רונן
אתה צודק. עקרונית, יש הבחנה בין דברים שמותר לדון בהם בפומבי, לבין דברים שאסור.
יש גם דברים שמותר לדון בהם בפרהסיה, אך לא בפניו של מאן דהוא (=מישהו מסויים).
הדברים האלו מובנים מאליהם, והם גם קבועים בהלכה.
הדוגמא האחרונה פשוטה למדי. אסור לדון בפני גר בעם שממנו בא, באופן שלילי.
הכלל הראשון, לחלק בין דברים הראויים לידון בפרהסיה לבין אלו שלא, מקיף כללי משנה רבים.
יש שאסור לדון בנושא בגלל
א. פגיעה במישהו (האם מותר לספר על בעל חנות, בעל מלאכה או רב ופוסק שהוא אינו עושה מלאכתו כשורה, או שנכשל בטעות?).
ב. חילול ה'. חשיפה ברבים של מידע - אמיתי - שעלול לגרום נזק לתדמית של התורה, המצוות, היהדות וכו' עלול לגרום מה שמכנים היום נזק תדמיתי.
לדוגמא, יש אמירות בגמרא שאין מגלים לעם הארץ. כאשר אחד מראשי הישיבות הידועים של הדור האחרון כתב בספרו מערכת חידושים בנושא "מורידין ולא מעלין" (מתי מותר לגרום למותו של אדם בגלל העבירות שלו הוא החשש מפניו, כגון מוסר), הדברים הגיעו איכשהו לתקשורת והוציאו לו אישית שם של מתיר שפיכת דמים וגרמו, במקומות מסויימים, לחילול ה', כאשר אמרו: זו התורה, כך היא נראית? (במקרה זה הדברים נבעו מאי הבנה, אך בכל זאת לא ראוי היה לפרסמם, כי קל להוציא שם רע וקשה לתקנו).
ג. סודות התורה. יש חלקים בתורה שנחשבים אסורים בפירסום אלא למי שמסוגל להבינם. יש רשימה כזו באותו מקום במסכת חגיגה שציינת. במשך הדורות, ניתנו פרשנויות שונות לרשימה זו, אך המכנה המשותף הוא בדרך כלל העובדה שהדברים לא יובנו כראוי אצל מי שלא עמל עליהם רבות, וכיון שהטעות שכיחה, אין למוסרם למי שאינו ראוי לכך לגמרי.
לגבי חלק ג' - שים לב, כי בפורום שלנו קבענו למעשה כי חלקים גדולים, ואולי כל התחום כולו, שנחשב לסודות התורה, יידון בגלוי. יש אשכול סמוך שמסביר מדוע.
לגבי חלק א' - אני סבור שהרגשתך מוצדקת. אם מתוך דבריך עלולה להישמע ביקורת על מישהו שכתב כאן, ואפשר להעביר לו את הדברים אישית, ודאי שלפחות כצעד ראשון ראוי לעשות כן. לפנות אליו אישית, ולהציע לו לתקן את מה שכתב, במקום להצביע על הטעות ברבים.
בכל אופן, יש מקרים בהם יש התנגשות בין טובת הכלל, שצריך להזהירו מפני טעות (או הטעיה), לבין רגשות הפרט. הפתרון אינו תמיד קל.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
