מהות הברכה

(דברים י' יב') "ועתה ישראל מה ה' א-לוקיך שאל מעמך, כי אם ליראה את ה' א-לוקיך, ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו, ולעבד את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך" איתא במסכת מנחות דמ"ג ע"ב תניא היה רבי מאיר אומר חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר "ועתה ישראל מה ה' א-לוקיך שאל מעמך" ופירש"י: "קרי ביה מאה" עכ"ל. והיינו שחז"ל דורשים את המילה "מה" הנאמרת בפסוק, ואומרים אל תקרי "מה" אלא "מאה", ועי' שם בתוספ' ביאורים נוספים. אמנם לכאורה צריך ביאור, כיון שידוע דאין חז"ל משנים את מילות הפסוק, אא"כ ישנו קושי מסוים בפסוק, וע"י השינוי יתורץ הקושי שבפסוק. וא"כ צ"ב איזה קושי ישנו בפסוק, וכיצד הדרשא של חז"ל שדרשו "מאה" מתרץ את אותו קושי.

והנה בפרק לא פסוק טז', נאמר "ויאמר ה' אל משה, הנך שכב עם אבתיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ וגו'" וכתב שם בעל הטורים: וקם העם – נקוד על הקו"ף, לומר שימאסו בק' ברכות, ובבנין שלמה, שהיה ההיכל ק' אמות, העם הזה וזנה אחרי – בגימטריא, זה הוא מנשה, עכ"ל. הנה מבאר בעל הטורים, שתחילת ירידת עם ישראל, היה מזה שמאסו בק' ברכות, ובבנין בית המקדש, ומזה הגיעו למנשה שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל. וצ"ב גדול, כי לכאורה ענין זה שמאסו בק' ברכות, הינו דבר קל, ואיך מפני כך ירדו לתהום כה גדול.

והנה איתא בתנחומא (סוף פ' וזאת הברכה): "רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך עליה. אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר שאוכלין ושותין ושראוין וששומעין וכו' עכ"ל המדרש. הנה ההפרש בין צדיקים לרשעים הוא שצדיקים רואים ומברכין, ורשעים רואין ואינם מברכים. והנה לשיטת רוב הפוסקים ברכות הנהנין וברכת המצוות הם דרבנן ולא דאורייתא, ואיך זה שענין הברכה חשוב כל כך עד כדי שמבדיל בין צדיקים לרשעים.

ונראה להסביר ע"פ מש"כ רבנו בחיי בפרשתנו, וז"ל: ועל דרך הפשט, אומר תחילה, כי הברכות אינן צורך גבוה אלא צורך הדיוט, כי כיון שהוא יתברך מקור הברכה, וכל הברכות הן משתלשלות ממנו, כל הנמצאים המברכים אותו אין כל ברכותיהם כדאי לו, כי הוא הנמצא הקדמון שהמציא הנמצאים כלם, ומציאותם אינה אלא מציאותו, ומציאותו תספיק בעצמו, לא יצטרך לזולתו כלל, וא"כ אם יברכוהו כל היום וכל הלילה מה יתרבה בכך, או מה יתנו לו או מה מידם יקח, אין התועלת והריבוי כי אם אלינו, כי כל המברך על מה שנהנה הוא מעיד על ההשגחה שהוא יתעלה המציא מזון לשפלים כדי שיחיו, ובזכותם התבואה והפירות מתברכין ומתרבים, והנהנה ואינו מברך, גוזל ממנו ההשגחה, ומוסר הנהת השפלים לכוכבים ומזלות וכו', עכ"ל.

