פרנסיס פלנטה היה הפסנתרן החשוב ביותר בצרפת מלבד שופן. בילדותו שמע את שופן מנגן. היה מיודד עם גדולי המוסיקאים בדורו, ביניהם ליסט, תאלברג, רוסיני, ואחרים. פלנטה תמיד החשיב את עצמו לתלמיד. כך עדיין היה מסוגל לנגן שופן באופן מופלא בשנות התשעים לחייו. אם שופן סלד מקונצרטים, הופיע בקונצרטים לעתים רחוקות, וסבר שקונצרטים אינם מוסיקה אמתית, הרי שהקונצרטים של פלנטה היו ארוכים, נמשכו 3-6 שעות, במהלכם עשה תנועות פנטומימה והסביר את המוסיקה לקהל תוך כדי נגינתו.
אטיוד אופוס 25 מס' 11 מאת שופן, בביצוע פרנסיס פלנטה:
אנטון רובינשטיין נחשב לאבי הפסנתרנות הרוסית. בילדותו ניגן לפני שופן, ליסט, מנדלסון, ומאיירבר. במשך שנים נאלץ לפלס את דרכו במאמץ ללא עזרה מאיש. רובינשטיין היה דומה במראהו ובמזגו לבטהובן, עד שהיו מכנים אותו "ואן השני". נגינתו תוארה כעוצמתית כתזמורת שלמה וחיננית כפסנתרנות ייחודית לכשעצמה. גם הקונצרטים של רובינשטיין היו ארוכים, במיוחד תכנית שבעת הרסיטלים ההיסטורים,
אשר כללה את ההיסטוריה של המוסיקה האירופאית לפסנתר החל ממלחיני כלי המקלדת האנגלים ועד למלחינים הרוסים.
אטיוד אופוס 23 מס' 2 מאת אנטון רובינשטיין, בביצוע גריגורי גינזבורג:
פעם גברת שמעה את פלנטה מנגן והחמיאה לו באומרה שהוא פסנתרן גדול יותר מרובינשטיין, כי רובינשטיין מנגן כל כך הרבה תוים שגויים. אמר לה פלנטה: הייתי מעדיף להיות מסוגל לנגן את התוים השגויים של רובינשטיין מאשר את כל תוי הנכונים.
הפסנתרנות של פלנטה היתה חיפוש אחר פרשנות נאמנה, נבונה ומאוזנת ליצירות שביצע. לעומת זאת, אנטון רובינשטיין היה משורר, שמתוך חזונו מצא ביצירות תוכן רגשי שפסנתרנים אחרים לא ראו, גם אם לעתים תכופות על מנת למוצאו לא דייק בתוים במהלך הופעה. במלים אחרות, אנטון רובינשטיין היה מלחין-פסנתרן רומנטי של סגנון גדול ורוח גדולה. פלנטה כבר היה פסנתרן-פרשן מודרני ששלט באמנותו.
באסכולה הגרמנית הנאמנות לטקסט זה דבר מובן מאליו. מוזיקה זו אמנות רצינית. אם באך או מוצרט או בטהובן כתבו תו כזה ולא אחר, יש לכך משמעות להבנת היצירה. לא האישיות של הפסנתרן עיקר, אלא הכוונות הדקות של המלחין והמשמעויות העמוקות של היצירה. על-כן, לדוגמא, ארתור שנאבל לא הכניס לחדרו, אלא תלמידים שהשאירו את ה"אגו" מחוץ לחדר כשבאו ללמוד מוסיקה. אלא שאפילו הפרשנות הנאמנה ביותר לטקסט נשמעת יבשה, אם אין לפסנתרן השראה במהלך הנגינה, כזו המאפשרת לו חירות בפרשנותו. והלא במשך דורות יצירות מוסיקליות כתובות לא היו רק טקסטים לביצוע אלא בסיס לאימפרוביזציה.
סונטה מס' 8 בלה מינור מאת מוצרט, בביצוע ארתור שנאבל:
סונטה מס' 10 בדו מז'ור מאת מוצרט, בביצוע קלרה הסקיל:
סונטה מס' 13 בסי במול מז'ור מאת מוצרט, בביצוע פרידריך גולדה: