של חכמי המשנה, ולא ראו את עצמם אחראים על תוכנן של ההלכות. כאשר אמורא הגיע למסקנה על פירוש של משנה, אף אם מתוך ראיות נסיבתיות בלבד, ככל שהדבר היה אפשרי בעיניו מבחינת ההיגיון )ועל פי חכמת האמת לדברי הרב זילברמן(, יכול היה להניח שההלכה מחויבת הגיונית, ולא ראה את זה מתפקידו לוודא שאכן כך, כי האחריות על מחויבותה של ההלכה בשורשיה מוטלת על בעל המימרא עצמה. כלפי מה הדברים אמורים? פעמים שלבקשת הפשט מצטרפת בקשת יופי הסברא והגיון ההלכה. מדברי רבי יצחק שלמה למדתי להפריד בין הדבקים, ושאין לתת לרצון ליהנות מיופי ההלכה, הגיונה ותבונתה להשפיע על הבנת הנקרא. החתירה להבנת הנקרא צריכה להיות ללא דעות קדומות, ומנוטרלת משאלת השכל וההיגיון, כל עוד הדברים אינם סותרים את הסברא וההיגיון. יש לזכור שלא תמיד אנו שווים עם הקדמונים בתחושת ההיגיון והשכל הישר, וגם שהקדמונים עצמם לא השתמשו תמיד בסברא ובהיגיון להכרעת פירושיהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/6/2018 12:46 |
|
| |
ספרן
כרגיל, איקון ירוק מאד. התופעה של הזילברמניות מעניינת וחשובה. היא סוג של תחיה רוחנית.
יש לי כמה הרהורים אם זו באמת דרך האמת.
הנה דוגמא. לפי סיפור שהוא אולי רק משל. ויכוח על דרך החינוך.
גם אם שיטת החינוך שלו תיכשל והילדים לא יצליחו בעתיד, אזי -
אני אשלח ילדי לחדרים בשיטת זילברמן כי חז"ל הורו לנו שזה
הסוג הנכון של החדר, ולא יכול להיות שהם טעו.
וכמובן האמון שלו בגר"א וברמח"ל ובקבלה. כי הוכח שהיהדות אמת. אבל האם כל דבר נכנס תחת השם הזה?
אשר להלכה למעשה, הוא כותב
הדרך הנכונה של הפסיקה - היא זו המבוססת במידה מרובה יחסית על מקורות חז"ל ופרשנות
ראשונים. וכן באופן כללי נותנת משקל יתר למקורות על פני המנהג המקובל )וכן לראשונים על
פני האחרונים(, דהיינו זאת של הגר"א ותלמידיו )דוגמת משכנות יעקב ונחלת דוד. הם היו
תלמידי ר"ח מוולוזין, שהיה תלמיד הגר"א(.
אבל דומה שההאחזות שלהם בגמרא היא באות ולא בתוכן. מה שאמרו בדייקנות אבל לפעמים צריך לבדוק איך הדין חל במציאות של ימינו.
עם זאת, הביקורת שלהם נגד מנהגים, למשל, ברוכה.
מנהג שסותר את המקורות - הוא מנהג הדיוט, ויש לבטלו, גם אם הוא נפוץ.
רק שבפועל זה מלווה בעוד שיקולים, גם חברתיים.
והמאמר מסתיים:
כללו של דבר - עקרון של זילברמן לענ"ד הוא - לקיים רצון של הקב"ה בלי פשרות ובלי
התחכמויות, כפי שזה מסתמן במקורות,
ויש בזה שבח רב אבל גם, כפי שמשתמע לעיל, גם ביקורת. דברי חז"ל לעתים מחייבים לא התחכמות אבל בהחלט חכמה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2018 16:42 |
|
| |
מה יש שם ? הגר"א אומר שכל אחד צריך לעבוד את ה' בדרכו. לא סותר טענות על מי שלדעתו אינו הולך לפי התורה.
על הרב זילברמן עצמו, צריך להבין איך הוא הגיע בדיוק לגר"א, כידוע הוא היה חסיד ברסלב שנים רבות. לפתע הפך לאחד ממוסרי תורת הגר"א? אומרים שחיבר ספר מסודר בנושא ובהוראת הרב אלישיב לא פרסמו.עכשיו לטענותיו, ברובם מדובר על סטיגמות . איפה מצאבתורה שבכתב החסידית הוראות והנהגות נגד התורה. אז יש חסיד כזה או רב'ה אחר שלא דקדק כל כך בזמן קריאת שמע . זה הופך אותו ליין נסך? האמנם החסידות מזמן הגר"א נותרה אותו דבר עד היום ?
