עליונות השכל או הסמכות?

בין אמת ברורה והכרעת השכל -

לחנך את...
צורת הויכוח הנאותה
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=683376

"מה שאצלי פשט אצלך דרש" בברכה.

בנושא האשכול, מצאתי מאמר באמתחתי, אותו אני מייעד למוישלה:


סמכות התורה

הוראת התורה - דרך השם

לפני דיון על מהות התורה, ראוי לדבר על סמכותה. שהרי לו היה מי שמבין את כל המסרים שבתורה מעצמו ללא התורה [כמסופר על אברהם אבינו ע"ה באבות דר' נתן ל"ג ויומא כ"ח:], לא היה זקוק לה. ירמיהו הנביא ניבא שאכן כך יהיה באחרית הימים: "נתתי את תורתי בקרבם וכו' ולא ילמדו עוד איש את רעהו וכו' לאמר דעו את השם כי כולם ידעו אותי". מי שנזקק לתורה, עושה כן מפני שהוא רואה בה סמכות מייעצת [רמב"ם סוף הלכות תמורה] או מאיימת [רמב"ם סוף הלכות תשובה על חלשי הדעת] המורה על דרך השם. בין אם ההליכה בדרך השם היא מטרה כשלעצמה או שהיא באה לספק מטרה אחרת כמו עולם הבא, עולם הזה או עולם הדמיון, התורה משרתת את ההליכה בדרך השם.

סמכות היינו דבר שמי שאינו עומד לבדו נזקק לסמוך עליו. לכן אין הסמכות מטרה ראשונית של הסומך עליה. היא מטרה משנית בכך שהיא תומכת את המטרה הראשונית של הנסמך עליה. תהיה זו סמכות המייעצת איך להגיע למטרה או סמכות המאיימת על קיום המטרה. אם אדם רוצה להגיע לכתובת מסוימת ומבקש עצה מעובר אורח איך להגיע אליה, הרי הוא סומך על העובר אורח שקיבלו כיועץ. אדם המוסר את כספו לשודד המאיים על חייו, לפקיד ממשלתי ולכל מי שיכול להרע לו, מטרתו שלא יאונה לו הרע המאיים עליו. לשמירת קיום מטרתו זאת, הוא סומך על המאיים שימנע את הרע אם יישמע להוראותיו.
הבסיס לסמכות התורה היא ההכרה שהיא מחנכת את האדם לדעת את השם ולהשכילו עד כדי הליכה בכל דרכיו. העובדה שהיא ניתנה מן השמים בהר סיני כהוראה אלוקית בלתי תלויה במעורבות האדם המוסרה, אינה אלא אישור שהיא מובילה בדרך השם. לו היה שייך להכיר בה כתורת השם אף ללא עובדה זו, זה לא היה מפחית מערכה אלא מגדיל אותה. זו בעצם הכרה ישירה בערך התורה מתוך עצמה, עליה ניבא ירמיהו: "תורתי אתן בקרבם וכו' כי כולם ידעו אותי".


