בזכרון אלו נשוב להיטיב: דרשה לתשעה באב (נדחה) תשעו
כמו כל שנה, אני מרשה לעצמי להטיף ברבים. אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב, ולקחת מה שנראה לכם נכון.
יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב
(רמב"ם תעניות ה א).
מה מיוחד ביום הזה שלנו?
(שם הלכה ג)
... תשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גוים ונהרגו כולם והיתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים +ירמיהו כ"ו+ ציון שדה תחרש.
אנו צמים, ואמורים לחשוב על האבלות, אבל הראוי, לפי מה שאני מבין מהרמב"ם - ומהסברה - לחשוב מה היו הסיבות לאסונות האלו שנגזרו עלינו, והאם אפשר לתקן את מה שגורם להם, ואיך.
זו מטרת הצום. זו - ולא הלכות הצום ומנהגיו. אלו רק הטכסים החיצוניים, שאמנם אי אפשר בלעדיהם (לפחות התקנות של חכמים) שהם קוראים לנו להתעורר ולחשוב ולתקן .
יש לנו אם כן משימה שמטילים עלינו חז"ל . והרמב"ם, בדברים קצרים, משרטט את המסלול: זיהוי הצרות הגדולות, ניתוח הסיבות כלומר מעשינו הרעים - ואז יבוא השיפור. הזכרון הזה עובד באופן פסיכולוגי: מעורר לתשובה. ומהי אותה תשובה? לא רק שינוי המעשים, אלא, בדרכה של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, זיהוי המניעים והטעויות שגרמו וגורמים עד היום למעשים רעים מאותו סוג ומציאת האופן לשנות ולהשתנות לטובה.
החיפוש צריך להתמקד אם כן לא בזכרון המקדש ואפילו לא בהיסטוריה. הוא צריך להתמקד בתוך עצמנו. איך אנו, כיהודים, ניגשים לעולם, לחיים, ומה עלינו לשנות באופן יסודי, אם זה אפשרי. כמובן, העיון בדוגמאות מן העבר יכול לעזור.
יש הרבה מאד דברים שאפשר להצביע עליהם בתור הרעות שאנו עושים. לי יש רשימה משלי. לרבים מאיתנו יש רשימה מוכנה, או שיוכלו להכין רשימה כזו. אבל הבה נלך עם הרמב"ם וחכמינו.
מה היה בתשעה באב הראשון לפי הרשימה של הרמב"ם? נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ. הם יצאו ממצרים, ראו ניסים גדולים, אבל כאשר שמעו מהמרגלים שלא יוכלו לנצח את תושבי הארץ וכי אולי גם הארץ אינה טובה כפי שנאמר להם, מיהרו לאבד את האמון בקב"ה.
אז הנה יש לנו נקודה לתשובה: האם אנו סומכים מספיק על אלוקינו? אין כוונתי לאותה עצימת עינים מכוונת של מי שאומר שאין צורך בהשתדלות בחיים כי הכל השגחה פרטית. או למחלוקת בת זמננו על ליבה ופרנסה. כוונתי - עלינו לזכור לתת אמון בקב"ה שמוליך אותנו בדרך טובה.
פרשנות של מה שקורה היום: זכינו לחזור לארצנו. זכינו למדינה. אבל הבעיות הן עצומות גם אם אין האחריות עלינו. איך נראית ואיך מתנהגת המדינה והחברה. ואיך אנו עצמנו? ומה עם האיומים הקיומיים? - אין לזלזל באף אחד מהם, אבל צריך לדעת שה' מנהיג את העולם ואת ההיסטוריה. צריך לגשת לחיים ולבעיות המאיימות עלינו, ברמת הכלל וברמת הפרט, מתוך אמון, מתוך תקוה.
כאן עלינו לדעת להבדיל בין מה שבאחריותנו, כל אחד ואחד, מה שבידנו לעשות - לבין מה שאיננו יכולים להשפיע עליו וראוי אם כן להתפלל עליו.
העיון הזה הוא חובה.
אני מסכם: לזכור שצריך לתת אמון באלוקים שהחזיר אותנו לארצנו ונתן לנו עצמאות - נתן לנו חיים ובריאות ויכולות, כולל חיבור לאינטרנט לקרוא את הדברים האלו. עלינו לשאול מה עכשו עלי לעשות, למה עלי לקוות, ועל מה עלי להתפלל. ולא לאבד את התקוה ואת האמונה שהכל לטובה.
