| נשלח ב-17/11/2016 17:31 |
 |
| |
הסבל כמטבע
עקרות היו אמותינו, שרה ורבקה ורחל. ה' מנע מהן פרי בטן. קשה לדמיין את צערו של מי שאין לו בנים. לא לחינם אמרה רחל: הב לי בנים, ואם אין מתה אנוכי. נכון שדבריה יוצרים רושם של פינוק יתר, אבל זו באמת התחושה הקשה של מי שלא זכה לילדים. בפרשה שעברה מחפשת שרה פתרון לכך שאין לה ילדים. והיא עולה על רעיון שטעון בירור. (א) וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ וְלָהּ שִׁפְחָה מִצְרִית וּשְׁמָהּ הָגָר: (ב) וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי יְדֹוָד מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה (פרשת לך לך פרק טז) מה ניסתה שרה אמנו להשיג? זו הזדמנות לחזור ולשבח את "אוצר מפרשי התורה". בטור אחד של סיכום פירושים והערות נלוות ניתן למצוא את רוב הפירושים שנאמרו בכוונתה של שרה. דומה שהפירוש הפשוט ביותר הוא ששרה חשבה שבנה של הגר ייחשב כבנה שלה. (רד"ק, אברבנאל ועוד, ראו שם הע' 39). תעודות מן המזרח הקדום מעניקות לנו מבט חלקי אל אורח החיים במשפחה שבה אין לבעל בנים מאשתו. היא נותנת לו אמה, שתלד לו במקומה. (האמה שייכת לה ונענשת בחומרה אם היא מזלזלת בגבירתה כיון שילדה, מה שמראה לנו כי הגר נהגה באיפוק כלפי הגר...). לפי המצוטט ב"עולם התנ"ך" השגת אמה לבעל למטרת ילדים היא חובתה של האשה המרכזית שאינה יולדת. עדיין ניתן לשאול אם חוקים אלו שררו גם בבית אברהם ושרה. האמנם התמונה של ייצור ילד יורש דרך האמה היא המניע המרכזי כאן? אולי כן, אם שרה אוהבת את אברהם ויודעת עד כמה חשוב לו שיהיה לו יורש, אז היא מוכנה שהיורש הזה יהיה בנה של אחרת. העובדה שבן האמה יכול להיות בתנאים מסויימים יורש עשויה להקל על כאבה. (ולזכותו של אברהם ייאמר שלא לקח את הגר למרות הצעתה של שרה עד שהיא נתנה אותה בחיקו). הפירוש הזה עשוי להזכיר תופעה מודרנית מאד. כאשר בני זוג מתקשים להביא ילד, אם האשה אינה מסוגלת להרות, בני הזוג עשויים לפנות לפונדקאית, שתחזיק ברחמה את העובר שיווצר מזרעו של הבעל ומן הביצית של האשה, או שהאשה תסכים שהפונדקאית תעובר מזרעו של הבעל, מה שדומה יותר למה שהגר מציעה כאן לאברהם. אולם למרות שהפירוש שפתחתי בו נראה לי כהולם את הפשט של המקרא, יש גם פירושים אחרים. חלקם בעלי יומרה מדעית, כדוגמת הרעיון של מקצת המפרשים, ששרה תקנא בהגר, וזה ישפיע על יכולתה להוליד (הע' 39 באוצר מפרשי התורה). איך זה יעבוד? לפי הרלבג המובא שם שרה סבלה משומן יתר, וסברה שהקנאה בהגר תגרום לה לרזות ותשפר את סיכוייה להרות. ואמנם עובדה היא שנשים שלא ילדו ואימצו ילד, איכשהו זמן קצר לאחר מכן נפקדו. דוגמא מפורסמת המתועדת בספר היא המעשה ב"עריסת הבמבוק". ההורים, יהודים חילונים מאמריקה, אימצו תינוקת סינית, לאחר שבמשך שנים לא הצליחו להיפקד. זמן קצר לאחר שגויירה התינוקת והם החלו לשמור על אורח חיים אורתודוכסי, נולדו להם ילדים משלהם. כל מה שכתבתי עד כאן אינו אלא כדי לספק רקע חליפי למה שאני רואה כפירוש בעייתי ומסוכן. פירושו של רש"י כאן. רש:י מסביר: אבנה ממנה – בזכות שאכניס צרתי בתוך ביתי. ב"אוצר מפרשי התורה" ממליצים להשוות את דברי רש"י לביטויים בפרשה מקבילה על לאה ורחל, שגם הן נתנו לבעל שלהן, יעקב, את שפחותיהן. לאה אומרת (הע' 34): נתן אלוקים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי" – אבל כמובן אפשר שכוונתה היא שהיא השתכרה בכך שיש לה יותר ילדים על שמה בצד שלה במשפחה. ובכלל, בתור בנות חרן, וכמסתבר