*****

התורה מול השכל

כשדנים על העליונה מבין סמכויות השכל והתורה, צריך להבחין מה הכוונה בשכל. אם דנים על אמת ברורה, לא שייך לקרוא לשכל סמכות. מה שברור לשכל לגמרי, לא נסמכים עליו אלא "זהו זה". אם נאמר שאות א' אחת ועוד אות א' אחת הן שתי אותיות א', דהיינו א' וא', אין כאן סמכות אלא עובדה מוחלטת. גם כשנכריע שסמכות התורה עליונה על סמכות השכל, הרי נכריע לפי נימוק שכלי. הצהרה בלי שכל על עליונות סמכות התורה, לא אומרת כלום. יתר על כן, לו יצויר שהתורה היתה אומרת שאות א' אחת ועוד אות א' אחת הן חמש אותיות א' דהיינו א' וא' וא' וא' וא', היינו יודעים שנפל בה טעות או שאין כוונתה כפשוטם של דברים [כפי שכתב האבן עזרא בפרשת יתרו: "חלילה שתהיה התורה מכחשת שיקול הדעת]. רק כשדנים על הכרעה שכלית שאינה ברורה עדיין אלא היא רק סבירה, אז שייך דיון האם יותר סביר שסברת התורה היא הנכונה או שסברת שכלנו היא הנכונה. רק בזה הוא הדיון על הסמכות העליונה, זו של התורה או זו של השכל שאינו בהיר עדיין אלא סביר. במקרה כזה אין הכוונה במלה שכל לידע פשוט וישיר שא' הוא א', אלא לתוצאת ניהול מערכת שלימה של ידע שמפני ריבוי מרכיביו שייך בו טעויות. גם דיון זה הוא שכלי שהרי השכל הוא השופט העליון לכל ידע אף לידע הזה שלא ניתן לסמוך על מסקנותיו שאינן בהירות עדיין לעומת מסקנות התורה. כל נקיטת דרך לסמוך על שכל הזולת בתחום שהוא מומחה יותר העלול לטעות פחות ממנו, הרי היא הכרעה שכלית. כאשר אנו מחליטים לסמוך על רגש פנימי למרות שאין לנו הסבר שכלי להצדקתו, אנו סומכים שאם יתברר לנו הסברו, הוא יעמוד במבחן השכל. נסיוננו מעיד כי אך השכל הטהור הבלתי נגוע שמתנער מנגיעותיו, הוא המסוגל להיות השופט העליון. הרגש וכן הזולת המטיף ללא יכולת להסביר את עצמו, אינם ברי סמכא עד שיעברו את כור מבחנו וסכינו המנתח של השכל המכוון ברצון טהור אל האמת.
הכרעת דיון זה ככל הכרעה אובייקטיבית נתונה לזיהוי הדרגות של נתוני הדיון. בדיון זה, הנתונים הם התורה הנלמדת והשכל הלומד. בדרגה גבוהה של תורה כמו זיהוי ישיר שרצון השם הוא שלא נגנוב או כמו שמיעה ישירה בהר סיני, לעומת דרגה נמוכה של שכל כשכלו של שוטה, ברור שסמכות התורה היא העליונה. בדרגה נמוכה של תורה כמו מסורת שמקורה בלתי ידוע לעומת דרגה גבוהה של שכל כשכלו של רבי עקיבא, ברור שסמכות השכל היא העליונה. ככל שמצטמצמות דרגות התורה והשכל זו לעומת זו, נהיית ההכרעה ביניהם קשה יותר.

בהבחנת הדרגות שבתורה ישנם שני מישורים, מישור החכמה ומישור חברתי. במישור החכמה יש להבחין בדברי תורה אם הם דבר השם -החכמה העליונה- או חכמת אדם ואיזו רמה של חכמת אדם, כי בחכמת אדם ישנן דרגות שונות. ישנם חכמים יותר וישנם חכמים פחות. ישנם חכמים יותר בנקודה אחת או בנושא אחד וחכמים פחות בנקודה אחרת או בנושא אחר. מפני הקושי לכל העם לעמוד ולהסכים על דרגות חכמת החכמים, נוצר מישור חברתי לתורה, בו עמד בית דין הגדול שמושבו היה במקדש השם, בראש.