אבל בטענות המהותיות יותר, ענייני הצמצום והשגחה פרטית עליהם גם נסב הוויכוח לאורך לאורך הדורות, הוא לא נגע, רק בנקודות איזוטריות.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2018 11:07 |
|
| |
ספרן
| ספרן כתב: |  | |
|
ר' בביאור הגר'א למשלי, פרק טז פסוקים א - ד ובפרט בפסוק ד בקטע הארוך באמצעו 'וסוד של ארבע הפסוקים הוא' וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2018 10:53 |
|
| |
אני מרשה לעצמי לצטט כאן שוב את הדברים שציטט הרב מימוני בתחילת האשכול, רק כי לגולשים מנייד צורת העתקת הדברים שם אינה קריאה כלל מיימונינשלח ב-29/3/2016 23:49 יעקב גולדשטיין, פ"ב זה היה בערך כסלו-טבת תש"ס. אני הייתי ילד בן 16 בשיעור א'. הוא היה הרב-יצחק-שליימה, איש זקן ונערץ, אף פעם לא העזתי לדבר איתו. הוא היה מוסר שיחות בישיבה מדי פעם, תמיד היו כמה אנשים מתגודדים מסביבו לשמוע מה הוא אומר. בישיבה למדו אז שבת, הגיעו לסוגיית כל האומר ראובן-דוד-שלמה-בני עלי חטאו אינו אלא טועה. אני התקוממתי, לא רציתי לקבל שום הסברים. ניהלתי ויכוחים עם כל מי שזז בסביבה, מה המסר שהגמרא מבקשת להעביר. באיזשהו שלב, אחד האברכים אמר לי: לך תדבר עם רב-יצחק-שליימה, הוא כבר יסביר לך... ניגשתי אליו אחרי תפילת שחרית, התחלתי להציג את הענין והוא אמר: לא על רגל אחת, בוא אלי הביתה. זו היתה הפעם הראשונה שעליתי איתו במדרגות הצרות האלו ברחוב ברקאי, שכל פעם פחדתי להתגלגל בהן (מה שקרה לא פעם בפורים סמל ההבעה smile ). נכנסנו לחדר שעד היום אני יכול לדמיין את הריח שלו, הוא פתח את הגמרא ובמבם לעצמו את כל הסוגיה מההתחלה עד הסוף, כאילו לא ראה ולא הכיר ולא ראה אותה מעולם. זה היה חלק מהקסם של האיש הזה, שתמיד היה לו את כל הזמן שבעולם בשבילך, כאילו רק הוא ואתה כאן, ואין לו עוד אלף ואחד עיסוקים ושיעורים להיום.... אחרי כמה דקות של שתיקה, הוא המהם לעצמו: לא מובן.... בוא נפתח מהר"ל, חידושי אגדות. ישב והקריא את כל המהר"ל, מעביר על השורות את עפרון העץ הענק. סגר את הספר ושוב שתיקה קצת מביכה ומהמהמת. בסוף הוא אמר: אתה צודק, באמת לא מובן מה הגמרא רוצה. (ליום הזכרון י"ח אדר). נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2018 08:55 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2016 11:38 |
|
| |
משל השטרות הוא משל גרוע .
שטרות מזויפים מתגלים בקלות על ידי סימנים ברורים. ברגע שאדם מקבל חבילת שטרות הוא יכול לבדוק אותם אחד אחד ואז לזרוק את המזויפים ולקחת את האמיתיים. במקרה שלנו אם מתגלה משהו מזויף ואחרי זה עוד משהו מזויף ואחרי זה עוד משהו מזויף זה מעורר חשד כבד שאולי הכל מקורו בזיוף. אי אפשר להוכיח ולברור את זה באותה פשטות של בדיקת שטרות מזויפים.
לגבי נותן השטרות יש טעם חלקי במשל. פלוני נתן שטרות לפלמוני . התברר שחלק מהשטרות היו מזויפים ברור שפלמוני יאבד את האמון בפלוני ולא ימשיך לעשות איתו עסקים .יש להניח שהוא יבחר לעשות עסקים עם מישהו אחר.,אמין יותר. בנמשל -זו צריכה להיות רעידת אדמה מבחינת האמונה ולא רק השלכה לפח של השטרות המזויפים.
