"שלום" ואמנות הדיבור - והפיענוח

באשכול סמוך הובא מעשה על הרב משה שפירא ותגובתו לתלמיד שלו שהיתה, לכאורה, קצרה מדי.

אם הסיפור אמין, התלמיד שאל אותו כיצד ומדוע היתה השואה והרב לא ענה אלא במילה אחת חותכת, "שלום" והלך לו.

מאוחר יותר גינה הרב את צורת השאלה כשטחית.

נפתח דיון על השימוש במילה שלום בהקשר כזה. אני טענתי שאולי יש בזה רמז שנועד למתן את הביקורת. כאילו הרב אומר: איני עונה, אתה מבין שאיני מרוצה, אבל - שלום.

וכדאי להשוות למקור הבא:

היא יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה
ראה

יפה. ואני שואל: לאן הגענו? ששאלה כה יסודית בחיי יהודי מאמין, אין לו הזדמנות לשאול מלבד בתור בבית מרקחת? הרי העובדה הזאת - שאין הזדמנות אחרת לשאול את השאלה - היא רק סימפטום למצב בלתי אפשרי. מצב שאסור להגיע אליו. מי שנשאל האם מותר לחלל שבת עבור פיקוח נפש - "הנשאל הרי זה מגונה" - לימדונו חכמינו. ולמה מגונה? שהרי היה צריך ללמד מראש ש"אין מצב" שלא מחללים שבת. חובה ומצווה גדולה לחלל שבת. כמובן צריך לקחת בחשבון מורכבות של מצבים, ולהבין שלא תמיד הנשאל מגיע למצב כזה מרצונו ואולי פשוט אין לו יכולת להשפיע. אבל מי ששומע סיפור כזה ויש לו שומעים - ואינו מקים קול זעקה?? אז נכון. כבר כובו כל הכוחות. אבל "כי אשב בחושך ה' אור לי". ו"מן הסלע הזה" - "נוציא לכם מים"!

ערב פסח אז תסלחו לי שלא אאריך במה שראוי מאד לפתח ולדון. (כמעט כמו הנושא של האשכול, אבל הנה, אמרתי שמגיע לדון יותר ולחשוב).

מתוך אשכול בבחח.

"איה האמת"

א. דיון צריך להיות מסודר. אתה מערב שני דברים שכתבתי, אע"פ שאין שום קשר ביניהם בעניין זה. אתה כותב "אמת שביקורת היא בחשאי" - אמירה שבאה לכאורה לומר שאתה מקבל חלק אחד מדבריי, בעוד שהעניין של חשאיות ביקורת שאני כתבתי אינו נוגע כלל לעניין השני עליו אתה מדבר - האם יש ביקורת או אין ביקורת. גם לא הבהרת מה הקשר מבחינתך בין עניין הביקורת לעניין הסבלנות.
ב. אכן כמו שכתבת - אם חוסר סבלנות של אדם אחד כלפי השני מוביל להתייחסות לא נעימה כלפי השני - הרי שהוא בעל מידות רעות. אך אם חוסר הסבלנות מוביל ליצירת קשר טוב ונעים ונחמד מצידו אל אותו אדם שני - הרי שמדובר ברמאות בעלמא - וכמו שהבהרתי. אין רע בחוסר סבלנות. אך צריך לדעת לנטרל את חוסר הסבלנות - כמובן, זה נורמלי לאדם להרגיש לא נעים כלפי פנים כאשר אין לו סבלנות, אך הוא צריך לדעת לענות לעניין לאותו פונה שעם פנייתו באה הרגשת חוסר הסבלנות.
ג. כמובן שאם לאדם אין סבלנות כלפי השני, זה סימן שיש לו ביקורת.

מיימוני,

חולק אני על דעתך שאין כאן תפילה.

אין לי עניין כרגע להסביר מהי תפילה לדעתי, אבל אומר זאת:

1. אי אפשר לדעת מהי תפילה אם לא יודעים למי מתפללים.