גם סמכות בית הדין הגדול לא היתה שווה לגבי כל הנושאים. הרמב"ם [בפרק שני מהלכות ממרים] מציב את דרגות סמכות בית הדין לפי הצורך במשמעת חברתית לגבי הנושא הנידון. הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות [שורש א'] מדגיש את ההבחנה בין המישור החברתי למישור החכמה בנידון זקן ממרא שהוא דיין החולק בהוראותיו על הכרעת בית הדין על פי רוב או יותר מחבריה. ברמב"ן מבואר שאף שלא ברור שדברי הזקן ממרא, חכמים פחות מדברי בית הדין, דרוש למען קיום התורה שתהיה סמכות אחידה לכל העם. על הזקן להכיר בה ולהיכנע להכרעתה שלא להרבות מחלקות בישראל. כך מסופר במשנה ראש השנה [סוף פרק ב'] שלאחר היסוסים נכנע רבי יהושע לרבן גמליאל הנשיא -בנושא קביעת הלוח שהוא נושא חברתי מובהק- מחמת סמכותו החברתית של רבן גמליאל למרות שהוא הכיר ברבי יהושע כחכם ממנו. בתלמוד [ב"מ נט.] ישנו סיפור דומה על מחלוקת בין רבי אליעזר בן הורקנוס ושאר חכמים. כיום נתונה סמכות התורה החברתית לחתימת התלמוד [כפי שמבאר הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה] ולחכמי תורה המקובלים על החברה מדור לדור. כמה שחכם יהיה גדול, אם לא התקבלה חכמתו במישור החברתי, ייאמר עליה: "חכמת המסכן בזויה". בדורות האחרונים היו בגרמניה חכמים רבים שהעלו בחכתם עמק חקר ביסודות התורה שהוזנח העסק בהם במישור החברתי. דעותיהם המאירות החלו רק עתה לחדור בעם, אך עדיין לא קנו שביתה בישראל. כל שבני הציבור בכללותו ידרשו יותר את התאמתם לדיבור הציבור מאשר לאמיתות החכמה יהיה המישור החברתי נוגד את מישור החכמה. המישור החברתי מתגבר על מישור החכמה מחמת עוצם רושמו על היחידים החלשים מדי להחכים מול המסה הכבידה והזרם השוטף של הדעות החברתיות.

במישור החכמה ייתכן תיאורטית שיהיו בדורנו חכמים שחכמתם גדולה על קודמיהם וכנאמר על המשיח. אך לרוב, מגיעים חכמי התורה של ימינו להכרת גדלות חכמת חכמי התלמוד וממשיכיהם. דברי הקודמים מבוססים על הכרה עמוקה ביותר של הנושא שלפניהם, כך שהאפשרות לחלוק במלוא הביטחון על מסקנותיהם המעשיות, רחוקה מאד. מה שלפעמים משנים מדבריהם, זה בדרך כלל בניסוח ההסברים לפי השפה המתפתחת. לכן בפירושי התורה שאינם משנים את ההלכה המעשית דהיינו שאינם פוגעים במישור החברתי, כתבו גדולי חכמים [אור החיים, תוספות יום טוב -נזיר פ"ה מ"ה- תשב"ץ במלחמת מצוה, הגר"א ועוד] שניתן מקום לחכמת כל חכם בישראל להתגדר.

יחידי,

זו תפילתי ותפילת כל אדם שיש בו יושר, שכל העולם יגיע למצב המיוחל. אבל לעת עתה "תן לי יבנה וחכמיה", שלכל הפחות אנוסי התבונה יתקדמו במלוא התנופה ללא בזבוז כוח על התגוננות מעויינות!

*******

עוד הערה בנושא שכל וסמכות:


לא זו בלבד שדרוש לאדם להכיר שהסמכות אמצעי לשכל, אלא יש להיות מכוון להתקדם תמיד ליותר שכל ופחות סמכות. לולא כן ייחלש המנוע שלו לקראת התקדמותו.

