ברכת המזון

 בענין ברכת המזון

(במדבר ח' י') "ואכלת ושבעת וברכת את ה' א-לוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" והנה איתא במסכת ברכות (דמ"ח ע"ב) תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת וכו' ולכאורה שאלה זו צריכה ביאור, שהרי לא מצינו בשאר המצוות ששואלת הגמרא "מנין לתפילין שהם מהתורה" או "מנין לסוכה שהיא מן התורה" שהרי אלו פסוקים מפורשים, וא"כ מה נשתנה כאן ששאלו חז"ל מנין לברכת המזון מן התורה. וכפי הנראה שהיה אפשר ללמוד את הפסוק בצורה אחרת, ובאו חז"ל ואמרו שמכאן נלמדת ברכת המזון מן התורה, וצריך ביאור כיצד היה אפשר ללמוד את הפסוקים בדרך אחרת.

והנה כתב הרמב"ן כאן: "ואכלת ושבעת וברכת – כי תזכר עבודת מצרים וענוי המדבר, וכאשר תאכל ותשבע בארץ הטובה, תברך עליה את השם וכו" עכ"ל. משמע, שכל ברכת המזון שהתורה כותבת וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ , הכוונה היא , שתבוא לארץ ישראל, ותראה כמה הארץ הזו טובה ותזכור כמה היה קשה לך במצרים , תברך את הקב"ה. ולפי"ז היה אפשר שאין התורה מצווה אלא לאותו הדור בלבד שידע שיעבוד מצרים ועינוי המדבר, או שהצווי הוא לדורות אך עכ"פ אינו אחרי כל אכילה ושביעה, אלא פעם אחת בחייו יאכל מפרי ומטוב הארץ, ויודה לקב"ה. ולזאת באה הקבלה, שכאן נאמרה מצות עשה, לברך אחרי כל אכילה ואכילה, וכפי שכותב הרמב"ן בהמשך דבריו: "ורבותינו קבלו שזו היא מצות עשה" עכ"ל.

והנה צריך ביאור, מדוע נזכרה מצוה זו של ברכת המזון דוקא כאן תוך כדי סיפור שבח ארץ ישראל.  

והנה רבנו בחיי בספרו כד הקמח (אות ב) כתב בזה הלשון: "וצריך האדם להתקדש על שולחנן בסעודתו בשמנה ברכות אלו (א. על נטילת ידים, ב. המוציא ד' של ברכת המזון, על היין - לפניו ולאחריו) ושיתבונן בהם כדי שיהיה שולחנן השולחן לפני ה', כי בנוהג שבעולם המאכל והמשתה מביא את האדם לידי גסות הטבע וגובה הלב, ויבא מזה שישכח את השם יתברך, והוא שאמר הנביא ע"ה (הושע יג' ו') במרעיתם וישבעו, שבעו וירם לבם, על כן שכחוני, וכן אמר משה רבינו ע"ה (דברים ח' יג') ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך, וכל אשר לך ירבה, ורם לבבך ושכחת את ה' א-לוקיך, ולפיכך צריך האדם שיתבונן בברכות השלחן שמוציא מפיו, כדי שימשיך לבו לתאות השם ית' ולא לצד תאות המאכל והמשתה, וצריך שיזכור העקר במקום שהוא סבה שישכחנו, והוא מקום סעודה וכו' עכ"ל יעו"ש עוד.

