נפש תחת נפש – הפילוסופיה של משפטי התורה

כיצד יש ללמוד את הפרשה? ניתן להבחין בכמה גישות.

א.     הגישה המסורתית, הישיבתית. לפי גישה זו, אנו הולכים בעקבות חז"ל. זו גישה סבירה ומתבקשת, אבל היא מעוררת איזו ספקנות כאשר נתקלים בפער בין מה שנראה כ"פשט" הפסוקים לבין הפרשנות של חז"ל. מתבקש לומר, כפי שאמרו הפרשנים הראשונים, "אם קבלה (מסורת) היא – נקבל, ואם לדין (אם להוכחות ולפרכות) – יש תשובה (יש להציע נימוקי נגד).

ב.     הגישה המחקרית של המבקרים. אני מזכיר זאת רק למען שלימות הסקירה. רחוק ממני לשאת ולסבול את אלו שקודם כל גוזרים את התורה שבכתב לגזירים, ואז מפרשים אותה לפי הצעות שאינן יותר מאשר הצעות, ולעתים פחות מזה. עם זאת, בין החוקרים ניתן למצוא גם דברים שאפשר ללמוד מהם וכמה אני חושש לכתוב את המשפט הזה כי מי יודע לאן יקחו אותו...

ג.      הפשט העמוק. זה נשמע ביטוי יפה. כוונתי לעיין בפסוקים או בפרשה, תוך שימוש בכלים המחקריים שיכולים לשרת אותנו: בתחום המשפטי, נוכל להעזר גם בידיעות ובהנחות מתחום מדעי החברה והמשפט, וגם בעיון משווה לחקיקות אחרות בתרבויות סמוכות, אם גם סמיכות זו אינה כה קרובה כפי שהיא נראית מנקודת מבטנו היום (צריך להאריך ולהסביר לגבי המרחק ושינוי הזמן בין תרבויות. בספר הופכים דפים או קוראים שורות רציפות. למעשה מדובר במרחק של מאות או אלפי ק"מ, ריחוק של מאות שנים או יותר, וחוסר קשר מוכר בין תרבות לתרבות). ולא רק המרחק מעורר שאלה, אלא העקרון: האם אפשר לנו לצפות שתרבות מושפעת מתרבות? מה ניתן ללמוד מתרבות לחברתה?

ד.      מה שאני מציע הוא להשוות בזהירות ולא מתוך מחוייבות לחשוב שהתורה מעתיקה דינים אלא יותר באופן של הכרת הרקע, שמתוכו מתבהרים השוני והייחודיות של תורתנו. (ואני כותב את המשפט הזה בגאווה מוצדקת, לדעתי).

הנושא הנידון כאן הוא הפגיעה באשה הרה והדינים העולים.

השאלות המעניינות אותי הן: מה קרה באירוע המתואר בפרשה זו? (היכי דמי). מה הדינים שהתורה מטילה? מה אנו עשויים ללמוד לגבי מה שאני מכנה "הפילוסופיה של המשפט של התורה" (בעקבות משה גרינברג)?

אני מתכנן לחלק את הדיון באופן הבא:

הפרשה לעיון והשאלות המתעוררות.

פירושי חז"ל (על פי המכילתא).

השוואה לחוקי תרבויות סמוכות.

תרומת המחקר (ע"פ משה גרינברג וראובן ירון).

מסקנות – בסוף.

כמובן, אפשר לדלג ישר למסקנות ולחסוך את כל הקריאה.

הפרשה מציגה שנים או שלושה אירועים. אבדן ולדות. "אסון" שעשוי להיות מות האשה. ופגיעה באשה שגורמת לה מום. במקרה הראשון משלם החובל כסף, והחריג כאן הוא שהבעל תובע מחיר אם גם צריך הסכמה של בית הדין לכך. במקרה השני, יש חזרה על הכלל של הריגת הרוצח, אם כי המקרה שלפנינו הוא חריג (נגיפה במובן של הריגה שלא בכוונה כלפי הנהרגת). במקרה השלישי של הטלת מום, ישולם מחיר המום לפי פרשנות חז"ל ויש הצדקות טובות לגישה זו שלא עסקנו בה כאן.

הוצגה כאן שיטתו של משה גרינברג, שהזכיר לנו שלכל קביעה משפטית יש פילוסופיה. והדגמנו, בעקבותיו, את ההסבר הפילוסופי. וביקשתי ללמוד מכאן את החשיבות של העיון אחרי מה שאפשר לקרוא לו "הפילוסופיה של התורה" בכלל ובפרשיות משפטים בפרט.

והובאה כאן גם פרשנותו המקורית של ירון למקרה השני בפרשה, "אסון". תוכלו לשאול מדוע. הרי מדובר בפרשנות אפשרית ולא מוכרחת. אולי כדאי שתראו בכך נסיון שלי להעניק לכם מתנה. אני נהניתי מן הפרשנות ומן הגישה. אני מקוה שגם אתם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

לפי הקריאה שהוצעה כאן, הפרשה שלנו עוסקת בשנים או שלושה מקרים. אבדן הולדות. מות האשה, וכהמשך גם נתינת מום באשה.

לפי קריאה זו, האמירה "אם יהיה אסון" יש לפרש את המילה "אסון" כ"מוות".