מבואר ממנו כי ענין הברכה הוא ההודאה בהשגחה הפרטית. לפי"ז יתבארו דברי המדרש תנחומא כמין חומר, הרשעים אין להם התפעלות מטבע, כי ידמו בנפשותם שהכל ענין שגרתי, ומאליו הכל נעשה. והגם שבפיהם לא תמיד יאמרו כן, מ"מ לבם מוליך אותם שלא להתפעל, כי כמה אנשים כבר ראינו ממה שהשמש שוקעת או שהשמש זורחת? הן כח ההרגל לראיית הדברים האלה יום יום, וידיעת הדבר מראש, מכהה את החוש בלא ספק, וא"כ דבר זה בא לידי ביטוי בכוונת הברכות, ובהתפעלות הרגש בשעת הברכה.

אמנם צדיקים עובדים ע"מ לצייר בנפשותם אמונה מוחשית, ע"ד "וידעת היום והשבת אל לבבך" והיינו שהלב ירגיש את מה שהשכל יודע, וזו היא עבודת הברכות: ברוך אתה ה' – יוצר המאורות, ברוך אתה ה' – המעריב ערבים, וכו'. והנה ע"י שאדם משיג אמונה חושית, משיג יראת שמיים, כמ"ש הספורנו על הפסוק "מה ה' א-לוקיך שאל מעמך כי אם ליראה וגו'": וזה תעשה בהתבוננך באופן שתדע גדלו, עכ"ל

והנה כתב האבודרהם בדיני קריאת שמע: "והטעם שאין מברכין ברוך אתה ה' א-לוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וצונו על קריאת שמע, כמו בשאר מצוות, מפני שענין הברכות כלם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו, כדאמרינן בפרק כיצד מבריכן (ברכות מ' ב') שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות, אינה ברכה, ופסוק שמע יש בו הזכרת השם, וגם כן הוא נחשב כמו מלכות, כדאיתא בר"ה (לב' ב') והרי הוא חשוב כברכה, עכ"ל. מבואר שענין הברכות הוא לקבל על מלכות שמים, והנה בעשיית המצוות, מלבד ה"חלק המעשי" של קיום המצוה, צריך גם שיקבל על עצמו על מלכות שמים, אך בברכות הנהנין לכאו' מה שייך ענין קבלת על מלכות שמים. אך לפי האמור מובן מאוד, כיון שע"י ההתפעלות מההשגחה הפרטית שמתעורר אליה האדם בזמן הברכה, צריך הוא שיקבל על עצמו גם יראת שמים.

והנה בברכות דף לג' עמוד ב' איתא "ועתה ישראל מה ה' א-לוקיך שאל מעמך כי אם ליראה, אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?! (האם יראת שמיים זהו דבר קטן שנקל להשיג אותו?!) והא"ר חנינא משום רבי שמעון בר יוחי, אין לו לקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו [הרי לנו שיראת שמים זהו דבר גדול, שהרי זה מונח בבית גנזיו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא!] אין – לגבי משה מילתא זוטרתא היא [כן, לגבי משה רבנו, יראת שמים זה נחשב דבר קטן, ויובן ע"פ המשל שלפננו:] דא"ר חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, כלי קטן ואין לו, דומה עליו ככלי גדול, ע"כ. והנה שואלים כל המפרשים, הרי משה רבנו מדבר עם בני ישראל, ולגבי בני ישראל זה נחשב כלי גדול, כיון שאין לנו אותו, ואם כן האיך משה רבנו מדבר עמנו בלשון כזו "מה ה' א-לוקיך שואל מעמך" כאילו שהדבר קל להשגתנו.

ולפי האמור יש לומר, שזהו הקושי שהיה לחז"ל בפסוק, ולכן דרשו: אל תקרי "מה" אלא "מאה" שע"י עבודת מאה ברכות בכל יום, יזכה האדם ליראת שמיים אם יקיים את העבודה כראוי ובשלמות. ולפי"ז מובן מה שלימד אותנו בעל הטורים שתחילת ההדרות של עם ישראל הייתה במה שמאסו ק' ברכות, ועי"ז חסרה להם ההתפעלות וההתבוננות בגדלו של הקב"ה, וממילא אחרי כן נמשכו להבלי העולם הזה ותאוותיו.