כדי שאדם יתמסר כראוי לערך, דרוש לו להכיר את הערך ישירות. סמכות המורה על ערך בלי להראותו, אינה אלא פתרון ארעי. היא לא מספיקה כדי להניע לכיוון הערך בכדי לבחור בו מחמת עצמו. הנשאר עם הסמכות שלא על מנת להתקדם ל"לשמה", אלא כדי להיות "בסדר" עם הסמכות, הורס את מערכת הבחירה שלו. הוא חייב להתמכר לטוב מוגבל ביותר שצריך לזייפו כדי שיהיה כדאי לחיות עבורו. לדוגמה, היודע שהתורה היא לימוד הטוב אך עדיין אינו חווה זאת. אם יודה בחולשתו שאין לו מספיק כח לנוע לקראת לימוד התורה, יחפש לדעת למה התורה היא לימוד הטוב עד שיחוונה ככך ויונע אליה. אך אם לא ידע ויכחיש את חולשתו זו, הוא יחפש מניע אחר המחייב ללמוד תורה כגון כבוד. בהמשך הוא יזייף את מטרתו כטוב מוחלט. מזה יווצר מעגל קסמים נוסף. כאשר ירגיש את הזיוף, הוא יתעלם ממנו ויפצל את אישיותו בין רדיפה אחר כבוד לבין שמירת תדמית עצמית הפוכה וכן הלאה ללא סוף עד שיבוזבז כוחו כמי שרץ אחר זנבו ובכל סיבוב הזנב מתקצר יותר.

אתה בטח מתכוון שכל בני אנוש יגיעו להכרה זו.

אמן כן יהי רצון.

יחידי,

פירוש דבריך; "איך מתקרבים למצב של ומלאה הארץ דעה ותורתי אתן בקרבם?"

לפני כמה דקות כתבתי באשכול "דת ודמוקרטיה" על דירוג מקורות המוסר לאדם, מהמוחלט-ישיר עד לעקיף יותר:
א. שכל, [כסיכום של בוגי למעלה: "הסמכות אינה אלא משרתת השכל עד שזה יתפקד כראוי"
ב. דת, [מה שלא יעשה השכל תעשה הדת]
ג. דמוקרטיה, [מה שלא תעשה הדת תכריע הדמוקרטיה]

בכן, כך ניתן לדרג גם את שלבי התקרבות האדם למצב המיוחל - משיח, אך בכיוון ההפוך:
א. דמוקרטיה, בתחילת דרכו מושפעת דעת האדם מדעת הסביבה [ומהרגליו],
ב. דת, כדי להתעלות הוא אמור להתנתק מהזנחת הדעת על מהלכה הטבעי וליצור מחויבות להדרכה ממערכת כזו שלהוראותיה מייחסים "חובה דתית",
ג. שכל, כאשר התנער משלב א' לב', עליו להתחיל לראות את השכליות העומדת בעקרונות דתו.

כן יהי רצון בקרוב ממש!

איך בדיוק מתקרבים ביכולות שלנו?

מיימוני,

"הרחוקים"!? מקווה שלא כל כך. עכ"פ אין אנו בני חורין מלהתקרב אליהם כפי יכולתנו.

בוגי

יישר כוח על ההגדרה.


אבל -
השכל יעמוד ברשות עצמו באותם ימות המשיח הרחוקים, שבהם יכירו וידעו הכל את ה'.
בינתיים, אנו זקוקים למקורות סמכות...

כל מה שנוכל לקוות הוא שאנוסי התבונה יוכלו לחיות בחופשי, כיון שהחברה שמסביב תשתפר...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תודה על הדיון. סוף סוף יוצא ברור שהסמכות אינה אלא המשרתת של השכל עד שיתפקד כראוי!

וטו ומיימוני

אם אתם מסכימים לעיקרון "החזרה למקרא", אז איך אתם מצפים שזה יקרה?

אני עדיין חולם שתתווסף רצינות בקרב חוגי הרפורמה ומשם תצמח הישועה. אם נחכה כמוכם ל"שינוי מבפנים", לא נזכה לזה בימינו. חבל!

רציו וכולם

אני מסכים איתך בעיקרון, אך לא בדרך. כלומר, אם כוונתך "לחזור אל המקרא".
אך אם כוונתך לבקר את המסורת מתוך עצמה - אדרבה ואדרבה! זה מה שעשו חכמי ישראל בכל הדורות.
זה מה שהביא, לדוגמא, את ר"ת לחלוק על רש"י ולהציע סידור אחר לפרשיות בתפילין - מה שיצר את תפילין של ר"ת. כמובן, לימים "נולדה" חובה להניח את שני הזוגות יחד... ועל דא קא בכינא (על זה אני בוכה).