2. האדם מתפלל בדרך כלל כשהוא רוצה שמצב כלשהו ישתנה. בין אם רפואה, פרנסה וכו'.

3. אנחנו יודעים שנאמר על מי שחלם חלום רע שלא יספר אותו ואם הוא רוצה לספר, שיספר למי שאוהבו כדי שיפתור לו את החלום לטובה –המציאות הולכת אחרי הפתרון.

4. במקרה שלנו מה שהשונמית עושה זה חלק שנחשב לתפילה (הנביא עוזר לה בחלק שלו) בגלל שהיא פועלת לשינוי המצב המצוי. בדיוק כפי שעושים לאחר חלום רע.

5. אני מציע שתעבור לאשכול - ה - 1 באפריל בראי ההלכה מותר לשקר ?

(המעמיק ראה את הנולד ולכן הקפיץ את האשכול......)

באשכול הנ"ל קרא שוב את התפילה של האינדיאני ותראה אם אין קווים מקבילים בין שתי התפילות ובין הקטע מהNT.

לגבי הNT  הכוונה היא לברית החדשה.

בNT יש סיפור מאד דומה הוא נמצא במרק 5. (ישו כבשר ודם לא היה מעולם).

להלן הסיפור:

22 וְהִנֵּה־בָא אֶחָד מֵרָאשֵׁי הַכְּנֵסֶת וּשְׁמוֹ יָאִיר וַיַּרְא אֹתוֹ וַיִפֹּל לְרַגְלָיו׃ 23 וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו מְאֹד לֵאמֹר בִּתִּי הַקְּטַנָּה חָלְתָה עַד־לָמוּת אָנָּא בוֹא־נָא וְשִׂים יָדֶיךָ עָלֶיהָ לְמַעַן תִּוָּשַׁע וְתִחְיֶה׃ 24 וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו הָמוֹן רָב וַיִּדְחָקֻהוּ׃

25-34 (קטע שלא קשור)

 35 עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאִים מִבֵּית־רֹאשׁ הַכְּנֵסֶת וַיֹּאמְרוּ בִּתְּךָ מֵתָה לָמָּה תַטְרִיחַ־עוֹד אֶת הַמּוֹרֶה׃ 36 וְכִשְׁמֹעַ יֵשׁוּעַ אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ וַיֹּאמֶר אֶל־רֹאשׁ הַכְּנֵסֶת אַל־תִּירָא רַק הַאֲמִינָה׃ 37 וְלֹא נָתַן אִישׁ לָלֶכֶת אִתּוֹ זוּלָתִי פֶטְרוֹס וְיַעֲקֹב וְיוֹחָנָן אֲחִי יַעֲקֹב׃ 38 וַיָּבֹא בֵּית־רֹאשׁ הַכְּנֵסֶת וַיַּרְא מְהוּמַת הַבֹּכִים וְהַמְיַלֲלִים בְּקוֹל גָּדוֹל׃ 39 וַיָּבֹא וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מַה־תֶּהֱמוּ וְתִבְכּוּ הַנַּעֲרָה לֹא מֵתָה אַךְ־יְשֵׁנָה הִיא׃ 40 וַיִּשְׂחֲקוּ לוֹ וְהוּא הוֹצִיא אֶת־כֻּלָּם וַיִּקַּח אֶת־אֲבִי הַנַּעֲרָה וְאֶת־אִמָּהּ וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּבֹא אֶל־הַחֶדֶר אֲשֶׁר־שָׁם שֹׁכֶבֶת הַנַּעֲרָה׃ 41 וַיֹּאחֶז בְּיַד הַנַּעֲרָה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ טַלְיְתָא קוּמִי פֵּרוּשׁוֹ יַלְדָּה אֲנִי אֹמֵר לָךְ קוּמִי נָא׃ 42 וּמִיָּד קָמָה הַיַּלְדָּה וַתִּתְהַלֵּךְ וְהִיא בַּת־שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וַיָּשֹׁמּוּ שַׁמָּה גְדוֹלָה׃ 43 וַיַּזְהֵר אוֹתָם מְאֹד לֵאמֹר אַל־יִוָּדַע הַדָּבָר לְאִישׁ וַיְצַו לָתֵת לָהּ לֶאֱכוֹל׃