מן הרקע שמצוי לפנינו בחוקי המקום והזמן, יכלו רחל ולאה לצפות כי הילדים של השפחה ייחשבו על שם האם החוקית שנתנה אותה לבעל. ב"אוצר מפרשי התורה" שם מפנים למקור מדרשי, לפי המקור הזה, מתנהל ויכוח מכוער למדי בין יעקב לרחל. אביא רק את סוף הדברים: אמר לה יכולה את לעשות כשם שעשתה זקנתי, אמרה לו מה עשתה אמר לה הכניסה צרתה לתוך ביתה, אמרה לו אם הדבר הזה מעכב הנה אמתי בלהה בא אליה ואבנה גם אנכי, מה זו נבנית על ידי צרתה אף זו נבנית על ידי צרתה, (בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא סימן ז) ועדיין אין במדרש את דברי רש"י. זאת משום שרש"י מוסיף מילה אחת שאומרת הרבה. בזכות. האם הפשטות בדברי רש"י אינה שהסבל שתסבול שרה בתיתה את הגר לאברהם הוא זה שיזכה אותה להיבנות? הבניה לא תהיה הולדתו של ישמעאל, אלא הולדת בן משלה. בזכות הסבל. (או: בזכות ההתגברות). אין הפירוש הזה הכרחי בלשונות המפרשים והמדרשים שהבאתי כאן. אבל דומה שהוא זה שרש"י, אבי המפרשים של הדורות האחרונים, מתכוון אליו. וזה, לדעתי, עלול להיות מאד בעייתי, ועלי להסביר מדוע.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2017 16:13 |
|
| |
ירוחם
אולי טעות נפלה בהעתקה כי לא הבנתי. אני כן הצלחתי להבין שבעל הפירוש מקבל את הדרשה המפתיעה כי פנינה התכוונה לשם שמים, כדי לסייע לחנה להשיג בנים, וגם שיש כאן תוספת בדרך שמופיעה גם בגמרא, לאמור שחנה איימה להתחזות לסוטה ולעבור על איסור ייחוד במסתור כדי שבעלה ייאלץ להשקותה במים המיועדים לכך, כדי לזכות לשכר האמור לחשודה שלא בצדק, שהיא מקבלת ילדים. את זה הבנתי, אבל לא את השאר.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-12/2/2017 16:10 |
|
| |
ינוח
לדעתי, זה מאד אנושי לחפש מטבע כדי לקנות בו את מה שאנו משתוקקים לו. אבל זו עלולה להביא לתפיסות שגויות ופרימיטיביות.
כאשר אדם מתמודד עם יקר לליבו שחולה וזקוק לרפואה, או עם אחת מצרות החיים הקשות האחרות, מפרנסה ועד מציאת שידוך (ומקבילותיהן) ועוד ועוד, וכי אפשר לבוא אליו בטענות על שהוא מתפלל (לדעת הרמב"ם האיזוטרית יש מי שמייחס לו שלילת הטעם בתפילה), או על זה שהוא מנסה לחפש להיות אדם טוב יותר כדי להיות ראוי לחסד אלוקי ולנס (זו ודאי תפיסת חז"ל וגם תפיסתי שלי)? מה שבעיני פסול הוא לא הבקשה מה' חלילה אלא הציפיה שניתן לכפות "תוצאות".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2016 09:59 |
|
| |
משיבת נפש במדבר פרק ה
אז ג"כ אין בזה עון כי המקרא מעיד גבי חנה וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. ואמרו רז"ל שפנינה כוונה לש"ש שהקניטה אותה ואמרה אין סתרה כגלוי' שהרי אינו זוכה לבנים. וחשבה חנה שפנינה קטרגה עליה להשניאה על בעלה, ואף כי דברה עליה טובה מ"מ יראה שמא לסוף הימים ישניאיה ויקבל לשון הרע מפנינה. ונשאה ק"ו אם השם נמחק בשביל ריב לעשות שלום בין איש לאשתו, מכ"ש שנמחק בשביל בעלי שלום שישארו בשלום. ושחה בתפילתה לומר אם ראה תראה כו' פי' אלך ואסתר סתר המותר לי עם אבי, ואסתר יותר מהרגיל ויודעת אני בבעלי לפי צדקתו ושלימתו שיקנא לי וישקיני, כי מצוה לקנאות במקום הראוי כמו שכתוב המיימוני ולא כאדם רשע שמצא זבוב בתבשילו מוצצו וזורקו. ואני ההדיוט לא ידעתי מאין סמ
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2016 01:14 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | אבנה ממנה – בזכות שאכניס צרתי בתוך ביתי. |
|
ומה הוא כן מטבע במקרה שרה לדעתך?
