אור החיים לפרשת ויקהל פקודי שווה לכל נפש

באור

פרק לה פסוק כ

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה"

בני ישראל יצאו קודם שנתן להם משה רבנו רשות לצאת. וקשה, הרי למדנו שאין רשות לתלמיד לצאת מרבו, אלא רק לאחר שרבו ייתן לו רשות?

הסבר אחד: בני ישראל הבינו את דברי משה "קחו מאתכם תרומה", כאילו נתן להם רשות ללכת, ורק כאשר ראו שממשיך לדבר אליהם, הבינו שהם צריכים עוד לעמוד.

הסבר שני: מגודל אהבת בני ישראל את המצוה, מיהרו ולא חיכו לקבל רשות ממשה ללכת.

הסבר שלישי: בני ישראל הקדימו ומיהרו, כי חששו שמשה רבנו, שהיה עשיר, יתן את הכל משלו.

פרק לה פסוק כא

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה'"

יש שתי דרגות במתנדבים. דרגה אחת, "נדבה רוחו", כלומר הנותן ברצון, ולא בצער, וכפי יכולתו.

דרגה שניה, "נשאו לבו", הנותן יותר מיכולתו.

בא הכתוב לומר כי היו בישראל את שני סוגי מדרגות הללו. קודם הזכיר את המדרגה הגבוהה - "כל איש אשר נשאו לבו", בדרגה זו קורא לו "איש", ולאחר מכן הזכיר את הדרגה האחרת - "וכל אשר נדבו לבו", וכאן לא הזכיר "איש", כי אינו חשוב כמו הדרגה של "נשאו לבו".

רק שתי דרגות אלו היו בישראל, ודבר זה הוא לשבחם של ישראל, שהרי לא היה בהם אפילו אחד שעשה את זה בצער ובהרגשת חסרון.

פרק לה פסוק כא

"הביאו את תרומת ה' למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו ולבגדי הקדש"

התורה מודיעה שכל צרכי המשכן באו בנדבה, ולא היו צריכים לקנות אף דבר באמצעות הכסף והזהב שהובא בנדבה.

פרק לה פסוק כט

"הביאו בני ישראל נדבה לה'"

התורה מעידה שכל נדבה שבני ישראל הביאו, היה זה במידה שראוי לקרוא לה נדבה.

פרק לה פסוק לד

"ולהורות נתן בלבו"

איזה צורך ראה הכתוב לציין את העובדה שהיו מסוגלים ללמד?

הסבר אחד: מכיוון שיש חכמים שחכמתם היא בלבם, ואינם יודעים ללמד את אשר בלבם, לכן אומרת התורה שהיתה לו גם חכמת הלימוד, שכתוב "ולהורות נתן בלבו".

הסבר שני: התורה באה לומר שלא היו כמו בית גרמו או בית אבטינס, שלא רצו ללמד אחרים איך עושים את לחם הפנים, כאן היו מלמדים את כל מי שרצה.

פרק לו פסוק יא

"ויעש לולאות תכלת על שפת היריעה האחת וגו'"

מדוע התורה חוזרת על כל מה שעשו ולא כותבת בקצרה "ויעשו כאשר צוה ה'"?

יש לפרש על פי מה שאמרו חז"ל בפרשת אליעזר, שהתורה חזרה על כל מה שקרה אתו משום חיבת הדברים, כך גם כאן בענין המשכן חזר על הדברים משום חיבת המשכן.

האור החיים כלשונו

פרק לה פסוק כ

'מלפני משה', פירוש מלפניו קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו, והגם דאמרינן ביומא (נג.) שאין רשות לתלמיד לעמוד מלפני רבו אלא עד שיתן לו רשות, דנו ישראל כי כשאמר להם 'קחו מאתכם תרומה וגו'' וגמר דבריו כאילו אמר להם עמדו, או אפשר כי אהבת הדבר קלקלה השורה.