אני חושש שלא יבינו אותי נכון. ולכן, למרות שאין זה הנושא הראשי של האשכול, אבהיר את דברי.
יש דגם, שמקורו הרחוק בגמרא, כי החובה הראויה לכל יהודי היא לקיים את כל המצוות לפי כל השיטות.
אמנם, בגמרא הסיבה לכך היא ש"ספק דאורייתא (=מהתורה) לחומרא". מסיבה זו, למשל, אם יש לנו חתיכת בשר, ספק חלב האסור באכילה ספק שומן המותר באכילה, אסור לאכול את החתיכה, שהרי אפשר שהיא איסור גמור.

אולם כאן הכלל הזה מיושם על מחלוקת הלכתית. בסופו של דבר, הוא הופך

א. להסבר כי אין דרך לצאת באמת ידי מצווה מהתורה אלא אם כן מקיימים את כל השיטות שנאמרו בה (הרב שטרנבוך, בן זמננו, ועלי לחפש את המקום המדוייק).

ב. לקביעה כי כוונת ה' בתורה היתה שיניחו גם תפילין של רש"י וגם תפילין של ר"ת. קביעה שפירושה עבירה על "בל תוסיף"! (איסור מן התורה להוסיף מצוות חדשות שלא נאמרו בתורה, או חידוש תוספות במצוות קיימות).

להתפתחות זו יש כמה סיבות.
אחת מהן היא דגם מחשבה שאין אנו מסוגלים להכריע במחלוקות, ולכן אין ברירה אלא לקיים את כל השיטות, או על כל פנים את השיטות החשובות (ואז זו שאלה כיצד מזהים אותן. לר' יוסף קארו היה כלל זיהוי משלו, ולבעל המשנה ברורה כלל משלו, כפי שכבר ביארתי באשכול על "לכתחילה ודיעבד").
כנגד זה אני טוען שחובה על הפוסק של זמנו להכריע. והכרעתו היא ההכרעה המבוקשת משמים. ויותר מזה לא צריך. ואם בדורות הבאים יחלקו עליו וישנו את ההלכה, כך היא דרכה של תורה.

סיבה אחרת היא הופעת הקבלה, שמעניקה פירוש מטפיזי לכל מעשה. והדמיון הקבלי מאפשר להעניק משמעות מטפיזית לשיטות שונות בכל מצוה, כך שכולן מקבלות חשיבות בעולמות עליונים. הדוגמא הקלאסית לזה היא, שוב, תפילין של רש"י ותפילין של ר"ת.

הפתרון - בהנחה שיש כאן בעיה - הוא עיון ולימוד במקורות, בדרכם של רבותינו בכל הדורות, על מנת לברר ולהכריע עד כמה שאנו מסוגלים, מתוך הבנת המצוות, כללי התורה והמטא-כללים שלה, תוך נכונות להתמודד עם המסקנה שבתוך המערכת המסורה לנו נקלטו גם דברים שאינם נכונים.
(אני כותב את המלים האלו בחשש גדול, אך איני רואה דרך לחמוק מהן. כבר כתב הרמב"ם בפירוש המשניות על דברי תנא פלוני: ודבריו אינם נכונים. כך זה לפחות בתירגום העברי. כפי שהתבאר פעמים רבות, הקביעה כי "אלו ואלו דברי אלקים חיים" נוגעת לכוונת האומר והשתדלותו, או לעובדה שסברא דחויה כאן עשויה לשמש במקום אחר, ואין הכוונה שהיא האמת המחייבת באותו מקום בו נאמרה. להפך).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בוגי ומיימוני, דבריכם נפלאים ו"אלו ואלו"!