***אבל יש כאן שני כיוונים שבהם עשוי אדם לבחור כאשר הוא מנסה לצבור זכויות. הוא עשוי להשתדל להוסיף מצוות, או שהוא עשוי לנסות להוסיף סבל.***
אם האדם עושה מצוות, כדי לקבל שכר עבור זה, הלא פגום זה?
אם האדם לא גונב כדי לקבל שכר, אז שכר שלו לא גדול.
ואם הוא לא גונב כצו מצפונו, אז שכר מתחיל לעלות.
הלא כך? נראה לי כאן כן השאלה המשמעותית עבור דתיים, ומאמינים בשכר ועונש.
_________________
לְיִשְׁרֵי-לֵב שִׂמְחָה
|
|
|
|
| נשלח ב-11/12/2016 08:33 |
|
| |
בסדר-הבנו
תודה על המילים הטובות.
צא וראה שלמרות שאין לך ענין בתורה, לדבריך, אתה עדיין מגיע לפורום הזה ועדיין דן כאן בדברי תורה, כי הם מרכיב מרכזי, גם אם לא היחיד. ומדוע לא? התורה היא בית הספר שעליו התחנכו אבותינו ואבות אבותינו. אם אנו רוצים להכיר ולהבין מהיכן באנו, שם התשובה (או חלקה).
כתבת שהופתעת לגלות שאני נגד תפיסת "הסבל המזכך". ובכן, קודם כל הופתעתי גם אני לגלות שדבר כל כך פשוט, שאני נגד סבל כצבירת זכויות, היה נעלם ממך. האם יכול להיות שיש עוד דברים שאני חושב ומאמין בהם ואתה אינך מכיר? אם זה חשוב מה אני חושב, ואיזו תמונה יש לך ממערכת האמונות שלי, אז אולי כדאי לך לשאול את עצמך, אם תרצה להשקיע זמן, על סמך מה אתה מסיק לגבי מסקנות? אולי יש לך הנחות יסוד, והנחות יסוד, עבור אמפיריציסט, תמיד צריכות לעמוד בסימן שאלה?
אולי אפילו צריך להציב סימן שאלה לגבי הנחות נוספות לגבי מה כוללת התורה, בכל המובנים שלה, ומהי מערכת האמונות שאיפיינה את היהדות בהיסטוריה המגוונת שלה? אולי לא תמיד היו בה רק דברים שיש להתלונן עליהם (לפחות לשיטתך). אולי עלינו להעריך את הקדמונים, לא בגלל שאנו נראה בהם מלאכים או קדושי עליון, אלא בגלל שהם, יחסית למקומם וזמנם, באמת התעלו על מה שניתן היה לצפות מבני הזמן והמקום? בלי לזכות למעלות של חינוך מודרני, ידע מודרני, וגישה לאינטרנט? (בבקשה קבל זאת לא כציניות גרידא=בלבד אלא בתור תזכורת שאני מזכיר לעצמי אם אני שוכח זאת, שאנו זכינו למה שהם לא יכלו לזכות לו).
איקון ירוק לך על הדיוקים היפים מכך שהגר מכונה "צרה" ויותר מכך "צרתי". כבר הראתה נחמה לייבוביץ ע"ה שכאשר בתורה (לפחות בחמישה חומשי תורה ובוודאי בספר בראשית) יש אפשרות לכנות אדם בכינויים שונים, נבחר כינוי משמעותי מצד האדם שמדבר עליו. בעיני שרה, אם כן, הגר היא קודם כל צרה, כלומר יריבה, אולי אויבת, וגם צרתה שלה המיוחדת. אין היא צרה לאחרים דווקא, אבל לשרה כן. הרי היא מתמודדת על מקום האהבה של אברהם ועל חשיבותה של שרה בתור אשה ראשונה בבית.
