| נשלח ב-3/7/2016 07:37 |
 |
| |
קול השואה: אלי ויזל ע"ה
אלי ויזל, סופר השואה, הלך לעולמו.
העתקתי את רוב הדברים מויקי:
ויזל נולד ב סיגט שב רומניה ( טרנסילבניה) לשלמה-אלישע ושרה לבית פייג, יהודים חרדים שבבעלותם חנות מכולת. בבית דיברו יידיש רוב הזמן, אך גם גרמנית, הונגרית ו רומנית. אמו של ויזל, שרה, הייתה ביתו של דודייה פייג, חסיד ויז'ניץ וחוואי, שהיה אדם ידוע ומוערך בקהילה, ואף ישב בכלא מספר חודשים כי עזר ליהודים פולנים שברחו מפולין והיו רעבים. אביו של ויזל, שלמה, הטמיע בבנו ערכים הומניסטיים, ועודד את ויזל ללמוד עברית ולקרוא ספרות כללית, בעוד אמו דחפה אותו ללמוד תורה ו חסידות. ויזל היה מקורב ל חסידות קרעטשניף בעיר סיגט.
בשנת 1940 סופחה סיגט ל הונגריה, בת בריתה של גרמניה הנאצית. במשך שנים אחדות נותרו יהודי סיגט בעירם בביטחון יחסי, אך באפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם גטו בסיגט ובו רוכזו יהודי העיר. במאי 1944 החל גירוש יהודי העיר ל אושוויץ, ובני משפחת ויזל ביניהם. אמו ואחותו הקטנה של אלי ויזל נרצחו באושוויץ עם הגיען, בעוד אלי ואביו הוצבו לעבודה במחנה אושוויץ III. הם הועבדו בעבודת פרך בתנאים קשים, ומדי פעם הועברו בין מחנות משנה שונים. עם התקרבות הצבא האדום לעבר אושוויץ צורפו אלי ואביו ל צעדת המוות שפינתה את אסירי אושוויץ מערבה לתוככי גרמניה למחנה בוכנוואלד. האב נפטר כעבור ימים ספורים וויזל שרד במחנה את שלושת החודשים האחרונים של המלחמה עד לשחרור המחנה בידי בעלות הברית, ב- 11 באפריל 1945. בנוסף לאלי שרדו את השואה גם שתי אחיותיו הגדולות.
לאחר המלחמהעם שחרורו הושם בבית יתומים בצרפת ולמד צרפתית. בעת שהותו בבית היתומים צולם לצורך כתבה בעיתון. כאשר הופיעה תמונתו בעיתון צרפתי זיהתה אותו אחת מאחיותיו וכך חודש הקשר איתה, מאוחר יותר חודש הקשר גם עם אחותו השנייה. הוא למד פילוסופיה בסורבון ולימד עברית. בהמשך היה לעיתונאי וכתב עבור עיתונים צרפתיים וישראליים, אולם סירב לכתוב או לדון על חוויותיו בשואה, משום שטען כי לא נמצאות המילים היכולות לתאר את גודל הזוועה. פגישה עם פרנסואה מוריאק, חתן פרס נובל לספרות ולימים חברו הקרוב, שינתה את דעתו והוא החל לכתוב ביידיש את ספרו "והעולם שתק" על זכרונותיו ממחנה הריכוז. מאוחר יותר ערך ויזל את הספר והוציא אותו בצרפתית כ"הלילה". בשנת 1956 הגיע לניו יורק, שם עבר תאונת דרכים קשה שריתקה אותו לכיסא גלגלים למשך שנה. בשנת 1963 התאזרח בארצות הברית, שם החל לכתוב בעיתון ביידיש, היה כתב העיתון ידיעות אחרונות וכן כתב ספרים בצרפתית. ויזל החל בפעילות ציבורית להנצחת מורשת השואה, והפך לדמות המרכזית והמוכרת ביותר בארצות הברית בתחום זה. ויזל עודד ניצולי שואה אחרים לספר את סיפוריהם, ופרסם בעצמו למעלה מ-40 ספרים. הוא זכה בפרסים ספרותיים רבים. בשנת 1986 הוענק לו פרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה", שבראשה עמד, לבקשת נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר, בין השנים 1978–1986. בין היתר השתתף בתכנון וייזום הקמת מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון הבירה, וב-1993 זכה להדליק, יחד עם הנשיא ביל קלינטון, את אש התמיד באולם הזיכרון שבמוזיאון, במסגרת טקס הפתיחה. ויזל נישא בשנת 1969 לאסתר מריון רוז, שתרגמה את ספריו לאנגלית, ונולד להם בן אחד. ויזל התגורר עד מותו בארצות הברית והרצה בקתדרה למדעי הרוח של אוניברסיטת בוסטון. את רוב רווחיו מהספרים שכתב הוא חילק דרך "קרן אלי ויזל לאנושיות". בין היתר הקימה קרן ויזל את "בית ציפורה" – מרכז לימודים והזנה לאוכלוסייה האתיופית בקריית מלאכי ובאשקלון ע"ש אחותו שנספתה באושוויץ. כשהתפוצצה פרשת ההונאה של ברנרד מיידוף, התברר כי גם "קרן אלי ויזל לאנושיות" הייתה בין הנפגעים בפרשה זו, וכי איבדה בהונאתו של מיידוף כ-15 מיליון דולר, כמעט כל הונה. ב- 2 ביולי 2016, כ"ו בסיון התשע"ו, נפטר אלי ויזל בגיל 87 ב ניו יורק
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/8/2016 15:17 |
|
| |
אהה, האשכול שינה תוכנו.