הרשו לי להוסיף פרשנות מקורית ובעיני מעניינת מאד, של פרופסור ראובן ירון.

(קראו עליו ב:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%91%D7%9F_%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%9F

)

בספר "החיים מהות וערך" (מאגנס תשנ"א) מופיע מאמר מעניין של ירון, "העובר במקרא ובחוקי המזרח הקדום".

המאמר כתוב בסגנון של איש המדבר אל רעהו, פחות מדעי ויותר נעים. הוא סוקר את המחקר הקיים, ולא אחזור אחריו. אבל אציין מה שמוביל לתגלית שלו.

המונח "אסון" שכיח מאד בעברית ומשמעותו מוכרת לכולנו. "אסון" הוא אירוע קשה ומר, פחות מאשר "קטסטרופה" (לא נוח לי להשתמש כאן במילה "שואה" להשוואה). אבל המילה הזו נדירה במקרא. היא מופיעה רק בשני מקומות. כאן, פעמיים, "ולא יהיה אסון" לעומת "ואם אסון יהיה".

אבל הבה נתחיל מוקדם יותר, בבדיקת הביטוי "נפש תחת נפש". זו בדרך כלל תביעה כבדה וקשה, למעשה עונש מוות. אבל אפשר שהכונה היא לתמורה מלאה, מידה כנגד מידה (מה שנקרא TALIO אצל חוקרי המזרח הקדום). לפי זה, "נפש תחת נפש" באדם זה עונש מוות ללא אפשרות של פדיון. אבל בהורג בהמה, "מכה נפש בהמה ישלמנה" וגם על זה נאמר "נפש תחת נפש" במובן של "מתן בהמה בתמורה לבהמה שנהרגה" (ויקרא כד 16-21, ירון שם עמ' 83).

במלכים א כ מסופר כי אחאב כורת ברית לבן הדד, ושולח אותו. על זה מובטח לו עונש. "נפשך תחת נפשו". הביטוי מופיע במשל שחד לו הנביא על מי שלא שמר כיאות על שבוי אבל הוא מיושם לגבי אחאב. לא היה שם חטא של רצח ובכל זאת ייתבע שם מחיר כבד. אבל, מסיק ירון שם, אין בכך לפשוט את הספקות של הפרשה שלנו.

בתרגום השבעים, שאינו נלמד בדרך כלל בישיבות (לשון המעטה...) יש פירוש אחר לאסון: מות עובר "אשר צורתו שלמה". זה דומה לחילוק שמצאנו בחוק החיתי. גם פילון (על החוקים המיוחדים, 3.108, על פי הדיון אצל ירון בפילון) מציע הסבר דומה. "מי שפגע בוולד 'השלם' ימות.

ועתה מציע ירון את הפרשנות המחודשת שלו. הוא מודה מראש שזו רק אפשרות, ובכל זאת, זו אפשרות מרתקת.

נבחן את השימוש המקביל. מדוע על מות יוסף אין יעקב מתאבל כעל "אסון" אבל המונח הזה שמור לסכנה לבנימין? נרמוז: בחוקי אשור מצא ירון (ואני לא מצאתי עדיין) שיש עונש מוות להפלת ולד זכר, אם לבעל האשה שנפגעה אין בן זכר אחר! (ירון, עמ' 90).

גם לאחר שנעלם יוסף, גם לאחר שיעקב האמין כנראה שיוסף מת, עדיין נותר לו בן אהוב מרחל (שאר הבנים היו פחות חשובים כנראה בעיניו. לא בלתי חשובים, אבל פחות חשובים. ללב רצונות משלו).

האסון שממנו חושש יעקב אם כן הוא אבדן הבן האחרון שנותר לו מאשתו אהובתו, רחל.

לפי זה, ה"אסון" במקביל בפרשתנו הוא אבדן של הולד אם היה זה בן (שלם, לפני לידה?) ויחיד לאביו. זה מחייב עונש גדול יותר.

מה עלינו לומר על האפשרות הזו? הנה כמה השגות:

א.     האם הפרשה שלנו מתייחסת רק לדין של הפגיעה בעוברים ולעולם לא למי שפגע בחיי האשה? אולי כן. הרי דין הפוגע באשה כפוגע בכל אדם אחר והוא מובא במקום אחר.

ב.     האם "נפש תחת נפש" מציע עונש מוות על מי שהרג עובר קרוב ללידה שהיה בן יחיד?

ג.      בהמשך לסעיף הקודם, האם התורה תחמיר בעונש מוות על מי שלא הרג אדם חי אלא רק עובר לפני לידה, גם אם קרוב מאד ללידה?

ד.      והאם דין הרוצח ישתנה אם הרג "ילד יקר"?

אפשר לראות שפירוש זה אינו עולה בקנה אחד עם התפיסה שהציע גרינברג. אבל האם יתכן שהתורה כאן מתחשבת ברגישות מיוחדת של הנפגעים? שוב, הדברים קשים.

יש לציין כי ירון עצמו מזהה קשיים בפירושו ומדגיש שזו רק אפשרות ואין לצפות ליותר מזה. אני מסכים. ובכל זאת, יש משהו יפה וקסום בהסבר הזה שלו, והרי זה כעין החן, התחושה האסתטית, שמלווה לעתים את התגלית ומצביעה לפנינו על כך שנמצא ההסבר הנכון.