מן הראוי לעיין קצת, ואולי כבר עיינת, על מערכת היחסים בין אשה ראשונה לבין אמה, שהיא שפחה שניתנת לבעל אבל עדיין נשארת שפחה של הגבירה, בחוקי המקום והזמן. הרשה לי להמליץ על ספרו של מלול, "קובצי הדינים ואוספים משפטיים אחרים מן המזרח הקדום" (הוצאת פרדס). יש לו מפתחות מצויינים. תוכל לגלות בו את מה שכתבתי, על המעמד הכפול של הגר כשפחה וכאשה משנית, ועל זכותה של האשה הראשית לזרוק אותה מהבית ואפילו לבייש אותה לפני השילוח, מה שלא עשתה אלא הסתפקה בהתנהגות שתזכיר לה להגר מי הגברת ומה היא, הגר. (גם על זה כותב הרמב"ן שלא נהגה אמו של עם ישראל יפה בזה, מה שמראה על רגישות יותר מודרנית. ושמא יש כאן גם מקום לעיין בשאלה האם המחנך או הבעלים נאלץ לפעמים להעניש ועד כמה עליו להרחיק לכת ובאיזו מידה זה תלוי בזמן ובמקום והאם יש בכך גנאי מוסרי).
אשר ל"סבל המזכך" גם אני מתנגד לדברים אלו במידה שכתבתי לעיל. אך איני שולל שאדם יכול להפוך את הגורל לייעוד ואת הסבל למכשיר לעבודה עצמית. הכל כדברי הרב סולוביצ'יק בנושא, אם אתה מכיר או רוצה לשמוע. דומה שהעולם שלנו השתנה מאד אם אנו מצפים לחיים שלא יהיה בהם סבל, או לפחות לא במידה שהיו ייסורים בדורות עברו או אפילו בחלקים של העולם היום. אדם היום, בחברה שלנו, אינו מצפה לכך שיסבול ייסורי רעב ולא יוכל לפתור את בעיותיו עד שיהיה באמת זקן וחלש. לא כך היה בעבר. התגלית הזו אינה נעימה אבל היא מלמדת אותנו על העולם ועל האדם.
לגבי הסרט שכתבת עליו, אני מניח שאפשר לקרוא אודותיו בויקי. האם זה יעניק משהו, לקרוא זאת? איני רואה סרטים לא רק בגלל צניעות אלא בגלל ביטול הזמן. אבל אני מסכים שאפשר לקבל תובנות מסרטים בתור תופעה תרבותית וגם בתור אמירה אודות האדם.
הופתעתי לטובה לגלות שיש לך שיפוט לגבי תוכנו השלילי של הסרט. זה נושא לאשכול אחר, אבל אולי תרצה לבאר את הסתירה לכאורה בין עמדה רלטיביסטית (=יחסית, יחסנית. כזו שטוענת שאין ערכים מוחלטים וגם הבנה היא ענין תרבותי, זמני ומקומי) לבין ביקורת על משהו דוחה בעיניך. האם זה רק משפט כמו "את האוכל הזה לא אהבתי"?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/12/2016 23:17 |
|
| |
| מיימוני כתב: | | רש:י מסביר: אבנה ממנה – בזכות שאכניס צרתי בתוך ביתי. ... ועדיין אין במדרש את דברי רש"י. זאת משום שרש"י מוסיף מילה אחת שאומרת הרבה. בזכות. האם הפשטות בדברי רש"י אינה שהסבל שתסבול שרה בתיתה את הגר לאברהם הוא זה שיזכה אותה להיבנות? הבניה לא תהיה הולדתו של ישמעאל, אלא הולדת בן משלה. בזכות הסבל. (או: בזכות ההתגברות). |
|
מיימוני, הסברך נראה מעניין ומשכנע (ואני חייב לומר שאינני כרוך אחר דברי תורה). אין לי הרבה ידע בזה, אבל הנה עוד נקודות לשוניות שעשויות להיות רלוונטיות (ואולי לא - אינני יודע), מעבר למה שהעלית.
