החתול של שרדינגר? התבואה של רבי יצחק! (ב"מ מב.)

כיון שכתבתי ארוך, אני מסכם: יש שתי תפיסות ראשוניות של האדם באשר הוא אדם: מה שכבר קרה הוא קבוע ולא ניתן לשינוי ורק העתיד פתוח לשינוי. או שמה שקרה ולא ידוע לי (לא קבוע אפיסטמולוגית) הוא גם לא קבוע במציאות עד שייספר וייבדק (לא קבוע אונטולוגית).

הגישה שמאמינה שמה לא ידוע לא קבוע מתאימה לחשיבה בלתי ביקורתית של ילד ולעולם שלפני פרוץ המדע. היא גם עונה על תקוה שלנו שמזינה את ההתנהגות שלנו בתחומים רבים, כגון האמונה שכל עוד לא בדקתי מכתב שנכתב אלי, מה שנכתב בו עדיין יכול להשתנות.

****

כאשר קוראים טקסט, אנו מפרשים אותו לפי הידע המוקדם שלנו. לפי הנחות היסוד שלנו, שרובן ככולן אינן עומדות לבחינה. אם הקורא והמחבר חיים בתרבויות שונות, יתכן שאותו משפט יובן אחרת בידי מי שחיבר אותו ומי שקורא אותו.

דומה בעיני שהקביעה שציטט מואדיב באה לבטא את התחושה שכל עוד דבר לא נבדק ולא נמדד, הוא עדיין בר שינוי. מה שהוא פתוח מבחינה אפיסטמולוגית, כלומר לא סגור מצד ידיעתי, הוא גם פתוח אונטולוגית, כלומר הוא יכול להשתנות. הוא עדיין לא קבוע. כמות התבואה בגורן או כמות החיטים באסם אינה ידועה מפני שהיא לא נספרה ולא נשקלה ויש רק רושם כללי אודותיה. לפיכך אדם עשוי להרגיש שהכמות הזו אינה קבועה. מה שיקבע כמה יש שם אינו העובדה שהיא גדלה בשדה ונקצרה, אלא הספירה שלי היא שתברר ותקבע.

כך אני מפרש את הרקע לדברי ר' יצחק וכל הנאמר שם. ולפי מה שכתבתי, העדר הקביעות אינו תלוי בתפיסה תיאולוגית כזו או אחרת, עד כמה הקב"ה מתערב בבריאה ואם הוא מחולל נסים גלויים, כלומר ששוברים את חוקי הטבע. זו תחושה שנובעת ממקום אחר, מחוסר האבחנה בין מה שלא ידוע לבין מה שבאמת לא נקבע עדיין.

התחושה הזו יכולה לפקוד את האדם בכל מקום בחיים ובמיוחד במקומות בהם אנו מחכים לתשובה שיכולה לשנות הרבה. כל עוד לא פתחתי את הדף המקופל של המבחן שהוחזר לי, הציון שקיבלתי יכול להשתנות. כל עוד לא פתחתי את המעטפה עם התשובה ממקום העבודה שפניתי אליו, עדיין לא נקבע אם הם קיבלו אותי לעבודה או לא. אפילו: כל עוד לא בדקתי באינטרנט מה תוצאות הבדיקות שעשיתי, אז עדיין לא קבוע מה המצב הבריאותי.

אנו יודעים שהעולם שלנו מתנהל באופן דטרמיניסטי. יש סיבות ויש תוצאות. כאשר קצרתי את השדה, כמות התבואה היא קבועה. לא אמצא ולא אוכל למצוא יותר ממה שגדל שם. אפשר רק לאבד מן החיטה בדרך עקב תקלות. אבל באיזו מידה זו ידיעה מודרנית שהאדם כפוי לקבל והיא נכפית על התחושה הראשונית יותר של "לא ידוע - לא קבוע"?

אם אני צודק, ויש לכל אדם תחושה ראשונית כזו שאולי נובעת מתפיסה ילדותית ולא מדעית, אז על סמך האמונה המוטעית הזו ניתן לבנות הלאה. אפשר לקשר זאת לשאלה התיאולוגית אם ה' מחולל ניסים גלויים או נסתרים. ואם מאמינים שלחשיבה חיובית או שלילית של האדם, או לאמירות כאלו, יש השפעה, אז אפשר לפחד שעין הרע במובן של קנאה ואיחול רע יזיקו.

