הרהורים בעקבות יוזבד

האמת היא, שלא כל כך הבנתי מה כל הכעס עליו. וגם לא הבנתי איך העבד הנורדי (ויקינגי) הגר והליצן שלו, הפך להיות נאמן לאלוקים יותר ממנו, אבל את זה נעזוב.

המדליונים אצלו, הנוסחה לא. דוד סאנפאל המנוח ידע היטב מה שהוא עושה והשמיט מהמחברת שניתנה כמשכון לאחיה של תרצה, אחיה (אני נהנית ממשחק המילים :) ) את הדפים הקשורים לסוד האבקה.

שלוואן מנסה כל הזמן לפענח את הנוסחה ולא מצליח. כשהיא תהיה אצלו הוא ייתן אותה לדיאלידאן? לא התרשמתי שככה, משום מה. הוא לא מאמין באבא שלו, הוא לא ייתן לו כזה כח הרס.
לעומת זאת, לתת את המדליונים כמתת נאמנות לאיסתרק, נשמע לי הגיוני ומתבקש. כך גם הנוסחה תהיה בידיים הנכונות, וגם שלוואן יתקבל בכוזר האמיתית. הוא הרי ממילא לא מצליח לפענח את הנוסחה. עבור מה להמיס אותם, להשמיד ולהרוס בלי תכלית? לא הבנתי את השאיפה הגדולה לכיוון הזה, את ההשפלות שהוא סופג בגלל זה מהעבד שלו, את ייסורי הנפש הנוראיים כאילו הוא עשה משהו רע.

שלוואן משחק דמות כמעט ראשית בספר, אהבתי לקרוא עליו. המהלומות ההדדיות שלו עם אלרון כייפיות ממש, וליאה המתוקה ודיאן הקטנה גרמו לי להנאה. אלעזר, אגב, הרבה פחות שווה ממנו, לידיעת הקוראת ליאה.

אהבתי את המשחק בסוף הספר בין ברכיהו, ידרת, דיוואל בן ליראם וכל מי שחושב שהוא מבין ויודע מה שלוואן עושה באיזור הזה של הגבול. זה היה חכם ויפה מצידה של קינן שלנו.


נשלח מהאנדרואיד שלי

א. יוזבד

לא הדמות הראשית. בכלל בכלל לא הדמות הראשית. שלוואן באמת מתאים יותר, אלרון או יקוואל.