נשפטי נירנברג

בוגי, הלא גם שופטי נירנברג היו "סמכות"! אבל הוכחת דבר נפלא שגם הסמכות מסכימה שיש גבול עד היכן להישמע לדמוקרטיה, לסמכות וכו'.
הכלל הוא שכאשר ג'פרסוניאל בן שכליאל מופיע, אין להישמע לשום סמכות. המשנה בתחילת הוריות תומכת בכך וכפי שאמרו שרק לגבי "ימין ושמאל" התלוי מאיזה צד מסתכלים, יש לסמוך על הסמכות, אבל מה שיצא מתחום "ימין ושמאל" אל תישמע. [וכמובן מדובר במי ש"ראוי להוראה" - מבין דברים לאשורם.]
הבאתי בעבר את הסיפור על "אחד מאלף מצאתי" - זה היודע מתי אין להישמע להוראות.

כמובן, יהוסף, שהסמכות הראשית היא המציאות -רצון הווה- השאלה מתחילה רק לפני הגעת האדם למצב של בהירות מירבית ומוחדרת של "תורתי בקרבם" - הבנת כוונת הווה. אך זה ברור שגם במצבנו, יש כבר לכל אחד את הבהירות הג'פרסונית שלו בנושא או בתחום מסוים. במקרה של הנאצים, גם השפלים הללו ידעו טוב טוב שהגדויל שלהם ימ"ש הוא מאלה שמברכים עליהם אשר יצר ושהמוסר תובע לא להישמע לו!


שכל לעומת סמכות

קודם כל בוגי, כפי שציינת למבחן, אין ויכוח על הצורך בסמכות, לחינוך ראשוני לגמרי וגם להמשך לפי צורך כל אחד. אלא שטענתך היא שדרוש להעדיף את הלימוד השכלי ליחיד המסוגל לכך על הלימוד החוקר את כוונות הסמכות. מאידך טוען מיימוני שישנה תורה לרבים שלמענה יש ללמוד את כוונות הסמכות.

היוצא מאיחוד דבריכם; שמי שאין עליו לחנך אחרים [מצד חינוך ילדים או מצד פרנסתו], אדרבה, שיהיה מן היחידים וילמד מצאת החמה עד צאת הנשמה את מה שמקדם אותו אישית [אך אם רציני הוא, אז באיזה דרך שילמד, עדיין יזדקק למעמקי התורה וחז"ל].

רציו, השינויים, כפי שציין מיימוני בעבר בשם חיים פוטוק, אמורים לבוא "מבפנים". אני מצטער לדבר גלויות, אבל אין סיכוי נראה לעין שהרפורמה שלך תצליח לפתוח את שהנך מכנה "מנעול חתימת התלמוד".
כדי להגיע לידי כך צריך להיות מסור לבירור האמת, המיוצג על ידי מפעל התלמוד. מסירות זו, כפי שבענוותך הודית באשכולך "הקיר האורתודוכסי", נמצאת מאחורי ה"קיר" הזה.

הבעיה היא שהטפשים המייצגים את ההמונים שהם רוב האוחזים בסמכות -רוב המפחיד את המיעוט- חושש מכל שינוי העלול להתפתח עקב הכרה בחכמת היחידים ומנסה לחנוק אותם בכל דרך שהיא.

אבל אל יאוש -סיינפלד וכולם- הרי גם דרך של אלף מייל מתחילה בצעד יחיד והצעדה אכן החלה!



תוקן על ידי - ווטו1 - 2/12/2003 9:38:09 AM

מיימוני

מסכים עם דבריך שכך מתנהל עם - עם סמכות מרכזית. אבל הסמכות לא בהכרח צריכה לצעוד עם המסורת, כאשר זו מזוהה כמעוותת ובפרט כאשר ידועה עובדת העיוות כקידוש הטקסט של התורה שבעל פה.

רק פתיחת מנעול התלמוד תחזיר עטרה ליושנה - הסמכות המקורית של התורה המשולבת בין שבכתב ושבעל-פה על ידי ריקמת הרציונליות.

תוקן על ידי - רציו - 2/12/2003 11:15:48 AM

המציאות היא סמכות!!
הילדים יתחנכו ממי שנאמן לזו הסמכות!
המציאות קטלא קניא?