האם השועים הגדולים התורמים לעולם התורה מקיימים אותה בעצמם? לא פרטת מי הם ומה הם אז איך אפשר לענות על זה? ואפילו היה אפשר, האם ראוי לענות על זה בפומבי? אולי יש בזה לשון הרע או רכילות אם אינם כאלו?
שאלה אחרת היא אם מותר לקבל כסף, נניח, ממחלל שבת, או להחמיא ולהחניף למי שתורם כסף לישיבות למרות שמבחינות אחרות אינו דוגמא ומופת. אבל מובא כבר בראשונים שנהגו לחלק תארי כבוד ("מורנו" אם אני זוכר נכון) למי שתורם לתורה. אולי נישטאיך יביא את המקור?
ואם לא, האם שכר תמיכת התורה מתקזז להם כנגד עבירות? מעיקרי דתנו הוא שאדם מקבל גמול על מעשיו, אם כי רק ה' יודע להעריך את השכר הנאות, ואין לאף אחד טבלה שבה אפשר לאמוד כמה מגיע על כל דבר ודבר. רק שהסברה נותנת, וכן כתבו מפרשים והוגי דעות, וכך כבר אמרו חז"ל, כי לפי המאמץ נחשבת המצוה (לפום צערא אגרא, לפי הצער השכר) וכן מסתבר שככל שהמצוה הועילה יותר כך רב שכרה. כגון מי שהציל אחרים ממוות וכיו"ב. וגדולה הצדקה.
מצד שני, אין עברה מכבה מצוה ולא מצוה מכבה עבירה. רק אפשר לו לאדם לקוות שבזכות הצדקה שהוא נותן תהיה לו זכות לעשות תשובה לפני שילך לעמוד לדין בעולם הבא.
לגבי שכר בעולם הזה, כבר נמנו וגמרו כרבי יעקב בן בתו של אחר, ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא. ועם זאת אמרו שגם אם שכר אין, "פירות" יש.
האם מחלל שבת שמחזיק ישיבה יכול להיחשב ל"יהודי כשר"? מה לגבי מצוות קלות - לא קיים מצוות ישיבה בסוכה השנה? או חמורות: שפך דמים?
מה זה "יהודי כשר"? ובאיזה רגע של חייו? נניח שחילל שבת, עדיין יש לבדוק אם הוא יודע מה זו שבת ומה חשיבותה. היום קל מאד ללמד זכות על שאינם שומרי שבת. כמעט כולנו תינוקות שנשבו, גם החרדים ביותר שבינינו. מעטים הם בגדר של, נניח, הרב שלמה יצחק זילברמן ע"ה שנזכר באשכול לאחרונה ואכן היה אדם שחשב על דרכו. ואפשר שיש עוד ועוד כמוהו בפורום שלנו. אבל אלו המעט.
כבר הזכרתי לעיל שיש הסוברים שאין לקחת כסף ללימוד תורה ממחלל שבת. ויש לכך כמה טעמים וביניהם חילול השם, ושלא יאמרו ולא יאמר מי שמחלל שבת שהוא קונה את לומדי התורה וראשי הישיבה בכספו וכן את השבת עצמה.
לא עיינתי בסוגיה ולכן איני יכול לומר אם יש היתר לקבל כסף ומהו. ושמא מתינוקות שנשבו ורוצים לתת מותר ואף מצוה כדי שתהיה להם זכות.
איני יודע לדרג מצוות מפני שלא רק מעמדן כ"עשה" או אפילו עונשן מספיק לזה. יש גם את הפן הסובייקטיבי של בעל המצוה או העבירה.
מסתבר שהמבטל מצוה ב"שב ואל תעשה" (מחדל מעשיה) קל יותר ממי שעושה עבירה "בידים". ומסתבר שמחלל שבת חמור בהרבה ממי שבטל מצות סוכה. (אם כי מצות סוכה קלה ונעימה בכל מקום שיש בו יישוב יהודי של שומרי מצוות. לכל הפחות יש שם סוכה של בית כנסת. אבל מי שאינו יודע מהי תורה ומהי סוכה, למה שילך לשבת בה? בשביל הפולקלור? יש תמיד לימוד זכות על תינוקות שנשבו כדלעיל).
