| נשלח ב-19/11/2016 23:51 |
 |
| |
כפילויות של מילים נרדפות
(דיון שהתפתח באשכול " מהם "עקרונות" ו"אמת" " - קישור)
אליקים7241 כתב:שרק על "דכאי רוח" כתוב לשון ישועה. על "נשברי לב" כתוב לשון קירבה.
מם80 כתב:קרוב ה' לנשברי לב ואת דכאי רוח יושיע. במליצה המקראית זו לשון קצרה שכוונתה: קרוב ה' לנשברי לב ולדכאי רוח, ודכאי רוח ונשברי לב יושיע. וכן פירש רד"ק: קרוב לשמוע צעקתם ותפלתם, ואת דכאי רוח יושיע כפל ענין במ"ש.
אליקים7241 כתב:מם80
אני מסכים שבעיקרון תיתכן כפילות של אותו רעיון, ובכל זאת עלינו לשאול את עצמנו מדוע הכותב בחר דווקא במילה "קרוב" עבור נשברי לב, ובמילה "יושיע" עבור נדכאי-רוח.
מם80כתב: אפשר לומר שלהבדיל מרוב בני האדם שאינם מבינים ללבם של נשברי לב, הקב"ה קרוב אליהם, וכשהרוח הפנימית מדוכאה נדרשת ישועה. מכל מקום, ספר תהלים זו שירה, מעבר לדיוקים ולחילוקים כדאי להבין את הרוח הכללית. זבחי א-להים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה (תהלים נב, יט). אליקים7241 כתב:ספר תהילים הוא קודם כל תורה, ורק אחר כך הוא גם שירה. עם זאת אני מסכים שצריך קודם להבין את הרוח הכללית, וזה לדעתי לא רק בשירה אלא גם בתורה, אבל יחד עם זאת, בכל שאלה שעולה חובה עלינו לעצור ולעיין בפרטים. כן ראה לי. מה שכתבו המפרשים כמו בציטוט שהבאת, שזה כפל לשון, זה רק בגלל שהיכן שאיננו יודעים לפרש, ואין לנו צורך לבדוק מה הפרוש - אז אפשר להשאיר את השאלה בצד בטענת "כפל לשון", וכשיגדיל בתורה ידע לפרש ולתרץ לעצמו דבר הקשה. מם80 כתב:כתב רס"ג: דרך העבריים ליחס שני דברים לשני בני אדם והכוונה שהם יחד מתיחסים אל כל אחד מהם, וזה כגון דבר ה' יתהדר ויתרומם, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, לא שלל מישרי לב מה שחייב לצדיק, ולא מהצדיק מה שחייב לישרי לב, אלא הכל לכל אחד מהם, ויהיה הסדר אור ושמחה זרועים לצדיק ולישרי לב.
אליקים7241 כתב:לדעתי כוונת הרסג היא רק לומר שלא נמעט מהצדיק את השמחה ומישרי לב את האור, אלא שהאמירה היא כללית, ולשניהם מגיעים שניהם, ובכל זאת לכל אחד יש את מעלתו המיוחדת, בגינה הוא זוכה לשכר מיוחד, ועל כן אע"פ שמצד רוח הדברים לשניהם מגיעים שניהם, מ"מ הפשט במילים עצמם הוא שלכל אחד יש שכר עם דגש אחר, וכמובן שצריך גם את רוח הדברים וגם את פשט המילים עצמם, והא בלא הא לא סגיא.
מם80 כתב:פירוש יפה, אלא שלענ"ד כוונת רס"ג שעומק פשוטו של מקרא איננו חילוק, וכן הוא מפרש את הפסוק שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך: לא יחד את האב במוסר והאם בתורה, אלא שניהם מתיחסים אל האב והאם, ויהיה הסדר בפירושו שמע בני מוסר אביך ואמך ותורתם אל תטוש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2016 22:36 |
|
| |
אגב, אין לא בלשון הקודש ולא בלשונות אחרות מלים בעלות משמעות זהה, אלא מאחר שהלשון התרחקה מהמקור במהלך הדורות, בלשנים אהבו לחקור "מלים נרדפות" על מנת לדייק ולהבהיר הבדלים דקים בין הוראות של מלים הקרובות זו לזו במשמעותן. לדוגמא:
הגר"א: ישר - ישר עם הבריות, תם - ישר עם א-להים; ישר - השם דרכיו ומדותיו בשכלו ומעמיד אותם בדרך הישר לפי התורה, תם - ההולך בדרך תמים ואינו סומך על שכלו כלל.