אבל יש לשים לב שהתחושה ש"לא ידוע - לא קבוע" עומדת בפני עצמה בלי קשר לשאלה תיאולוגית או לשאלה האם מאגיה פועלת ברמה של עין הרע.

מה מכל מה שכתבתי נכון לגבי הסוגיה הזו? דומה בעיני שבעל המימרה לוקח את האינטואיציה (במובן של תחושה ראשונית) של כולנו ומשלב אותה בתוך המלצה דתית יהודית. אם דבר לא נקבע, האם לא כדאי להתפלל עליו? ודווקא כל עוד הדברים לא נסגרו, כי מה שלא ידוע לא קבוע. מה שלא נמדד עדיין יכול להשתנות.

הנחת היסוד הזו לגבי הגמישות של המציאות שלא נבדקה מעוררת שאלות. איך בדיוק זה עובד? איך יגיע שפע אם סוף סוף קצרתי כמה שקצרתי ולא יותר? אפשר שבכך התקשה רש"י ואפשר שמשום כך הוא העלה טענה, שאיני מבין, שהשפע "מתברך מעצמו", או, כלשונו, "רבה מאליו".

מצאתי אמירה מקבילה במדרש.

מעשה באחד שזרע סאה של אפונים ועשת שלש מאות סאין, אמרו לו: התחיל הקב"ה לברכך, אמר לון אזלון לכון, די ינחת טלא בישא עליה, כי לא כן בכפלא הוות מעביד (לכו לכם, לשון גערה, כלומר לא כן הוא כאשר אמרתם, כי ירד עליו טל רע, שאילמלא כן היה עושה כפליים) (ירושלמי פאה ז, ד).

יש הבדל בין לקיחת סיכונים כמו להתפלל על נס או לסמוך על נס( כמו לא ללכת לרופא או לא להרוג את הבא להרגך )לבין רעיון  שהאל מברך חיטה ששקלו אותה  ולא מברך חיטה ששקלו אותה.

אין לי דרך כרגע לשאול את חכמים בנושא זה, אך אני משער שהדבר נועד למטרות חינוך. לחנך את האדם לחיות במסגרת טבעית בה הוא נדרש ויכול לשנות את מהלך הענייניםולהבין שלמעשיו יש השלכות. לולא זאת היא האדם מתפלל לניסים ("אני אומר לך דברים של טעם ואתה אומר לי השם ירחם?") ולקוח סיכונים בתקווה שיתחוללו ניסים (הקנאים בסוף בית שני).

אבל זאת בדיוק השאלה למה חכמים קבעו חוקי משחק כאלה האם הם דואגים שהאל יצטרך להתאמץ  פה יותר מדי? מה פשר הדאגה שלהם לאל ?הרי הוא כל יכול.

אפרים, כפי שאני הבנתי זאת התפיסה היא שיכולתו של הא' לא מוגבלת, אך בני אדם לא צריכים לבקש חריגה מדרך הטבע. בברכות העמידה יש בקשות שונות אבל הן "בתוך הטבע". מותר לבקש על העתיד אבל לא על העבר - כי אלה חוקי המשחק החלים על המתפלל ולא על הא'.

לגבי עין הרע, נראה לי שחכמים ראוה כמשהו טבעי לחלוטין כמוכח מדיני נזיקין הקשורים. ממילא ברגע שהגנת הראייה הוסרה מהגורן (על ידי המדידה) כבר לא ניתן לבקש חריגה מהטבע. הא' יכול לברך אם ירצה, אך האדם לא רשאי לצפות לזה.

שוב, אני לא מגן על התפיסה, אלא מנסה להבינה

אם מדובר על ברכת האל איך יתכן שחכמים האמינו שיכולתו  של האל  מוגבלת רק לחומר שכמותו לא ידועה? (אותה שאלה לגבי הפיכת מין הילוד )

עין הרע אכן מהווה דוגמא לגורם הלכתי.

דברים האסורים מפני סכנה גם בהם יש לדון, שהרי רבותינו האשכנזים לא חששו לגילוי, ומדוע שלא נלמד מהם.

שינוי שם הוא ע"פ צוואת ר' יהודה החסיד ואינו עניין הלכתי טהור, ושעמתי אפילו שבעדות המיזרחיסטים יש שאינם מקפידים על כך ל"ע.

לגבי צרעת צ"ע.