לפני 2,000 שנה ייסד חכם אחד, יהודה הגלילי קראו לו, את הרעיון של מלכות השמיים. ע"פ טענתו (המתבססת על פסוקים מסויימים) על האדם (=היהודי) להיות משועבד רק לשלטון ה', והשתעבדות למלך אלילי היא בהגדרתה עבודה זרה. לפיכך, ראוי למות ולא להשתעבד לזרים.
השקפה זו (יב"מ קורא לה 'הפילוסופיה הרביעית') היתה התיאולוגיה שהניעה את המרד הגדול והביאה בסופו של דבר לחורבן בית אלוקינו ולשעבוד חמור בהרבה למלכות האלילית. אבל קשה להאשים את תלמידי ר' יהודה הגלילי. מבחינתם, זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות: אם עדיף למות מאשר להשתעבד לקיסר, מותו ואל תשתעבדו לקיסר. ואם נפסיד במלחמה, זה לא משנה את העובדה שיש לקיים את מה שדורש אלוקים.
אמנם, הסיבה שהניעה את כל שכבות העם להצטרף למרד לא היתה האידיאולוגיה הזו בלבד, אלא שהיא נפלה על אוזניים כרויות: הנציבים היו מושחתים. השלטון הרומי היה מדכא. השכנים ההלניים עשו צרות. היה סיכוי טוב לקבל עזרה ממיליוני היהודים שגרו בבבל, ואולי גם מהמעצמה היריבה, הפרתים.
וברקע רחשה גם האמונה העתיקה במשיח, כפי שמתאר זאת טקיטוס 'בימים ההם האמינו בכל המזרח שאנשים שיצאו מיהודה ישלטו בכל האימפריה'.
טוב, אז מרדנו ונכשלנו. יותר ממיליון יהודים נהרגו ו'מלכות הרשעה' ניהלה מדיניות דיכוי נוראה.
במצב עגום זה הגיח מייד טוען חדש לכת המשיח: בר כוכבא ניהל, בתמיכת ר"ע ור"א המודעי, את המרד הגדול השני. ושוב נכשל. ארץ יהודה חרבה כולה. אדריינוס 'שחיק טמיא' הכריז על גזרות השמד, אסר על לימוד תורה וחיסל יהודים בהמוניהם.
בשלב זה החלו חז"ל לגבש חשיבה שונה, וקבעו ש'אסור למרוד באומות'. כנסת ישראל נשבעה שלא לעלות בחומה. התפיסה החז"לית, אמה של הפילוסופיה הגלותית, ניהלה מאבק בן מאות שנים עם בתה של הפילוסופיה הרביעית, שהתבטאה בסדרת מרידות יהודיות לאורך מאות שנים. אבל הדם הרב שנשפך שכנע את היהודים: חז"ל ניצחו.
אלא שבפילוסופיה הפרוטו-גלותית היו סדקים. אם האומות מסכימות, מותר ומומלץ לבנות את הבית. וכתוצאה מכך נעשו כמה ניסיונות לבנות את המקדש - ניסיונות שהסתיימו, כמו תמיד, בדם.
הפעם האחרונה היתה במאה השביעית. במהלך המלחמות בין הפרסים לביזנטים, הבטיחו הראשונים ליהודים את השלטון על א"י ואת בניין הבית - אם רק יואילו לעזור להם לכבוש את הארץ. היהודים האמינו, עזרו לפרסים וקיבלו את המקדש. כמה שנים שלטנו בירושלים והתארגנו לבניין הבית (אם להאמין לטקסט אפוקליפטי מפוקפק ולעדויות של נוצרים אנטישמיים) אבל מלך פרס, שהיה בסופו של דבר פוליטיקאי, התחרט. אז היהודים ערו לצד של הביזנטים. הקיסר הביזנטי כמובן הבטיח להם הכל וכבש את הארץ. ואז הוא נזכר שהוא נוצרי, ונזירי ירושלים הבטיחו לו שהם יימנעו מלאכול דגים וחלב בתקופת הפסחא וכתוצאה מזאת יתכפר לו עוון הפרת ההבטחה.