****
בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשניה.
חז"ל הצביעו על כמה גורמים מרכזיים לעונשים האלו.
מצאנו שלא חרב הבית בראשונה אלא שהיו עובדי כו"ם ומגלי עריות ושופכין דמים אבל בשני מכירין אנו אותם שהיו יגיעין בתורה וזהירין במצות ובמעשרות וכל ווסת טובה [=הרגלי התנהגות טובים] היתה בהן אלא שהיו אוהבין את הממון ושונאין אלו לאלו שנאת חנם וקשה היא שנאת חנם שהיא שקולה כנגד ע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים
(תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת יומא פרק א)
נדמה שכל העבירות האלו עכשו בינינו, אלא שאיני חפץ לפרט והמעוניין, כיון שהוא מחובר לאינטרנט, לא יתקשה לגלות פירוט. ולא רק בין אלו שאינם מחוייבים על פי הצהרתם לתורה ולמצוות אלא גם בינינו. והימים האחרונים יוכיחו... אין להוציא לעז על הכלל בשל מעטים, אבל התחושה קשה.
מה כבר מצופה מאיתנו לעשות ולחשוב? אני מציע את התהליך הבא. ננצל את היום ונשאל את עצמנו, כל אחד ואחד בפני עצמו עם אלוקיו:
האם אני עובד עבודה זרה?
האם אני מגלה עריות?
האם אני שופך דמים?
האם יש בי שנאת חינם?
השאלה הראשונה עבורי זו הזמנה לתקוף את אמונות ההבל שהפכו לחלק מן היהדות האורתודוכסית ומן השולחן ערוך. די לי במשפט זה. אני רוצה לעורר לתשובה, להתבוננות, לבדיקה. לא לתת דרור ללשוני ולא לחסום אחרים שיגידו: הנה הוא בשלו...
השאלה השניה צריכה להישאל למרות שהחשד מזויע. יש לזכור שיש רמות שונות באיסורי עריות. איני חושד חלילה באף אחד שהוא נכשל בעריות. אבל האם אנו נקיים ממראות אסורות, מעיסוק במחשבות אסורות? כל אחד ואחד לפי דרגתו? (מי שאני חושד בו לחינם, עמו הסליחה, שהרי אולי כולם נקיים) מי שכן מוצא שזה קשה לו, וזה נסיון, עליו לדעת שאין חובה על האדם להילחם במה שאינו בבחירתו. התגובה הטבעית למראה מושך היא חלק ממבנה האדם. לכן, לא הראיה בעריות אסורה אלא ההתבוננות והמחשבה עליהן ברצון. ודי בהסבר קצר זה, אני מקוה (במחשבה שניה: אני מפרט יותר: מי שראה מראה אסור ידע שלא נכשל עדיין. עליו להיזהר לא להמשיך לחשוב ולעסוק בזה אלא לעבור לחשוב על משהו אחר, חיובי, כמו דברי תורה).
שפיכות דמים. נזכור שגם הלבנת פנים היא שפיכות דמים. יש הרבה זלזול ופגיעה בינינו, לא רק במישור האישי. לא רק התחשבנות אישית שלי עם אלו שאני נוטר להם. אלא זלזול כדרך חיים. פסילה של האחר. (ארשה לעצמי מילה אחת שאינה מדוייקת לגמרי: גזענות). וכאן אנו מגיעים כבר לסיבה של החורבן השני: שנאת חינם.
איני פונה לציבור בתור ציבור מפני שכל אחד מאיתנו יחיד ורק מעטים מאיתנו נמצאים בעמדות מנהיגות שמאפשרות לשנות (נניח מנהל סמינר לבנות) וגם בעלי תפקידים כאלו נאלצים להתמודד עם הציפיות מהם. אני כן פונה לכל אחד מאיתנו בתור יחיד. האם אני מתייחס מתוך כבוד והערכה לאלו ששונים ממני? האם איני חש לפעמים כלפי האחר שנאה, זעם, זלזול? ועל סמך מה? גם אם נניח שהזולת טועה, מה עלי לעשות עם זה? לכל היותר יש לי חובת תוכחה, וגם היא רק אם אני יודע להוכיח (ויש אוזן שומעת ולב מקשיב בצד השני). במשפט אחד אופטימי: סובלנות כלפי האחר נראית חיוב גמור (ולא עסקתי כאן בשאלה של להציל עשוק מיד עושקו בממונות אלא באמונות ודעות והנהגה אישית).