אפשר לראות שגם בסיפור הזה יש התעלמות-הכחשה של המצב המצוי. התעלמות ממה שהקהל חושב. סגירת דלת. והתמקדות במצב הרצוי.

ראה ציטוט מויליאם בלייק:
https://ebooks.adelaide.edu.au/b/blake/william/marriage/index.htm

The Prophets Isaiah ahow they dared so roundly to assert, that God spoke to them; and whether they did not think at thnd Ezekiel dined with me, and I asked theme time, that they would be misunderstood, & so be the cause of imposition.

Isaiah answer'd, I saw no God, nor heard any, in a finite organical perception; but my senses discover'd the infinite in every thing, and as I was then perswaded, & remain confirm'd; that the voice of honest indignation is the voice of God, I cared not for consequences but wrote.

Then I asked: does a firm perswasion that a thing is so, make it so?

He replied, All poets that it does, & in ages of imagination this firm perswasion removed mountains; but many are not capable of a firm perswasion of any thing.

איה_האמת,
אל תנפנף בזה.

אמת שביקורת היא בחשאי. אבל כאן אפילו אין ביקורת! אם לרב אין סבלנות למישהו, קרה אסון?

(שלא לדבר, על אנשים גדולים, הראויים לכבוד על מעשיהם ופעלם, והשתדלותם הגדולה בכל מיני עניינים, איש איש כפי עניינו, ועל עם ה' - עם ישראל - שגם אם חטא - עדיין עם חשוב הוא, ודבר מפורש הוא בנביא, שלא ימאס ה' בעמו, ולא בממשיכי קדושיו המשרתים לפניו בירושלים, ואע"פ שחטאו. וזה ודאי דבר חשוב, שלא כל רוח מצויה תזעזע את רגשי הכבוד שלנו כלפי מי שראוי להם)

(הפיסקה הזאת נמחקה והושלמה)

אני רוצה, כעת, להתייחס לנושא נוסף העולה מהביקורת - ביקורת כלפי הרב, או כותבי הספר. ולמעשה זה נוגע באופן כללי לביקורות על מי ומה שמזוהה עם "קודש" או גם כל מיני טאבו אחרים - ולמעשה אפילו טאבו של חולין גמור.

הנביא יחזקאל, בפרק ט"ז, כותב את הקריאה הבאה: "ויהי דבר ה' אלי לאמר: בן אדם, הודע את ירושלים את תועבותיה". זוהי קריאה ישירה וקשה, שבעקבותיה מגיעה תוכחה ארוכה וקשה. 
הגמרא מספרת על תלמיד אחד, שהיה קורא למעלה מר' אליעזר "הודע את ירושלים את תועבותיה" - כלומר היה קורא בפרק הזה בקול רם, ור' אליעזר שמע, ומתח עליו ביקורת, על כך שקרא זאת בקול רם, ולא חס על כבודה של עיר הקודש. אף הורו חז"ל שאין קוראין בפרק זה בהפטרה בציבור.

בתוכן הפרק, כפי שתוכלו לקרוא בעצמכם, ולא אכתוב הכל, אבל הוא מוכיח את ישראל בתוכחה שקשה כמותה לא קיבל מעולם אף עם. וזה נכתב כנבואה לדורות, כחלק בלתי נפרד מכ"ד כתבי הקודש, למען ישמעו ולמען ילמדו אותה כל איש ישראל, וחלים עליה כל דיני הקדושה שחלים על כל ספרי התנ"ך, ולא דבר קטן הוא. (ולמי שמתעניין - ישנם עוד תוכחות קשות לאורך התנ"ך. זו רק דוגמא קיצונית אחת).