המלבי"ם: חסיד - העושה מעשיו לפנים משורת הדין על פי דרכי החסידות , תם - ישמור מצוות ה' כפי החיוב וגדרו הוא התמימות, שיעשה כל מעשה בלי שינוי ופניה, נבר - הנזהר מרע.
תוקן על ידי מם80 ב- 25/12/2016 23:09:49
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2016 20:29 |
|
| |
תם=שלם, אין שלם אלא מה שיש בו שלום בין חלקיו
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2016 20:28 |
|
| |
והחילוק בין תמימות למורכבות, האם הוא אינו חילוק מאוחר הנובע מהיעדר תמימות? במחילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2016 01:13 |
|
| |
החילוק בין אמת פנימית לצורת ניסוח היא חלוקה פילוסופית מאוחרת הנובעת מהיעדר תמימות. הגמרא רמז להבנת המשנה והמשנה רמז לדעת מקרא.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/12/2016 21:57 |
|
| |
(ואם היה העיקר הפשטות, מה הטעם במילים נרדפות, בעלי משמעות זהה? הרי אז היה אפשר למצוא את המילה הנכונה" ביותר, ולהשתמש רק בה)
האמת הניסוחית של המדע היא תולדה של הפילוסופיה, והאמת הניסוחית של הפילוסופיה היא תולדה של השירה. "אמת ניסוחית" - כלומר היקש דבר לדבר ע"פ כללי לימוד בסגנון פילוסופי שתלוי בהגדרה של כל דבר ודבר. לעומת זאת, בנוגע לאמת הפנימית - מהות הדבר - הסדר הוא הפוך: השירה תולדה של הפילוסופיה, והפילוסופיה תולדה של המדע. וכך גם במקרא משנה וגמרא - מצד האמת הפנימית, המקרא הוא רק תולדה של המשנה, שהיא בתורה תולדה של הגמרא. ראה מ"ש כאן על חשיבה ללא מילים .http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1083983&whichpage=5#R_3
אמת פנימית ללא אמת ניסוחית היא כמגדל הפורח באוויר, אבל אמת ניסוחית ללא אמת פנימית הרי היא חיקוי בעלמא לאמת הפנימית. אמנם שילוב שניהם יחד לא יופיע בשלמותו כי אם אצל א-לוהי השמים אדון כל הארץ, ועל כן הוא הופיע את דבריו בדרך ניסוחית נכונה במקרא, באופן שמתוכו ניתן ללמוד גם את הגמרא. אבל לא שילמוד את המקרא כגדול מהגמרא, אלא שילמוד את המקרא כאמת בניסוח שחכמתה מתגלה אך ורק בניתוח. ונמצא האדם לומד את שניהם ברצוא ושוב מזה לזה, והוא על דרך שאמרו - לחרוז מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים, ויהיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני.
אני בשום פנים ואופן לא מוכן לקבל את הדעה כאילו פשטות היא העיקר יותר ממורכבות, והמורכבות כביכול אינה אלא משרתת לפשטות, בדיוק כמו שאני לא מקבל את הדעה שהפשטות איננה אלא משרתת למורכבות. כי אם שניהם יחד עבדי א-ל עליון, ולכל אחד חופה בפנ"ע.