לא משנה. היה אשכול קודם ואם לא לונקק, אז עכשו כן.
אלי ויזל: אמונה פצועה ותפילה לאחר השואה
בתודה ליש3 על הלינקוק משם לכאן.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-10/7/2016 06:57 |
|
| |
תחזל
1. מנין שהשגחה היא זכות?
2. מנין שאין לכלכ יצור השגחה לפי רמת שכלו/ אפשרויות הבחירה שלו (ואני מניח שלבע"ח מסויימים יש מזה ו/או מזה)
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2016 14:55 |
|
| |
אדם ובהמה תושיע ה'
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2016 14:34 |
|
| |
תחזל, השאלה היא הפוכה. לא למה בני אדם אינם אמורים לסבול אלא למה חיות אמורות לסבול. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2016 13:58 |
|
| |
לא נזכרה השאלה: מבחינה אובייקטיבית (מנקודת מבט לא אנושית), למה מגיעה השגחה לבני אדם ולא לחיות ולחרקים?
עד כמה כאבה של אם ששכלה את בנה הוא גדול יותר מכאבה של פרה שעגלה הובל לשחיטה?
כל העולם מתנהל בחיים ומוות, ומינים שלמים נכחדים (אפילו אם אתה אומר שכל האבולוציה שקר, יש מינים רבים שנכחדו בדורות האחרונים). למה מכל הכוכבים ביקום דווקא כאבם של בני האדם ראוי להתערבות עליונה?
אפשר להבין שבני האדם חושבים יותר, ואינם פועלים רק באינסטינקטים, ולכן הם שונים מכל המינים האחרים והם צריכים התגלות אלוקית כדי לכוון אותם לדרך הישר. אבל למה כאבם חשוב יותר מבעלי החיים בגגל שיש להם שכל?
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2016 12:50 |
|
| |
מקרא מפורש
שמות פרק ט
(כ) הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְקֹוָק מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים:
(כא) וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְקֹוָק וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה: פ
ההיפך מירא את ה'. זו האדישות. לא שם ליבו.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2016 12:23 |
|
| |
אריאל (השלמה) :"ההיפך משנאה אינה אהבה, היא אדישות. ההיפך מכיעור אינו אומנות (או : יופי) היא אדישות וכו'"
|
|
|
|
| נשלח ב-6/7/2016 02:20 |
|
| |
והנה משפט נפלא שלו: "ההיפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההיפך מאמנות אינו כיעור, הוא אדישות. ההיפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההיפך מחיים אינו מוות, הוא אדישות." נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-5/7/2016 13:56 |
|
| |
חשבתי על הדברים שנאמרו כאן ולכאורה משתמעות שתי תפיסות של אמונה דתית: תפיסה חד סיטרית בה האדם מאמין בכל מיני תכנים (טובו/רשעותו של הא-ל, שכר ועונש, וכו'). לאמונה מסוג זה יכולות להיות עליות ומורדות. פעמים שאני מאמין שכך ופעמים שאני מאמין אחרת. לעתים עוצמת האמונה משתנה בנסיבות שונות.
להבנתי החלקית מאד, אלי ויזל הציע דגם אחר (לא מקורי שלו): אמונה כויכוח. כשם שויכוח בין אנשים יש לו נטייה להלך במקומות שונים, כך ויכוח בין האדם לקונו יכול להלך במקומות שונים. אמונה כויכוח לא דורשת תוכן קבוע (י"ג עיקרים וכדו') אלא היא דינמית. היא גם לא דורשת מעמד קבוע למתווכחים וייתכן מעמד שונה בזמנים שונים.
