הסתיו שלי..

יושב מול החלון
מביט אל תוך עצמי,
נוף חיי נשקף
מבעד לגשם השוטף
את הזמן החולף
 בשתיקה אפרורית  דומעת,
מה יש בו בסתיו הזה
שגם אם אתה רק ציניקן
בכל זאת צובט הוא אותך בלב?
יום אחד אולי אדע
עת אלבש את מגפי אמונתי
ואקפוץ ללא פחד
בין שלוליות הספק,
צינת הרוח הנושבת אז
לא תפיל תקוותי למשכב,
כי מאי שם בין עבים 
תפרוץ לה קרן ישועה
שתנגן בחומה הנעים
תחת חופת עננים
כי הגדלת חסדך עליו..

ובהשראת הגשם..
הנה משהו יפהפה שכתב פעם טום..

'היה היה איש זקן
שכל פעם שיצא מביתו אל הרחוב הגשום
היה לוקח אתו שתי מטריות
למקרה שיפגוש אותה שוב...'

מה אשיב לך 

טום תודה,
מקסים כתמיד (:


אני אוהבת את הסתיו.
הכי מכל העונות.
אפילו שהוא אפור..
ולמרות שהוא מעונן..

הוא כזה חד..
ונקי..
וטומן בחובו סודות..
ותקוות..
והזדמנויות חדשות..

והריח הזה של הגשם הראשון..
ואיך הכל רחוץ..