כל השאלה היא - מה עושים עם התוכחה. האם קוראים אותה בקול רעש גדול ועושים לה "פרסומי ניסא". או שמא לומדים אותה בשקט, מה שגם הולך ביחד עם קבלת תוכחה - שאיננה אמורה להיעשות בפרסום, שהרי "חציף עלי מאן דמפרש חטאיה" - אדם אמור להיות כנוע בקבלו תוכחה, ולא להתלהב מהעניין. גם המוכיח כמובן צריך ליזהר שלא לביישו יותר מדיי, ושלא לפרסם את קלונו, ועל כן גם הוא אמור להשאיר את העניין בשקט ודיסקרטיות. 

סוף סוף, כולנו בני אדם, הלוא אב אחד לכולנו הלוא א-ל אחד בראנו, ועם אחד אנו. התרבות היהודית - על כל משמעויותיה - היא תרבותנו. גם בני עמנו בבית ראשון שעבדו עבודה זרה - גם בני בית שני שחטאו בשנאת חינם - צריכים אנו לזכור שעדיין כולם יהודים, כולם בני אדם, וגם אם חטאו ונענשו, ועוד נזכרים בדברי ימי התנ"ך על חטאיהם - עדיין לא לכבוד הוא לא לנו ולא להם לפרסם את זה בתור "סקופ" גדול או נושא מעניין ללגלג עליו. "זכויות אדם" - זכות לכבוד, זכות לשם טוב - יש גם למי שחטא, גם אם הסתייגות מסויימת מהזכויות מתירה ליידע ואולי אף להזהיר ו/או ללמד על הבעייתיות במעשי האדם, ובכל מקרה צריך לזכור שמעשי האדם - אינם האדם עצמו, וכל אדם ראוי לקבל את הזכות לסנגוריא ולתשובה, התשובה - מוטלת עליו, אבל הסנגוריא - מוטלת גם עלינו. כנ"ל.

מיימוני

אענה גם למה שכתבת באשכול הראשון - 

ואני מבהיר מראש שאיני אומר דבר על הרב שעליו נכתב הסיפור - אלא על עצם הרעיון של סגירת שיחה פתוחה ע"י שימוש במילה "שלום", גם כשהשיחה עדיין פתוחה.

קודם כל, כשכתבתי על "חילול הקודש" של המילה "שלום", אמנם השתמשתי במילה "קודש" אבל כוונתי לא הייתה ל"קודש" "כפשוטו", אלא בהשאלה בלבד, ובשל חשיבותה של המילה "שלום".
שנית - מהיכרותי עם אנשים שמחשיבים את עצמם לחושבים ומדגישים את היותם חושבים - רובם מזלזלים מאוד בכל מה שבין אדם לחבירו, למרות שהם מציגים את מה שבין אדם לחבירו כעיקר אמונתם. אבל מכיוון שהרמאות היא נחלתם, לכן אין פלא שגם זו אינה אלא רמאות. והלוא כל חשיבתם אינה אלא התחכמות והשתדלות להערים, ואיך יצא מפיהם דבר ישר. והלוא ידוע שאין הנחתום מעיד על עיסתו - ומפני מה הם מעידים על חכמתם שאין כמותה? ומי שיעיד על עצמו שהוא צדיק שאין כמותו - הרי הם יזלזלו בו וישפכו עליו קיתונות - שים לב - לא קיתונות של רותחין כי אז תתגלה רעתם, אלא ישפכו עליו קיתונות של צוננין ויאמרו שלטובה הם מכוונים. וזה כמנהג סדום ממש. ומכאן לעניין המדובר - אנשים אשר כאלו ישתמשו במילים כמו "שלום" באופן שסוגר שיחה, מה שגורם - שמי שלא מכיר אותם ושכמותם - עלול להאמין שכל כוונתם טובה, ורוצים הם שיהיה שלום למרות הכל. אבל עצם סגירת השיחה בעצם מאשימה את האדם שממול - בכך שכביכול שיחתו אינה ראויה, שאם גם לדעתם הייתה שיחתו ראויה - מדוע הם סוגרים את השיחה? - אלא על כרחך, שלדעתם שיחתו איננה ראויה, אבל לא זו בלבד שאם כן היה עליהם להוכיחו ולא לנטור טינה בליבם - כי לא ייתכן שלא ינטרו טינה בליבם - שכך דרכו של אדם - ועל כך כתב הרמב"ם "לא ישטמנו וישתוק... אלא מצווה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך....", ולא זו בלבד שאינם מקיימים הלכה זו, אלא שהם מציגים את עצמם כצדיקי-על, בסוגרם את השיחה ע"י "-ש-ל-ו-ם-", ואם תעיר להם ותאמר ומדוע לא תוכיחנו, תחשוב שיקבלו דבריך? לא כי אלא יאמרו: להוכיחו אני צריך? ואז יפתחו פיהם בקול גדול להוכיחו לאותו מסכן, ובדרכי רמאותם בצדקנות, ויציגוהו ככלי ריק, ובלעוהו כתנין בדמעותיו. 