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2016 00:07 |
|
| |
האשכול הראשון נקרא
חומר על הרב זילברמן זצ"ל
(בזכות ספרן נשמר השם)
פשוט מקלידים את השם בשורת החיפוש בדף הראשון של הפורום.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2016 00:02 |
|
| |
אני סבור שמשל השטרות הוא יפה מאד והוא מתווסף למשל או המטאפורה של "לפרק חבילה". כלומר, אם יש לנו מערכת שלמה שאותה אנו רוכשים בתהליך חינוכי, בדרך כלל לא מודע, אז עצתי בפורום לנוכח אתגרי המדע, הפילוסופיה והמודרנה, היתה לפתוח את החבילה, לא לזרוק הכל כי זה מיותר ושגוי, ולא לשמור הכל כי יש שם קלקולים, אלא לפתוח ולברור.
משל השטר חוזר על אותו רעיון עם כמה פרטים שניתנים גם הם להידרש. זה שיש שטרות מזוייפים. זה שצריך לסלקם. זה שאם יש שטרות מזוייפים זה לא אומר שהכל מזוייף. אולי זה תלוי במי שמסר את החבילה. אם הוא רמאי אז הכל חשוד. אם הוא אדם ישר, אבל לא הכי מבין, יתכן שלארנק שלו נקלעו כמה שטרות לא טובים. ולמרות שהוא אדם ישר וראוי לאמון, עדיין צריך בדיקה בכל שטר ושטר שלו.
ונראה שכך נקט הרב זילברמן. למשל ביחסו לחסידות, שלה התנגד (איני יודע אם באופן גורף) אבל ראה בה טעות שהסתפחה למסורת. הרי לפנינו שטר שהרב זילברמן בדק ומצא לקוי (איני כותב שהוא צודק אלא כדוגמא לאופן ההתייחסות למסורת. לא הכל קדוש אוטומטית).
והנה מצאנו שכך גם ביחס למפרשי הגמרא ולמסורת הפירוש ולגמרא עצמה. אם כי נזהר לומר "איני יודע מה רוצים כאן" ולא דחה את הדברים כ"קשקוש" או אפילו כאפולוגטיקה (נסיון לימוד זכות בכל מחיר, גם שקר).
כדאי היה לברר אצל אותו תלמיד או כל מי שיודע אם היה משתף הרב זילברמן את ביקורתו עד הסוף עם התלמיד או היה מסתפק בלאשר לו שהוא מסכים איתו אך בלי להוסיף עוד. ולכן, במקרה של הסיפור, די היה לו לעודד את התלמיד על ידי הסכמה שהוא צודק ואינו חוטא במחשבתו אך לא הוסיף לבקר את המקור. או שמא באמת סבר שיש כאן איזה הסבר נעלם. (וכיון שהאמין בקבלה, אולי סבר כמו הגר"א שאפשר לבאר זאת על דרך רמז וסוד).
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 23:57 |
|
| |
כמדומני כתב
מדהים.
לא קל לעשות את זה כשמדובר על איך לומדים את התורה.
קשה שבעתיים לעשות את זה אם הנושא שלך הוא התורה עצמה...
אפרים בן הקשה:
סיפור נפלא?.
למה חוסר התשובה של הרב הנערץ אמור להשאיר אותו בפנים?
אם אין לרב תשובה לשאלות קריטיות שקשורות במסורת העוברת מדור לדור אז אצל התלמיד משהו חייב להישבר..אם לא עכשיו אז במשך הזמן.
ואם זה לא יקרה אצלו בפועל (כי הסוציולוגיה עובדת יותר מהאמונה) הסדק כבר קיים.
שלישישי ענה:
אפרים
יש לך חבילת שטרות כסף עם כמה שטרות שיש לך ספק אם אינם מזויפים.
אתה זורק את כל החבילה?
לאמר העיר:
שלישי
זה מתחלק לשני סוגי אנשים, אלה שכמה שטרות מזוייפים בחבילה יגרמו להם ללכת לבדוק אם שאר השטרות הן כן אמיתיים, ואלה שיעלימו עין ויעבירו הלאה גם את השטרות המזוייפים בלי לספר לאף אחד..