1. המילה "צרתי"
2. מילות הציטוט מהפסוקים אותן בוחר רש"י כעוגן לפרשנות שלו: "אולי אבנה ממנה" ("לימד על מי שאין לו בנים שאינו בנוי אלא הרוס"), "אבנה ממנה" ("בזכות שאכניס צרתי לתוך ביתי")
הנה, לפחות, איך שהדברים נראים לי קשורים (אני מודע לזה שזה לא הרבה יותר מאוסף ניחושים):
1. בעברית העדכנית, הבחירה במילה "צרתי" (במקום, נניח, "הגר") מרמזת על קשר כלשהו לסבל, לפחות באופן תת-מודע. גם הרלב"ג מדגיש פן זה, אם כי הוא ממשיך אתו לכוון אחר. (ובהזדמנות, שוב המלצה על The Dream Of Scipio המשובח שבו מופיע הרלב"ג, ולא, הוא לא שייך לז'אנר הנחות של צופן דה-וינצ'י.) שוב, אינני בקיא מספיק בלשונו של רש"י כדי להבין האם זה נכון גם לגביו (במקרים אחרים, לדוגמה, האם רש"י מעדיף את שמו של האדם על ייחוסו לפרוטגוניסט? אינני יודע.)
2. הבחירה של רש"י לעגן את הפירוש הראשון שלו ב"אולי אבנה ממנה" נראה מוזר. למה לא סתם "אבנה"? הפירוש שלו מתייחס רק לקשר בין תורשה ללידה, לא לספקולציה או לאמצעי של "אולי" ו"ממנה". מסמיכות העיגונים "אולי אבנה ממנה", שמיד אחריו "אבנה ממנה", אולי יש רמז (שוב, זה רק ניחוש), שרש"י מבצע מעבר מודגש לאספקט כלשהו שאינו ספקולטיבי, אלא דטרמיניסטי. הפרשנויוית האחרות: הגר תלד בן (והוא ייחשב שלי), או הגר, דרך הצער שנוכחותה תגרום לי, תרזה אותי ותגרום לי ללדת, מתאימים יותר לחלק הספקולטיבי. ככלות הכל, בהקשר של הפרק, לידה איננה דבר ודאי. דוקא הנקודה שאתה מעלה, הסבל, נראה כמשהו שאשה במצב שרה היתה רואה אותו כיותר דטרמיניסטי במצבה.
(שוב, אין לי מושג קלוש אם הדברים שכתבתי נכונים או לא. אבל מדובר בפירושי עבר לתורה, ולכן זה לא ממש חשוב.)
-
הפתעתי על כך שאני מסכים אתך על משהו המשיכה הלאה, כשהבעת את סלידתך מדוקטרינת הסבל המזכך. זה מזכיר לי את אחד הסרטים המטרידים והדוחים ביותר שראיתי אי פעם - Breaking The Waves של Lars von Trier. כנראה שלא תראה אותו מסיבה אחרת (הוא עוסק במין (הגם שלא בצורה גרפית), ויש לכם עכבות ספק ילדותיות, ספק צבועות, בנושא), אבל לו היית עושה כן, אני מניח שהיית חולק את תחושת הגועל הנוראי שהיתה לי בזמנו מהמסר הדוחה שלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 19:17 |
|
| |
מיימוני
גם אני מבין כך. שרה רוצה לעשות מעשה טוב שכרוך בהקרבה גדולה, ולכן היא מקווה לשכר (בניסוח של רש"י היא עושה את המעשה בשביל השכר ולא רק מקווה).
אני מניח שגם אתה מסכים שלפום צערא אגרא, אלא שזה נכון רק כשהצער הוא לא לשם הצער. כאן זה היה הפתרון היחיד של שרה והוא היה כרוך בתער רב, ולכן היא סברה שהוא יכול להיות פתח גם לתגמול.
אגב, את החסד במעשה שלה אפשר להבין לא רק כלפי אברהם, אלא גם כלפי ה' - צריך לדאוג לממשיך לאברהם שיקרא בשם ה'. זה עניין של גישה לשאלה האם האבות באופן כללי התעסקו בשאלה של הקמת עם או שהם התרכזו בענייני ההווה והעתיד הקרוב כשההבטחה לעם היא מבחינתם משהו באחריות הקב"ה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 17:36 |
|
| |
יש
אחרי שקראתי את הביקורת שלך על הצעתי, בתגובה האחרונה שלך, נראה לי עוד יותר שאני צודק.
ניתחת יפה מאד את מה שכתבתי, אפילו יותר בהיר משכתבתי אני.