ומתוך כך יש לשים לב להבדל בין מקרים כאלו לבין המקרה עם האישה השונמית - האישה השונמית דיברה קודם כל עם אנשים מוכרים, שסגירת שיחה איתם איננה אלא סגירה על מנת לפתוח, ואיננה אלא על מנת למהר לנביא אלישע, ובמקרה של פיקוח נפש, ואחרי הכל זה תלוי מאוד ב^מנגינה^ שבה אומרים את המילה "שלום". ושוב, אינני יודע איך בדיוק היה המעשה עם הרב בסיפור ההוא, אם בכלל היה. אבל מה שכן, אני יודע מהיכרותי עם כמה שמחשיבים את עצמם לבעלי מוסר, שדרכם כדרך אותה שטות, וחושבים שבזה הם מכובדים יותר בהיותם אנשי "שלום", וגם התפיסה הדתית כביכול תורמת לזה - כאילו כל מה שצריך הוא "לצאת ידי חובה" להגיד "שלום" או כל מילה או מילים אחרות שנחשבות ל"בין אדם לחברו", ואם עשית את זה אז "יצאת ידי חובה", ומאידך "זה לא באמת משנה אם אמרת את המילים האלו או האלו העיקר שהייתה "אווירה" כללית טובה (שכמובן, הם ירצו שתרגיש שהם בקיאים ברזי האווירה יותר מכל אחד אחר)" - וזה כמובן יוצר סתירה, אבל הרי אותם לא באמת מעניינת האמת, ואין כמותם ללכת בדרכי נביאי השקר.
כל זה אני כותב לא עבור הסיפור ההוא על הרב ההוא, כי אם עבור הנושא שעלה ונוצר מתוכו - אבל בנפרד, על האם נכון לסגור שיחה פתוחה במילה "שלום", כשהשיחה עודנה פתוחה, וכמו שכתבתי - דווקא האנשים ה"חושבים" נוטים לזלזל במה שבין אדם לחבירו - אפשר לדון מדוע זה ככה, אבל כעובדה ראיתי שכך הדבר - גם בנביאים תוכל לראות שנביאי השקר (לא נביאי ע"ז אלא נביאים שנבאו דברים שהקב"ה לא אמר להם) - מואשמים ע"י ירמיהו למשל - בעיקר בחטאים של בין אדם לחבירו, או בחטאים מסוג של מה שאומרים עליו "מה זה בכלל משנה" (ניאוף, למשל). אלו דברים שיש מה להאריך בהם, אבל כבר הארכתי הרבה.