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 23:56 |
|
| |
[ המשך להנ"ל ]
יעקב גולדשטיין, פ"ב
בעקבות התגובות והענין שעורר הפוסט הקודם, אספר גם על השיחה האחרונה שהיתה לי עם רב-יצחק-שליימה, שנתיים ומשהו אחרי הראשונה, ובאופן לא מפתיע היתה כמעט פראפרזה לשיחה הראשונה... זה היה שבועיים לפני הסוף. יום שלישי או רביעי שלפני שבת זכור. אני כבר קצת פחות ילד והרבה יותר מבוהל למראה האיש הצמוק החיוור והחלש שבמיטת בית החולים, שכבר היה ברור לו שזה הסוף שלו, אבל היה שלו ורגוע ומחויך, עסקים כרגיל. בסך הכל, מה לו הכא ומה לו התם. לשוני דבקה לחיכי, הייתי לבדי ולא ידעתי מה לומר. הוא מלמל בקושי קצת, מה שלומך, מה אתם מדברים בישיבה על שבת זכור. ואני שאלתי את השאלה הכי מטומטמת ונודניקית שיכולתי לפלוט בכזה מעמד: אז מה הרב אומר על שבת זכור ומחיית עמלק... הוא שקע לרגע במחשבה מחויכת, ואז אמר קצת כממתיק סוד: כל החיים חשבתי על השאלה הזאת. לא נראה לי שהגעתי למסקנה ברורה... אחרי רגע הוא מלמל קצת בקושי שוב, בסגנון הדיאלוגים הקבועים: אולי אפשר לחשוב לומר... לא היה לו כוח להמשיך. אחד הבנים נכנס וסימן לי שהוא מותש. לא העזתי לחזור שוב לשם. ********* אנסה לומר כמה מילים על האיש הזה שהכרתי בסך הכל שנתיים ומשהו: 1. הוא היה תמיד משוחח. כל רבבות שעות השיחות והשיעורים שלו היו בעצם דיאלוג בלתי פוסק עם עצמו ועם כל הסובב אותו. לא הכרתי אצלו מושג שמישהו שואל שאלה והוא משיב, הכל התנהל בצורה של שיחה ארוכה המובילה אל מסקנה משותפת. כל זה היה בצורה מאד מאד דידקטית, ותמיד השיחה התנהלה ברמה של בן השיח ובקצב שלו. 2. היה לו את כל הזמן שבעולם, בשביל כל אחד, ברמה של נס גלוי כמעט. הוא היה איש מאד מאד עסוק, שעבד בפרך למחייתו, מסר שיעורים ושיחות בלי סוף בכל נושא שהתבקש, והיה לו זמן לדון בשיא הנחת בפעם האלף עם ילד נודניק בישיבה קטנה שאלה ביזארית שכבר עסק בה בלי סוף פעמים בחמישים השנים האחרונות, ולהיות מרוכז רק בבן השיחה שלו. אילו ינסו לסכם את כל השיחות שהוא ניהל עם אנשים, מן הסתם יגיעו למסקנה שהוא חי אלף שנים פעמיים. 3. כל זה הונע מתוך בערה פנימית של חוסר מנוחה ובקשת אמת. הוא היה מאד מאד כן וחף ממניפולציות (שמישהו רמז עליהן בצורה לא הוגנת בתגובות לפוסט הקודם), לא היתה לו שום בעיה לעשות באמצע שיחה סיבוב של 180 מעלות כמה פעמים, ולסכם אותה בהצעה של נער צעיר המנוגדת לכל המהלך שהוא הוביל אליו, עם קרדיוט מלא. הכנות שלו גם לא איפשרה לו לשבת בגיל שבעים בשקט ובנחת, להביט במפעלי חייו ולומר עשיתי את המוטל עלי, אלא הציקה לו כל הזמן בשאלה האם עשיתי נכון, האם חשבתי על כל צדדי הענין. 4. הכנות שלו גם איפשרה לו לחיות עם שאלות לא פתורות. כולנו הכרנו היטב את "המגרה של הקושיות" שאם פעם יהיה זמן נגיע אליהן... הוא היה יכול לומר בסוף השיחה בשיא הכנות שהענין לא נסגר ולא ברור, למרות שהיו משתתפים שלא הבינו מה כבר יכול להיות לא ברור אחרי כזו שיחה ארוכה...
|
|
|
|
|
|