הנוצרים טבחו ביהודים בכמויות, וכשהם טובעים עד ברכיהם בדם נכנסו לכנסיית הקבר והתחננו למחילה על הטבח.
היהדות הנואשת נסוגה לאחור וקבעה פילוסופיה חדשה: המשיח הפך מדמות היסטורית למיתולוגית. בית המקדש לא ייבנה עוד בידי אדם: הוא ירד באש מן השמיים. לתפילה הקודרת הנאמרת בתשעה באב הוכנס משפט ברוח זו 'כי אתה ה' באש הצתה, ובאש אתה עתיד לבנותה' (משפט שלא קיים בנוסחאות העתיקות). הגאולה נעטפה בכל כך הרבה נרטיבים מיתולוגיים, שאף אחד לא ינסה להגשים אותה.
חמושים בפילוסופיה הגלותית הקלאסית, נכנסו היהודים לימי הביניים.
אולם לתפיסה המיתולוגית קם מבקר נוקב: הרמב"ם, הרציונליסט הידוע, לא התלהב מהמיתולוגיזציה של רעיון הגאולה. הוא העמיק וחשף את הרובד הקדם מיתולוגי של הרעיון, לפיו בניין הבית הוא מצוות עשה והמלך המשיח יהיה מנהיג מרשים שיופיע בקונסטלציה הפוליטית המתאימה.
אבל כאשר בימיו הופיע איש כזה, שבוי בחלומות משיחיים חסרי סיכוי, מיהר הרמב"ם להדוף אותו. הוא הציב קריטוריונים בלתי עבירים, גם אם רציונליים במידה. המשיח יהיה מלך-פילוסוף, או כלשון הרמב"ם 'נביא גדול וקרוב ממשה רבינו' ולא יהיו לו כל התנגדויות 'בשעה שיגלה יבהלו כל מלכי ארץ'. 'שימית כל מי שירצה להמיתו בדברו, ולא יוכל להימלט'.
כי גם הרמב"ם הבין שרעיון המשיח הוא מסוכן מכדי להותירו בספירה הריאלית.
אבל גם התפיסה המיתולוגית לא פתרה את בעיית המשיח. המוני יהודים התפללו בכל יום לביאת המשיח, ואם הוא צריך להיות דמות מיתולוגית, היו מספיק אנשים שהיו מוכנים לקבל את התפקיד.
הבולט ביניהם היה כמובן שבתאי צבי. באווירה המיסטית של פוסט עידן האר"י, להט המתח המשיחי יותר מתמיד. פרעות ת"ח ות"ט הזכירו ליהודים שגם התפיסה הגלותית גובה קרבנות. והרצון האנושי להאמין שאסון לא התרחש לשוא גרם להמונים לראות את הטבח כאירוע אסכטולוגי. פרעות ת"ח ות"ט נחשבו לחבלי משיח.
ש"ץ, המשיח המקובל, התהדר בכלים מיתולוגיים ראויים: אליהו הנביא התגלה לבשר על בואו. הוא עשה מופתים וראה עתידות. המונים ניבאו על מלכותו. באטמוספירה המיסטית הזו נכנס העולם היהודי לטירוף שנמשך שנים.
משהתאסלם המשיח ניצל עם ישראל מעוד טבח אופייני, אבל גל של התנצרויות, התאסלמויות והופעת כתות מטורפות ליווה אותנו במשך עשרות שנים.
המוטיבים של אירועי ש"ץ הם המוטיבים שליוו, בגרסאות מצומצמות, את כל משיחי השקר לאורך ימי הביניים והלאה.
וכך המשכנו עם התפיסה הגלותית, וכאמור, גם היא גבתה קרבנות רבים. אבל הבנו שהיא עדיפה על יריבתה. וכאשר נתלו יהודים רבים בדברי הזוהר כי 'בשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא' הצהירו רבנים שונים בנוסחאות שונות 'אני מאמין בביאת המשיח, ואני מאמין שלא יבוא בשנת ת"ר'.
ואז הגיעה הציונות.
נשלח מהאנדרואיד שלי