עוד נראה שנתכוונו להקדים לבל ילך משה ויקדים להביא כל הצורך משלו כי עשיר גדול היה וחשק גדול הוא בעשות מצות ה' לזה יצאו מלפניו, פירוש על דרך אומרו (רות ד, ו) 'וזאת לפנים' קודם לו.

פרק לה פסוק כא

פירוש אומרו 'נשאו לבו' ו'נדבה' וגו'. דע כי יש שתי הדרגות במתנדבים, הא' הוא המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא 'נדבה רוחו' לשלול שאינו עושה הדבר כמו צער בנפשו. והב' הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא 'נשאו לבו', פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא לתת דבר יקר. ולזה אמר כי בישראל נמצאו ב' סוגים הנזכרים, ופתח במעולה שבשניהם ואמר 'כל איש אשר נשאו לבו', ודקדק לומר תיבת 'איש' לשון חשיבות, וכנגד הב' אמר 'וכל אשר נדבה רוחו' ולא אמר 'איש' כי אינו חשוב בערך הראשון, וממוצא דבר אתה יודע כי לא היו בכל המתנדבים אלא ב' הדרגות וב' לשבח שנדבו בלבם ולא עשו הדבר בחסרון רצון הלב אלא שאחד גדול מחברו, ולזה דקדק לומר 'הביאו את תרומת ה'' לרמוז לבחינה הנעלמת שרמז באומרו 'יביאה את תרומת ה'' וכמו שפירשנו שם שיכוין אל המושכל ודבר זה עקרו בנדבת הלב והנה הוא.

פרק לה פסוק כא

יודיע הכתוב כי כל צרכי המשכן פירוש כל הי"ג דברים שצריכין למשכן וכו' באו בעצמן בנדבה ולא הוצרכו לקנות דבר מהם בכסף וזהב המובא בתרומה והבן.

פרק לה פסוק כט

התורה מעידה על כללות ישראל שהביאו נדבת ה' פירוש דבר הראוי ליקרא נדבה.

פרק לה פסוק לד

פירוש, לצד שיש חכמים רבים שתהיה חכמתם בלבם לבד שלא ידעו ללמדה, לזה אמר 'ולהורות נתן בלבו' השכיל חכמת הלימוד.

עוד בא לשלול מה שכתוב בפ"ג דיומא (לח.) של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו וכו', והודיענו הכתוב כי על אלו יאמר (משלי י, ז) 'זכר צדיק לברכה' כי היו מורים ומלמדים כל הרוצה.

פרק לו פסוק יא

טעם אשר החזיר הכתוב כל הפרטים ולא הספיק לומר 'ויעש כאשר צוה ה' את משה', על דרך אומרם ז"ל (ב"ר ז) בכפל פרשת אליעזר עבד אברהם כי מתוך שחביבה עליו כתבה ב' פעמים, וכמו כן גילה הכתוב בענין מעשה המשכן כי חביב עליו ולזה נכתב ב' פעמים.

באור

פרק לח פסוק כא

"אלה פקודי המשכן"

מה באה המילה "אלה" למעט?

יש לומר, כי בא להשמיענו שדווקא כאן יש מניין שעומד לעולם, אבל בשאר מקומות המניין לא מתקיים, כי בדרך כלל כל המניינים הם של דברים גשמיים, שאינם מתקיימים, ורק כאן המניין הוא לצורך מציאות רוחנית שקיימת לעולם.

טעם נוסף: חז"ל אמרו אין הברכה שורה אלא בדבר שאינה נספר ונמנה. על כך באה התורה ואומרת "אלה", לומר, שכאן אין הקפדה לספור, אלא להפך, ככל שיתרבו הנדבות וכלי המשכן, כך תגדל יותר  הברכה.

פרק לט פסוק לב

"ותכל כל עבדת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו"

מדוע כתוב "ותכל" ולא כתוב "וכילו בני ישראל", הרי "ותכל" לא מתייחס לבני ישראל?