נמצא שעיקר כוונת ברכת המזון היא להכניע את הטבע הגס שמתעורר ע"י האכילה, שלא יבוא לידי גאוה או תאוה. וכן כתב עוד במשך חכמה, וז"ל שכשאוכל ושבע, אז הוא עלול לבעט, וכמו שאמר הכתוב "פן תאכל ושבעת וכו' ושכחת את ה' א-לוקיך וכו' לכן צוה השי"ת שכשיאכל וישבע, יזכיר שם א-לוקים בתודה ויברכנהו, ויזכור כי "הוא הנותן לך כח לעשות חיל" ומידו לוקח האוכל למלאות נפשו כי ירעב, עכ"ל. [ועי"ש עוד שביאר לפי"ז מדוע הגמרא במסכת ערכין חשבה לפטור כהנים מברכת המזון באכילת קדשים, כגון מנחות שבאות חלות, דסד"א כיון שזה האכילה הוא ענין דתי וחוק ומצוה, ואם כן האכילה זו אינה גורמת לידי עון, ואינו צריך לברך, קמ"ל דאף באכילת קדשים צריך, שלא יהא דעתו זחה עליו, דהנאת הגוף אינה בטלה ועלול לשבוע ולשכוח ולהשתקע בגסות וחמריות, עכ"ל.

עוד כתב הגרש"ר הירש זצוק"ל בספרו על התורה, שמטרת הברכה היא להזכיר לנו את ההשגחה הפרטית של ה' שנודעה לנו בנס הגלוי של המן, והברכה נועדה לטפח ולשמור את הידיעה הזאת במסגרת תנאי המזון הרגילים, כפי שהם נוהגים דרך קבע בחברה האנושית, עכ"ל, יעו"ש וכוונתו שע"י ברכת המזון שהאדם משבח לבוראו ומודה לו ומבקש רחמים על העתיד, זוכר הוא שגם בתוך "מסגרת הטבע" הכל ניתן לאדם בהשגחה פרטית מדוקדקת מאוד, כפי שהתגלה בנס הגלוי של ירידת המן. ונראה מתוך דבריו, שהאדם עלול לטעות ולומר "כוחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" שאלמלא שהיה עובד וטורח אחר המזונות, לא היה משיגם. ולזאת באה ברכת המזון, להזכיר לו שמזונתיו קצובים וניתנים לו דרך השגחה פרטית, בדיוק כפי שהתגלה במן, וכבר היה יכול לקבל את המזונות בלא טורח ומאמץ, אלא שהעוונות גרמו שלא ישיג את המזון אלא ע"י טורח ועבודה, כמו שאמרו רז"ל בסוף מסכת קידושין וכו' אך עכ"פ אין הטורח וההשתדלות "סיבה" להבאת מזונותיו, אלא "תנאי", כמו שכתבו ספרי המוסר.

ולפי כל הנ"ל היה נראה לבאר שכל חיוב ברכת המזון, אינו אלא משעת כניסתם לארץ, שהרי המן הוא לחם של מלאכי השרת, כמו שאמרו רז"ל במסכת יומא דף ע"ה ע"ב, עה"פ "לחם אבירים אכל איש" ואינו מעורר את הטבע הגס לתאוה וגאוה, ועוד שירידת המן הייתה נס גלוי, וא"א היה לכפור בהשגחת השי"ת, ולכן מזהיר משה רבנו על ברכת המזון רק אחרי שמפרט לנו את מעלת ארץ ישראל "ארץ נחלי מים, עינות ותהמת יצאים בבקעה ובהר, ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון, ארץ זית שמן ודבש" היינו שאין האוכל מגיע מן השמים כירידת המן, אלא האוכל הוא מאכל גשמי וארצי, ועל כן "ואכלת ושבעת – וברכת"

ולפי"ז יש ליישב מה שהקשו המפרשים על הגמרא בברכות (שם) שאומרת שמשה תיקן ברכת הזן, וצ"ב הרי חיובה מדאורייתא. ויעוין כאן בשפתי חכמים שכתב שמשה תיקן להם ברכת הזן קודם מתן תורה. ולפי הדברים הנ"ל אתי שפיר, שהרי קודם שנכנסו לארץ, לא היו מחויבים בברכת המזון, אך עכ"פ משה רבנו תיקן להם שיברכו ברכת הזן, לתת הודאה על ירידת המן, כעין ברכת הנהנין, שכוונתה היא ע"ד זו, לתת הודאה על המאכל שאוכל.  (יסוד הדברים הוא משיעורו של הדרשן הרב ברוך רוזנבלום שליט"א, לפי הבנת הכותב)