והיא מגדולת א-ל עליון, להלביש דברי חכמה מורכבת בתוך אמירות פשוטות, באופן שכל אחד ואחד מקבל את חלקו כחפצו, בכללם יחד וכל אחד לחוד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2016 14:32 |
|
| |
אמר הגר"א שכל שחסר לו יד אחת בחכמה, חסר לו עשר ידות בתורה; ואמר שהיה מוכן לתת חצי משכר תלמוד התורה שלו על מנת ללמוד מוסיקה. בימי קדם מלאכת השיר היתה חכמה נעלה וחכמת המוסיקה נכללה בה. לאחר חורבן בית ראשון, מדור לדור הלכה והיתה ירידה במושכלות ובמידות (עיין מהר"ל), הרגש של רוב האנשים הלך והיה מפשוט ותמים למחושב ומורכב, הפיוט והמוסיקה פנו לדרכים נפרדות והתרחקו קמעה קמעה מהמקור. לפיכך, כשם שבמערב המדע תולדה של הפילוסופיה והפילוסופיה תולדה של השירה, כן בישראל הגמרא תולדה של המשנה והמשנה תולדה של המקרא. ואין מקרא יוצא מידי פשוטו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 16:54 |
|
| |
כדי להסכים עם הנציב צריך קודם כל הגדרה ל"מהי מליצה" ומה משמעותה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 01:01 |
|
| |
כתב הנצי"ב מוולוז'ין: "הנה בנדרים דף ל"ח העלו בפירוש המקרא (דברים לא יט): "כתבו לכם את השירה", שהוא כל התורה, והביאו ראיה מסיפיה דקרא: "למען תהיה לי השירה הזאת לעד" [ואופן הוכחה זו מבואר במקומו של אותו מקרא] הא מיהא יש להבין היאך נקראת כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא על־כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה".
במדה דומה ספר תהלים, ספר שירות ותשבוחות לקב"ה יתברך שמו, הוא פירוש לתורה, כלומר תורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 00:11 |
|
| |
אשכול קשור
|
|
|
|
| נשלח ב-20/11/2016 00:06 |
|
| |
משורר שאיננו מתאים את יופי מליצתו להגיון הדקדוקי והענייני, הרי ששיריו חסרים פן חשוב. כמובן, לא כל משורר חייב להגיע לדיוק בכל פרט, אבל ככל שיותר פרטים מסודרים - כך זה יותר טוב. ולכן אני חוזר למה שאמרתי לעיל: ספר תהילים הוא קודם כל תורה ורק אחר כך שירה. בדיוק כמו שהתורה מלמדת איך מכינים בגדי כהונה - כך היא מלמדת איך צריכים להיראות השירים. בישיבה בה למדתי - הצביעו על העובדה שבשמחת בית השואבה שמסופר עליה בחז"ל, דווקא גדולי הדור היו ראשי המשמחים, כי הם יודעים שמחה מהי וכיצד עליה להיות. אז אני מקבל שייתכן שתהיה "הפרדת רשויות", ואדם אחד יהיה גדול יותר בתורה והאדם השני יהיה גדול יותר בשירה, אבל צריך להיות ביניהם תיאום - גם מהתורה לשירה וגם מהשירה לתורה. וספר תהילים הוא בראש ובראשונה תורה. כך עבורי לפחות. ואני מאמין שכך חשבו חז"ל כשהכניסו את תהלים לכ"ד כתבי הקודש. ואני מאמין שדווקא אנשי בית ראשון ידעו לדייק יותר בלשון.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2016 23:59 |
|
| |
הגר"א אהב לעשות חילוקים בפירושיו וזו חריפות של בית המדרש. רס"ג היה משורר והבין את הדברים באופן כללי, שריד לדרך המחשבה של אנשי בית ראשון. גם בפרק י' פסוק א' הוא פירש: והמשפט שייחס לאב שייך לאם, וכן להיפך כפי שהקדמנו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/11/2016 23:51 |
|
| |
ראה ביאור הגר"א על הפסוק "שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך", וראה דוגמא יותר בולטת במשלי פרק י' פס' א'. "פשוטו של מקרא" תלוי גם בקהל היעד, כלומר קהל הקוראים. בהנחה שהקורא בקי ברזי לשון הקודש ודרך המחשבה של הכותב, הרי שזה מעניין אותו מאוד איזה מילה הותאמה לאיזה מילה. ואם לא כן, איזה טעם יש במשוררות?
|
|
|
|
|