במילה אחת: התרופה לשנאת חינם היא סובלנות.
במשפט אחד ארוך: סובלנות המתבססת על כבוד לזולת באשר הוא זולת והאחריות לחייו שלו היא בידי עצמו. כך ה' ברא את העולם וזה מה שהוא רוצה ממני.
****
האם אפשר לתקן את האדם?
ציטטתי את הרמב"ם. בזכרון דברים אלו נשוב להיטיב. אבל כאן אני מוצא את עצמי נבוך. הרמב"ם עצמו סבור שיש כשלונות אנושיים בלתי נמנעים. אנו בנויים עם תכונות גנטיות שזקוקות לביקורת תמידית כדי שלא נאפשר לעצמנו להיכשל. עבודה זרה נובעת מאותם כלים שמשמשים לבניה של פילוסופיה ומדע, אלא שהשימוש בהם נעשה בחוסר זהירות. (הליכה אחרי הדמיון במקום העיון שהוא קשה בהרבה). התאווה לעריות בנויה לתוכנו מפני שאנו גם כמו בעלי חיים, בנויים להעמיד ולדות ולהשתתף בתחרות ההישרדות הגדולה על הקמת הדור הבא. השימוש באלימות, בכל רמה שהיא, בנוי לתוכנו מאותה סיבה, מפני שנבראנו עם הכישורים הדרושים להגן על עצמנו בעולם תחרותי, הישרדותי.
ומה עם שנאת חינם? דומה שהיא נובעת גם כן מהשלילה המובנית בכל חברה של האחר.
אז האם ניתן אי פעם לתקן את התכונות האלו? להיות כאלו שאין לנו אפילו רצון בדברים רעים אלו?
מסתבר שלא. אבל זה לא אבוד. יתכן שהתשובה היא, שוב, בדברי הרמב"ם. "בזכרון הדברים האלו נשוב להיטיב". אנו לא נצליח ואין אנו מצופים להיות נקיים מכל אותם רצונות שליליים. אנו כן נדרשים לזכור את ההשקפות המתקנות.
כיצד. אני מחפש את הפתרון הקל של הליכה אחרי הסגולות כדי להצליח? זו טעות שאורבת לכולנו - עלי להימנע מזה, להיזהר מזה (וללמוד למה זה לא נכון). אם אני מוצא את עצמי מתמודד עם "אחרי עיניכם" (איני מפרט, לא צריך ולא ראוי אבל מוכר. וכי רבא לא נלכד לרגע בקסמה של חומא אלמנת אביי, כתובות סה ב), עלי להכיר בכך שזה הטבע שלי כאדם ועלי להזכיר לעצמי שלמרות שיש לי תגובה טבעית כזו, היא מוטעית. לחזור לחשוב על הטוב. אם אני מוצא את עצמי רוצה להגיב באלימות, עלי להזכיר לעצמי שיש הלכות כיצד להגן על עצמי ועל שלי ועל ממוני בלי אלימות. אם אני מוצא את עצמי מזלזל בזולתי, עלי לזכור שאני בריה וחברי בריה, ומה לי להתגאות כי שנינו נבראנו בצלם אלוקים.
ואם אני חש ייאוש. כה הרבה אלפי שנים חלפו ושום דבר לא השתנה, אז עלי להיזכר בלקח של פרשת המרגלים. לא עלי המלאכה לגמור, אין אני בן חורין להיבטל ממנה, ועלי לסמוך על הקב"ה שבחר בנו, ועשה לנו ניסים בכלל ובפרט, בכל שנות ההיסטוריה ובביוגרפיה האישית שלי, וללכת בדרכו, ולצפות לישועתו ולהשתדל לתקן מה שאני יכול.
אתם מוזמנים לקרוא, לחשוב, ולקחת מה שנראה לכם נכון. ובזכרון דברים אלו נשוב להיטיב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
