שלום גילי בבית?"כן אני בבית..
מעניין מי מחפשני עדיין בטלפון הציבורי הביתי שלנו
ואינו חושב לשלוח לי סמס ויקבל גם יחס אישי
ולא העברת המכשיר בין כמה ידיים סקרניות של אחיי..
"שלום מדברת אחות של יאיר..
הוא ביקש בכל לשון של בקשה שתגיעו לחתונה"
יאיר? יאיר? אהה..יאיר!
"כן קיבלתי הודעה על החתונה..אני אשתדל להופיע בעזרת השם!"
יאיר..
כן יאיר.
ניתקתי את השיחה וחיוך ענק התפשט על הפרצוף
ברוך ה אחרי עיכובים סופסוף זה קורה
והם מתחתנים!
פעם כמעט והתבטל..
אבל אם האחות מתקשרת ובתאריך כלכך קרוב..
סימן שזה זה!
יאיר הוא אותו בחור שפעם רשמתי עליו את אשכול מניה דפרסיה..
כן
יאיר סובל ממניה דיפרסיה..
אבל לא הופך אותו לפחות מיוחד.
אני רק זוכרת את החיוך שלו ואת המבט האחרון לפני שהלכתי הביתה
וכשהבנתי שזה לא זה..
ולילה של מחשבות שבא אחרי זה של
"איך אומרים לו שזה לא זה בלי לפגוע בו..?
הוא כלכך קסם..אבל יודעת אנוכי שזה לא זה!"
הוא קיבל את זה כמו גבר..
והייתי סוג של גאה בו והתחלתי להוסיף אותו כל בוקר בתפילה
בשמע קולנו..
והינה השם שמע והילד מתחתן בשעה טובה.
אך התחלתי לחשוב..
צד אחד..מה לי ולשם? מה אני אהיה מצד החתן?
צד שני..
אני חייבת לראות את זה..שהוא הגיע לשם..
זה כלכך מוזר אבל הוא כלכך נחקק בליבי
שממש הערצתי אותו.
לקחתי את אחי ביום המיוחל ונכנסתי את האולם..
ההתרגשות הייתה בשיאה..הרגשתי ממש מאושרת!
אמרתי אולי החתונה הזו סופסוף תעלה בי את החשק שנרדם לו
בתקופה האחרונה..
אולי יתן לי שוב לחזור לשידוכים..
ואיפה הם כבר החתן והכלה ומתי חופה?
אחרי איחור רגיל של שעה החלה החופה.
את האמת בחופות אני אוהבת לתפוס מחסה בסוף
ככה בלי הרבה תקלות.
אך משום מה דווקא עכשיו מצאתי את עצמי בין השורות הראשונות,
ולפתע
הוא הופיע
מלווה באביו וחמיו לעתיד
כולו זוהר..מאושר..כן הוא מאושר.
החופה החלה..
הבטתי בכלה ובחתן..
ולפתע
נפתח לו מעיין של דמעות ממקור בלתי מזוהה
סובבי חשבו כבר שאני עוד חברה מתרגשת שהכלה בת ה27
מתחתנת..
אבל לא..
היא זכתה..
הוא זכה..
סוף סוף..כמה חיכה..
וכמו ילדה קטנה הבכי לא הפסיק וטשטש לי את הראייה
הכל עלה פתאום
הפחד
הניתוק מהעולם השידוכים
המערבולת..
פתאום הכל נפתח.
וניהיה כלכך קטן ובכלל לא חשוב..
דיי גילה מה קורה לך תפסיקי!
אבל לא..
זה היה תקוע שם סכר הדמעות שפשוט לא היה ביכולתי להפסיק..
אפילו לא הבנתי מדוע זה ככה..
ואז,
הכוס נשברה וקריאות המזל טוב החלו להשמע מכל עבר
יצאתי את המקום לקחת מעט אוויר
וטיילתי בגינה הקטנה של האולם
אושר\שמחה\עצבות\הקלה..
הכל התערבב ביחד..
אבל הינה..
קיבלתי את שרציתי..
התעוררתי..
כן זה קשה.זה מתיש
אבל זה קורה בסוף..
צריך להתפלל מכל הלב
שהשם ידריך יפתח
אבל הייאוש מעולם לא צריך לקחת תפקיד בזמן הזה..
לקחתי נשימה עמוקה..וחזרתי בחיוך את האולם..
רק שלא יתחילו את הריקודים בלעדיי :)
אפחד לא עושה את זה יותר טוב ממני...
בקרוב אצל כולם.
(בכלל איזה פורום מתוק יש לכם פה!)
