האם אפשר לסמוך על מי שתמיד מצדיק את רבו? (דף יומי, ב"ק פה)

אם שלום
פתחת לי את השבוע בטוב. טוב לראות את שמך שוב.. ואני שמח שלמרות שאת בסוף מערב ליבך במזרח.
ועוררת אותי להוסיף על הרעיון.

הגמרא במנחות מספרת על משה רבנו שמאד השתוקק לפגוש את רבי עקיבא. והשאלה משה שקיבל תור מה' ישרות מה ראה רצון כה עז לפגוש את רבי עקיבא.
כאמור משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע. אין להניח שהוא התוכח עם ה'  אין להניח כי הוא הוסיף מדעתו. נהפוכו כשהוא לא ידע משהו- הוא לא ניסה לפתור את זה בק''ו או בגזירה שוה. הוא מרוחו לא הוסיף כלום.
אבל רבי עקיבא  כל מהותו היה מויכוחים ואי הסכמה עם רבותיו  עם חביריו ועם תלמידיו. וכל תורתו מבוססת על כך. בזה מאד מאד התקנא משה. וכשהוא לא הבין כלום בבית מדרשו של רבי עקיבא. אבל בסוף הוא אישר כי ההלכה למשה מסיני. איך אמר אותו זקן- לא את תורת משה אנחנו מקיימים כי אם את תורת רבנן.

[נקודת מבט נוספת על השאלה בכותרת - 

מי שתמיד נמשך לשיטה אחת ומבאר רק אותה, ואת בעליה, הוא ובעל השיטה נחשבים לאחד במניין הפוסקים.

ואשר לסוגיה -

מן הראוי היה להביא יותר מן הסוגיה ומן הרמב"ם ומן הקושיה שיש עליו ואולי לציין דרכי פתרון, אם יש.

אנסה להשלים את החסר.

מדיני התורה שהמזיק את חברו כגון שפצעו חייב לשלם לו רפואתו ושבתו. רפואתו - מובן. שבתו - מה שיושב בביתו ואינו יכול לפרנס את עצמו (ודומה לזה בחוקי העולם העתיק). הגרי"ד סולוביצ'יק (רשימות שיעורים) מגדיר את שניהם כממון ולא כקנס אבל מוסיף שיתכן שזה לפי מאן דאמר שחייב על הגרמי (רמה פחותה יותר של חיוב מאשר מעשה בידים).

במשנה ובמדרש ההלכה דנו עד היכן החיוב לרפא ולשלם שבת. ובגמרא פיתחו את הדיון ואף הביאו ברייתות. מן הדיון עולה שיש סוגים שונים של נזקים רפואיים ורמות שונות של חיוב הנופלות על המזיק.

המכה - רפואה ושבת.
צמחים מחמת המכה - מחלוקת אבל הרמב"ם פוסק שחייב גם בריפוי וגם בשבת.
נסתרה וחיתה ונסתרה - חייב לשלם כנ"ל.
צמחים מחמת חבישה הדוקה או הדוקה מדי - מחלוקת תנאים לפי פירוש אחד של אמוראים.
צמחים מחמת שהזניח המטופל את הוראות הרופא ועבר עליהן, במזיד או בשוגג (ראשונים) - לפי פשטות הגמרא, פטור.
צמחים שלא מחמת המכה - פטור לפי הגמרא ואף לפי הסברא. כפי שאמרו בגמרא:

יכול אפילו שלא מחמת המכה [יתחייב] - תלמוד לומר "רק" [רק שבתו יתן ורפא ירפא].
שלא מחמת המכה בעי קרא? [ כלומר: צריך פסוק כדי לפטור מקרה כזה? ברור שפטור].

ואם כן, היאך פוסק הרמב"ם,

מנסיוני שלי, המגדל עוז מאפשר למעיין להיזכר כי יתכן שהפירוש בגמרא, לפחות לפי הרמב"ם, הוא פשוט יותר מאשר הסיבוכים והמורכבויות העולים בשיטות לימוד אחרות. אם שמים לב להנחות היסוד שמוסיף רש"י בסוגיה ואם מצליחים לנטרל את הקושיות והסברות שמופיעות בתוס', אפשר לפעמים לגלות פירוש חדש בסוגיה. הסוד איננו כל כך בבנית מהלך לאורך כל הסוגיה אלא בשלילת ההכרחים לפרש באופן שעולה מלימוד של המפרשים שעל הדף, ובראשם רש"י.