לפי רש"י, שרה רוצה זכות, במובן שאנו מכירים מן התלמוד ואילך, ולהבדיל במושג MERIT באנגלית וב"קארמה" ההודי.
והיא מתארת מה היא עושה עבור זה. מכניסה צרתה לתוך ביתה.
עתה יש לשאול, כדבריך, באיזה אופן המעשה המסויים הזה מעניק לה זכות?
יש כאן מספר אפשרויות.
א. אפשר שהאמה תלד לאברהם ילד. כיון שהיא עצמה אינה מסוגלת לכך, זו מתנה יקרה שהיא נותנת לו, לוותר על הזכות להרות לבעלה.
הזכות היא הסיוע לאברהם להיות אב לבן.
ב. הדעה המקובלת וכמדומה המוצדקת היא שאשה מתקשה לחיות עם צרה, כלומר אשה נוספת לבעלה. זה הופך את הויתור שלה מהסעיף הקודם להתגברות על קושי, או להתגברות על סבל.
לקמן אצדיק את הפרשנות הזו.
ג. בשל מצב הענינים המתואר בסעיף הקודם, שרה עתידה לסבול. והסבל הזה הוא שמזכה אותה בסיכוי לבן משלה.
מכאן אפשר להמשיך הלאה עד לחיפוש אחרי הסבל לשם הסבל, נוסח אושפיזין. "אם אני סובל למען מצוה, שכרי רב יותר" ולכן "אכניס את עצמי למצבי נסיון וסבל".
אם רש"י בא לומר שנתינה לזולת מתוך ויתור על טובתי שלי היא דבר גדול המזכה בזכות לחסד משמים, עלי לחזור בי מכל מה שכתבתי לעיל. אך עדיין יעמדו דברי ולו בתור אזהרה נגד פרשנות שרואה בסבל לשמו זכות.
לפי ההבנה בדברי שרה הנראית לי, היא רצתה לעזור לבעלה שיהיה לו ילד ולכן בחרה באופציה שהיתה קיימת בתרבות של התקופה והמקום. לתת אמה - שפחה שהופכת למעין אשה שניה לבעל. אבל זה מצער אותה, ולכן היא מקוה שהנתינה הזו מתוך התגברות ו-ויתור תזכה אותה ברחמי ה'.
מכאן ועד הגישה ששרה אמורה לחפש גלגולי שלג יש מרחק רב.
אבל אני מבקש להודות שדברי נגד המטבע של הסבל אכן אינם מהוים את הפירוש היחיד או אולי הסביר לרש"י. ולכן תודה על הערותיך והערות אחרים.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 07:10 |
|
| |
מצב הגר במאהל אברהם לא שודרג מעשית,גם אם לא משפטית? קשה להניח.
תוקן על ידי תלמידטועה ב- 20/11/2016 07:10:01
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2016 13:12 |
|
| |
מיימוני
נתחיל ממה שאני מסכים. רש"י מפרש "אבנה ממנה - בזכות ש-X". אני מסכים איתך לחלוטין ששרה רוצה שהיא תיבנה, והיא חושבת שזה יכול לקרות בזכות מעשה שתיעשה, בינתיים כינתי אותו X. מעולם לא כתבתי אחרת.
כעת נשאר לשאול מה המעשה X, ששרה חושבת שייזקף לזכותה. אתה הבנת שהמעשה הוא הבאת סבל על עצמה, ואני תהיתי איפה זה כתוב ברש"י. רש"י אומר "אכניס צרתי לתוך ביתי", והשאלה היא למה זכות נזקפת ממעשה זה. אני לא רואה בשום מקום שרש"י אומר שהזכות מהמעשה היא בזכות הסבל. אם זה היה כך, אני מניח שהיו לה דרכים נוספות ומגוונות להביא על עצמה סבל, היא בוודאי ידעה ברוח קודשה על גלגולי השלג של חסידי אשכנז או על הישיבה על עמוד של נזירים ביזנטיים. למה לדעתך היא בחרה דווקא בהכנסת צרתה לתוך ביתה?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2016 12:17 |
|
| |
תלמיד
מאיזו צרה הוציאה שרה את הגר?