לגבי שופך דמים, האם כוונתך כפשוטו, שהרג או פצע? או שהלבין פני חברו ברבים? (ולאו דווקא חברו ממש). מי שהרג את הנפש הרי נאמרו עליו דברים קשים מאד. אבל אדרבה, אם הוא רוצה לכפר ולתקן, אין דבר העומד בפני התשובה. ואדרבה, יתן לצדקה, יתן לתורה, ואולי תעמוד לו הזכות, בזה ובבא.
האם יש חשבון עבירות קלות וחמורות לתומכי תמימים? המונח "תומכי תמימים" נשמע לי חבדי. האם הכוונה לתורמי צדקה עבור מטרות של חב"ד? ובכן, זה תלוי מה הן אותן מטרות, האם הן תחשבנה לצדקה. וכאן ודאי זה תלוי עד כמה מחשיבים את המטרות של חב"ד. ושוב, גם אם יהיה הנשאל, כמוני, מתנגד לאמונותיה של חב"ד בקבלה, בוודאי שהתורם להם יש לו כוונה טובה. לכן איני יודע מה יש לכתוב כאן יותר ממה שנכתב לעיל.
אמנם אם את רוצה לדעת מה אומרים רבני חב"ד על שאלות אלו, יהיה עליך לשאול אותם. אולי יש כאלו כאן. פעם ודאי היו. (אתנחתא והלבן זכורים לטוב, למשל).
השאלה היא מצד ההלכה - וגם מצד ה"פוק חזי" (צאו וראו איך נוהגים)אכן גם אם נאמר למשל שאסור לקבל צדקה ממחלל שבת, יש טעם להתיר, ויתכן שיש כאלו שיקבלו בסתר. וצריך להבהיר שהקבלה בסתר היא אכן דבר בעל משמעות. אפשר להצדיקו.
- איך שאנשים שונים בעם ישראל (נאמר אברכים לעומת שומרי מסורת) תופסים אנשים אלה וכיצד היו עונים על שאלות אלה?
זה כבר צריך לשאול את אותם אנשים שונים. ורק כדאי לבדוק אם מה שהם אומרים מבוסס ועל מה זה מבוסס. גם אני לא כתבתי אלא לפי מה שזכור לי שלמדתי.
אם מדינה תומכת במוסדות תורה - האם יש למשלמי המיסים חלק בשכר "תומכי התורה"?
זו שאלה מעניינת. אם מזכים אדם בצדקה גם שלא מדעתו וגם נגד רצונו, מה אז?
למדנו מעשה ברבי עקיבא שחילק לצדקה מכספים שנטל (בהונאה לשעתה) מרבי טרפון, שהבטיח לו השקעה. ובסופו של דבר גילה לו שזה נועד לצדקה ושיכנע אותו שזו השקעה טובה. האם לא קיבל רבי טרפון שכר על המצוה? האם זה רק בגלל שהסכים לבסוף? ואם אדם היה מסכים אם היה מבין כמה זה חשוב, מה אז? האם לתשובה שהלב אומר (כן) יש תוקף? איך מכריעים בכל השאלות האלו? האם הרגש שלנו (לפחות שלי) הוא מדריך אמין?
אם מה שהלב אומר ראוי לסמוך עליו, אז יש וראוי שיהיה שכר כלשהו על הנתינה הזו. עד כמה? בהשוואה למי ולמה? שוב אין לי אלא את הקריטריונים שכתבתי לעיל, שהם המאמץ (הצער) לעומת ההישג. וכמובן יש הבדל בין מי שנתן מרצונו לבין מי שכפו אותו.
מהו שכר זה?
כמו בכל סוגי השכר על מצוה ועל צדקה במיוחד, עיקר השכר הוא לעולם הבא ושם "עין לא ראתה אלוקים, זולתך" (=רק אתה יודע). אולם יש פירות בעולם הזה. ומי יודע אילו הנאות צפויות לו לנותן ואיך מזהים אותן.
ומה אם משלם המיסים הוא ממתנגדי התורה - ורואה בהעברה זו מחיר קואליציוני שהיה מעדיף לא לשלם, האם עדיין יש לו "חלק לעולם הבא" כמי שהשתתף בתמיכת התורה?
כפי שכתבתי לעיל, אין לי מקור לענות מלבד רגש הלב, שאומר שראוי לתת לאדם הזדמנות, שאם ישמח בסופו של דבר על הנתינה הזו, יש לה ערך של מצוה. והרי ברגע שאדם מגיע לעולם הבא, ויודע את האמת, בוודאי שהוא שמח על כל פרוטה שנתן לצדקה ולתורה.