אמונה כויכוח אינה זקוקה להנחות אונטולוגיות כמובן, אז אין צורך לחדד שוכוח מניח את קיומם של המתווכחים. פשוט לא. יש גם תפיסות כאלה לגבי התורה שאינה משהו קבוע וחקוק אלא תוצר של וויכוחים מתמשכים עם מנוחות ביניים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2016 21:28 |
|
| |
אמשלום
דברייך כמובן מנסים להצדיק את עצמם: אם השאלות יותר טובות מהתשובות, וככל שיש יותר ספקות כך יותר טוב - אזי עצם העמדת השאלה של "אולי לא" מספיקה כדי להיות יותר "צודק" וגם "חכם". אבל אם כך רק אשאל שאלה: אולי לא? והאם לא חבל לאכול? זה בזבוז זמן שבו יכולת ללמד דברים חשובים. נמצאת למד (הדברים מנוסחים בלשון זכר מכיוון שזהו ביטוי שגור ותו לא) שספקנות איננה בהכרח מילה נרדפת ל"חכמה", אלא לפעמים דווקא מילה נרדפת ל"טיפשות". בכל מקרה, אשאל שאלה נוספת: מדוע את חושבת שהשאלות יותר חזקות מהתשובות? (אם זוהי טענה פילוסופית כללית, כדאי לפתוח עליה אשכול). דווקא אני חושב שתשובות הם דבר הרבה יותר חזק והרבה יותר חכם.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2016 21:18 |
|
| |
הבהרה: החלק הראשון של דבריי ("הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו") נכתב להתמודדות כללית עם בעיית הרע, ולא לענות על שאלות ספיציפיות. התשובה לשאלות ספיציפיות תהיה ע"י יצירת וריאציה מותאמת לכל "רע" שהוא, ולטוב שאליו שואפים. החלק השני (ההיקש לאדם הקדמון) - נכתב כתוספת, ולא כהסבר.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2016 21:07 |
|
| |
[תודה על אשכול מרתק באמת.
שתי נקודות, שחשוב לי להדגיש מתוך מה שלמדתי כאן:
א. השאלות - במיוחד בעניינים תיאולוגיים - תמיד יותר מעניינות מן התשובות. תשובות בהכרח פותרות בעיה כלשהי, ובכך מנסות להסתיר אותה, כאילו הייתה ביטוי לאשמה או מקור לבושה ("לכפר" עליה, מלשון "כפורת" שמכסה ומסתירה). אבל השאלות הן המנוע שמאחורי החשיבה, והתשובות - כל התשובות - אינן טובות מספיק. וככל שהתשובה יותר חד-משמעית ו"פשוטה" כך היא פחות מעניינת ופחות אמיתית, במובנים העמוקים של המושג "אמת". עלו כאן שאלות על תפילה ועל אמונה, ואיני מומחית באף אחת מהן, אבל נערה הייתי וגם זקנתי, וניסיוני לימד אותי שיש קורלציה הפוכה בין "דבקות" ושכנוע עצמי ב"ה"אמת "ה"נכונה ו"ה"יחידה ובין אינטיליגנציה (במובן הרחב של המילה). נכון, יש סוגים שונים של ספק ושל אי-נחת, מהם "גבוהים" יותר או פחות, אבל בגדול - מי שאין לו אותם בכלל, הוא אדם פגום מבחינת האינטיליגנציה שלו (והכל לענ"ד וכו').
ב. ירובעל כתב: "אין פילוסופיה יש רק ספרות". הלואי וזה היה נכון - זה היה פותר לי הרבה ליקויי-למידה בתחומי הפילוסופיה. מצד שני, אולי זה באמת נכון, ומה שקרוי "פילוסופיה" הוא פשוט ספרות פחות טובה (לטעמי האישי, כמובן).]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2016 20:51 |
|
| |
עניין קבלת הייסורים מאהבה הוזכר כדוגמא בעלמא - לרעיון הכללי שישנם דברים (גם ואולי בעיקר מעשי בני אדם) שאיננו יודעים סיבתם וטעמם - וצריכים להתעלם מהם, איש איש כפי שיבין זאת וכפי שיעשה זאת. (וילד בן ארבע שאומר שככה זה לא תשובה - בסך הכל חוזר על מה שהוא שמע. )
|
|
|
|
| נשלח ב-4/7/2016 20:04 |
|
| |
האמירה ככה זה כפי שנוסחה ע"י ווטו, אין בה קבלה מאהבה, כי אין ממי לקבל. היא סתם אמירה של יאוש.
וכבר נכדי הקטן צייץ בגיל ארבע שככה זו לא תשובה.
|
|
|
|
|