שמא תאמר מפני שהיתה שפחה? ובכן, היא עדיין שפחה. האמה היא פילגש לבעל ושפחה לאשה הראשית, שרה. נכון, הפירוש שלי מושתת על האופן שבו מילאה אמה את התפקיד בתרבות שממנה באו אברהם ושרה. אם תרצה תאמר שהגר הפסיקה להיות משועבדת וזכתה להיות כבת חורין. אם כי אז תצטרך להסביר באיזה אופן פגעה הגר בשרה ומרדה נגדה ומה היה אמצעי הנגד שמצא אברהם עבור שרה.
יש
הבה נקרא יחד את רש"י.
הוא כותב:
בזכות שאכניס צרתי בתוך ביתי.
כתבת:
המילה הזו רק מציינת שמהמעשה הזה נוצרת זכות
יפה. מה היה המעשה שמזכה את שרה בזכות?
מה היא אותה "זכות"?
מה הכלל שמאפשר יצירת זכות, ובאיזה אופן הוא בא כאן לידי ביטוי?
מדוע צריך להזכיר ששרה מכניסה צרה לתוך ביתה?
אפשר היה לטעון ששרה רוצה שיהיה לאברהם יורש גם אם זה לא יהיה ממנה. אבל האם אז לא היה צריך לומר משהו מעין:
"ייבנה אברהם" או "ייבנה ביתי" - "על ידי שאכניס אמה לבעלי, ואפילו שתהא זו צרתי".
אבל היא אומרת:
"אבנה" כלומר היא עצמה.
"בזכות" ו"צרתי". זה שהצרה בבית מעניק לה זכות.
אני חוזר: איזו זכות זו לדעתך לפי רש"י?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2016 08:51 |
|
| |
מיימוני
אני פשוט לא מבין איפה אתה רואה את זה ברש"י כדי שאצטרך למצוא פירוש אחר לדבריו. אתה מצביע על המילה "בזכות", אבל המילה הזו רק מציינת שמהמעשה הזה נוצרת זכות, אבל אני לא מבין איפה אתה רואה שהזכות הזו נצברת בשל סבל לשמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2016 08:06 |
|
| |
בזכות שאוציא את צרתי מצרתה על אף שזה גורם לי סבל. העניין הוא המעשה הטוב כאשר נעשה תוך צשלום מחיר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2016 08:06 |
|
| |
אפרים
א. גם הרעיון שסבל "ממרק עוונות" יכול להתבאר בכמה אופנים. אחד מהם שאדם יכול לקחת את הסבל שעובר עליו כפרוייקט לחינוך עצמי. איך אני ממשיך לתפקד גם במצב של סבל. זו בניה עצמי. גישה אחרת היא שיש לי חשבון בשמים או בקארמה, שבו כאשר קורים לי דברים נעימים, יורד לי מהזכויות, וכאשר אני מאוכזב או רע לי, יורדות לי נקודות חובה. הגישה השניה מופיעה בדתות שונות, גם זו שלנו, ויש בה משהו שנראה אופייני לאדם באשר הוא אדם. אבל האם היא נכונה? והאם התנאים והאמוראים האמינו בה? והם הם צדקו שיש חשבון כזה?
ב. גם אם יש מירוק עוונות על ידי סבל, האם אדם צריך להזמין לעצמו סבל וייסורים כדי לנקות את עצמו?
יש לנו מעשה בתלמוד על מי שהיה באמת מזמן לעצמו ייסורים ונהנה מהכפרה שהם מעניקים לו. איני זוכר כרגע פרטים כדי לאתר את המעשה. אבל אני מרשה לעצמי להטיל ספק אם הגישה ההיא ראויה ומוצדקת, או שהיא דומה לכמה מעשים אחרים המובאים בתלמוד, שבה יש דוגמא של התנהגות ואמונות שאולי הן נתונות במחלוקת, או שראוי שיערערו עליהן.
ג. האם שרה אמנו היתה עם עבירות כך שהיה לה צורך במירוק? יצויין כי אכן ב"אוצר מפרשי התורה" מובאת שיטה שבאמת זו היתה מטרתה. אולם לפי מה שאני הצעתי בהבנת דברי רש"י, היא לא היתה זקוקה למירוק אלא שיש כאן את הסברה שככל שאדם יקח על עצמו מרצונו ייסורים וסבל, כך הוא יוכל אחר כך לתבוע על סמך ייסורים אלו מתנות משמים. ונגד הגישה הזו יצאתי.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2016 00:13 |
|
| |
אבל לכתחילה? לכתחילה ודאי שהקב"ה נותן מתנת חינם ללא צורך בייסורים
|
|
|
|
|