התורה באה לומר, שלא נחשוב שבני ישראל כילו את מלאכתם, אלא להפך, בני ישראל עשו כל מה שנדרש מהם, והיו מוכנים לעשות עוד, ומה שכתוב "ותכל", לומר שכלתה המלאכה שה' צווה אותם.

הסבר נוסף: כיוון שהיו מלאכות שנעשו מעצמן, כמו המנורה, לכן לא ייחסה התורה את כל המלאכה לבני ישראל.

פרק לט פסוק לב

"ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו"

מדוע כתבה התורה "ככל אשר צוה ה'"?

יש לומר, שבאה התורה להסיר החשש שבני ישראל עשו משהו שלא כהוגן בבניית המשכן. היה מקום לחשש זה, משום שלאחר שבנו אותו, קיפלוהו למשך שלשה חודשים. והסיבה שהמתינו שלשה חודשים היא, משום שהקב"ה המתין לחודש הראשון חודש ניסן, שהוא חודש משובח.

פרק לט פסוק מג

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה"

מדוע הוצרך לחזור ולומר "ויברך אותם משה", הרי כבר מוזכר בתחילת הפסוק "משה"?

אלא בא הכתוב לומר שלא נקל בברכה זו, כי המברך הוא משה רבנו איש האלקים.

האור החיים כלשונו

פרק לח פסוק כא

אומרו 'אלה' לפסול כל מנינים שבעולם כי כל מה שימנה אדם מקנינים המדומים אין מניינו מנין ושמו מורה עליו מה אתה מונה, אבל מנין זה עומד לעולם, והטעם להיות מנין המשכן המופלא אשר שכן שם אלקי עולם ה'.

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (ב"ב מב.) אין ברכה שורה לא בדבר הספור ולא בדבר המנוי, וכאן אמר 'אלה פקודי' פירוש לאלה יש מנין ואין הקפדה כי מנין זה אדרבא מניינו תביא הברכה כי כל פרט שירבה במספר תגדיל הזכות ותסובב הברכה למרבה, והטעם להיותו של המשכן.

פרק לט פסוק לב

פירוש, לא הם כילו שאם היה ה' מצוה עוד בעבודתו יתברך יעשו בני ישראל בכל אות נפשם אלא שכלתה המלאכה אשר צוה ה'.

עוד ירצה באומרו 'ותכל' לצד שהיה בה מלאכות שנעשו מעצמן שהיא מנורה שאמרו ז"ל (במד"ר טו) שנעשית מעצמה, לזה לא כינה הכל עליהם כי יש חלק במלאכה שהוא לא נעשה אלא הכאה בקורנוס והיא מעצמה כלתה.

פרק לט פסוק לב

נתכוין בזה להסיר החשד מהם כי יראה הרואה שצוה ה' על המשכן ונעשה וקפלוהו ג' חדשים (שמו"ר נב), יאמר כי היתה סיבה מצד המעשה שהיה בו דבר בלתי הגון או שישראל עכבו דבר מכל האמור במצותו, לזה אמר 'ותכל וגו' ויעשו בני ישראל ככל', ומה טעם המתין הקב"ה עד חדש הראשון, שהוא חדש המשובח שנקרא ראשון, והוא אומרו בגמר המלאכה 'ביום החדש הראשון תקים וגו'', ורבותינו ז"ל (שמו"ר שם) אמרו לצד שנתבשר אברהם ביצחק.

פרק לט פסוק מג

טעם שהוצרך לומר 'משה' ולא סמך על זכרונו בסמוך, לומר לא תהיה ברכה זו קלה בעיניך כי משה איש האלקים ברכם ודבר גדול הודיע הכתוב בדבר זה, ולטעם זה הוא שהודיע הכתוב ואמר 'ויברך אותם' וזולת היות משה אין התורה מגדת אם יברך אדם לחבירו.