זו היתה התועלת שהפקתי מעודי בהזדמנויות שבהן הסתכלתי ב"מגדל עז".

***
בדומה לכך אני מהין להציע סברה חצופה למוניטין שיצאו לספרים מסויימים. לא בגלל התוכן והמתודולוגיה או לא רק, אלא מפני שהם מילאו חלל שהיה צריך לספק והציעו פתרון שלא היה קיים קודם לכן.

הרי"ף קיצר את הסוגיות והותיר את המסקנות. הוא לפעמים ריכז באותה סוגיה מקורות נוספים שהיו מפוזרים במקומות אחרים בתלמוד. יחסית לאתגר שמציב הנסיון להסיק הלכה מהגמרא, העיון ברי"ף מקל על תפקידו של הפוסק או מחפש התשובה.

וכמובן, אותם מקומות שבהם הרי"ף חולק על קודמיו, מתרץ קושיות על ידי פירוש חדש, המוכיחים את יכולת העיון שלו, כולל מציאת הסברים שלא היו קיימים קודם לכן, אלו הוכיחו את כשרון הביאור שלו ואת יכולתו לראות מה שנעלם מעיני אחרים.

זה כמובן לא ההסבר היחיד לשמו הטוב של ספר או של מחבר. אבל גם זה מניע היסטורי.

האשכול בתגובות האחרונות משנה את פניו. מואדיב הציג שאלה מתודולוגית לגבי האמינות שיש לייחס למי שכותב פירוש על מנת להצדיק שיטה או מחבר. הדברים התגלגלו, כדרך הפורום, ועתה אני שואל: מה הם המניעים והשיקולים שהביאו לכך שספר או מחבר זכה להחשב ולהתקבל? לפחות בראשית דרכו?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני מניח שבזמנם גדולתושל אדם נודעה ברבים מפה לאוזן, וע"פ הסכמת הגדולים האחרים בדורו (בתורה כמו בשאר התחומים, כל אחד ואחדלפי עניינו), והמבחנים היו - או כמו שמופיע בגמרא - ע"י בדיקה של בקיאות וחריפות, מה שגם "פרימיטיבים" כמוהם ידעו לעשות, מסתבר, או ע"י בחינה מדוקדקת של דבריהם. כך למשל הרמב"ם התקבל כספר מדוקדק מאוד זאת למרות שהרמב"ם עצמו כמעט לא כתב פלפולים על הגמרא וכדומה. אלא שהגדולים שעיינו בדבריו מצאום מדוייקים עד מאוד (מה שחשוב עד מאוד בימיהם שהיה קשה להעביר הרבה חומר בכתב, ובע"פ קשה לזכור הכל), ולפחות בעלי ערך רב מבחינה תורנית (וכמובן גם אלו כמו הראב"ד שהיו להם השגות עליו, ההשגות היו לא בכל דבר, וגם איפה שכן - הם כנראה העריכו שיש לזה כאמור - ערך רב מבחינה תורנית - גם היכן שלא הסכימו ואף חשבו שזו טעות.גם היום אני חושב שזו דרך חשובה שצריך לאמץ בבחינת דעותיהם של אחרים - גם היכן שלא מסכימים, או חושבים שזו טעות ואף טעות חמורה - עדיין אפשר להתייחס לכבוד ולשים לב לערך של הדברים הנאמרים מלבד השאלה האם הם "נכונים".) כך ניתן להבין גם את הביטוי שהביא מואדיב "ספר ההלכות הטוב ביותר". וכי מה יכול להיות כ"כ טוב בספר הלכות בזמן שכמעט ואין הלכות מיוחדות לסכם, אלא פשוט להעתיק אותם מהגמרא? אלא ע"כ כדאמרן.
ובמחילה ממעלת כבוד תורתכם, אני מניח שגם הסיבה שהם התקבלו על כל תפוצות ישראל - היא בגלל הסיבההנ"ל שכתבתי, ולא שזה שהם התקבלו על תפוצות ישראל היא סיבה לזה שהם נחשבו גדולים, אלא הם נחשבו גדולים מסיבות ידועות וחשובות ורציניות, ומתוך כך הם גם התקבלו.

הוא לא היה הראשון.
הראשון הוא רב יהודאי גאון בספרו 'הלכות פסוקות' (ואם לא הוא המחבר, אז מישהו אחר מתקופתו).
כנראה כמ''ש מואדיב והב''י, הוא פשוט היה טוב.