אור החיים לפרשת אחרי מות קדושים שווה לכל נפש

באור

פרק טז פסוק ב

"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת"

צריך להבין, הרי מדובר כאן באזהרה, אם כן למה כתוב "ויאמר" שזו לשון רכה ולשון חיבה, היה צריך לכתוב "וידבר ה' אל משה"?

אלא התורה באה ללמד שאזהרה זו, אין היא אלא מתוך חיבה, למנוע סכנה, כדרך הרופא שמזהיר את החולה מדברים המסוכנים לו.

הסבר נוסף: הקב"ה גידל ורומם את משה, שאפילו דיבור שנוגע לאהרן, אמר הקב"ה למשה שיאמר לאהרן, ומה שכתוב כאן "ויאמר", זה על דרך "וה' האמירך" כלומר, ה' גידל אותך ורומם אותך.

פרק טז פסוק ב

"ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש מבית לפרכת אל פני הכפרת אשר על הארן ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת"

יש זמן אחד שהכהן כן יבוא אל הקודש - ביום הכיפורים. אם כן, מדוע הקדים את האיסור לבוא אל הקודש לפני שאמר שיש מצוה לבוא לשם פעם אחת בשנה?

אלא התורה אומרת לנו שאם יקיים את האיסור ולא יבוא "בכל עת אל הקדש", אזי יזכה לבוא פעם אחת בשנה לפני ולפנים, אבל אם יבוא בכל עת, לא יזכה לבוא גם בזמן המותר.

פרק טז פסוק ג

"בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעולה"

מדוע צריכה התורה לכתוב "אהרן", הרי מן הפסוק הקודם מובן שמדובר בו ולא במישהו אחר?

יש לומר, כי מה שכתוב בפסוק הקודם, האיסור לא להיכנס לקדש הקדשים, דבר זה שייך באהרן בלבד, אבל מכאן והלאה ההוראה שייכת לכולם, כי זה צורך של עם ישראל להיכנס לקדש הקדשים, כדי לכפר על חטאתם פעם אחת בשנה. לכן שב וכתב "אהרן", לומר שיש כאן עניין חדש, שאהרן בא בשליחות של כל עם ישראל.

פרק טז פסוק כט

"והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם"

מדוע כתוב "לכם" ?

יש לומר, כי מאחר שבתחילה אמר ה' למשה "דבר אל אהרן", ועכשיו בא לומר שיצווה את כל עם ישראל, כמו שכתוב "האזרח והגר", לכן הוצרך לומר "לכם", שלא נחשוב שזו מצוה רק בישראל ולא בכהנים.

שהרי היה מקום לומר, שהדין לענות את הנפש הוא רק על ישראל, ומצות הכהנים היא רק מה שאמר ה' להם בתחילת הפרשה, אבל אינם צריכים להתענות, משום שהם כהני ה'. לכן נאמר "לכם", לומר, שגם הכהנים דינם בעינוי הנפש וחייבים להתענות.

פרק טז פסוק כט

"והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשתכים וכל מלאכה לא תעשו האזרח והגר הגר בתוככם"

היה מקום לומר, שרק כאשר יש עוון בישראל יש דין לענות את הנפש, אבל כשאין עוון בישראל, הם אינם צריכים לענות את נפשם. לכן נאמר "חקת עולם", לומר לנו שתמיד יש עניין של עינוי הנפש.

פרק טז פסוק לד

"והיתה זאת לכם לחקת עולם לכפר על בני ישראל מכל חטאתם אחת בשנה ויעש כאשר צוה ה' את משה"

חז"ל אומרים, שהתורה רוצה לומר שבחו של אהרן שלא שינה, ולא עשה לשם כבוד, אלא רק לקיים מצות ה'.

ברם, יש לומר כי גם שבחו של משה אנו למדים מפסוק זה, שהרי ה' לא דיבר עם אהרן אלא רק עם משה, והתורה מעידה כאן שמשה העביר את הדברים בדיוק כמו שה' רצה ולא שינה כחוט השערה. וזה בנין אב לכל התורה, שהכל מאת ה'.

האור החיים כלשונו

פרק טז פסוק ב

טעם לשון אמירה, לצד שהאזהרה באה בתוקף, שאם יבוא ימות, כמו שדרש רבי אלעזר בן עזריה (תו"כ), לזה הודיעו כי אין זה אלא חיבה יתירה, כדרך הרופא שמשתדל לזרז החולה לבל ימות, וכדמיון רבי אלעזר בן עזריה והוא מה שרמז בלשון אמירה.

או ירצה כי ה' גדל ורמם את משה שגם דיבור הנוגע לאהרן לבדו, לא דבר ה' עם אהרן אלא עם משה, והוא אומרו 'ויאמר ה' אל משה', על דרך 'וה' האמירך' (דברים כו, יח), ותמצא שאמרו ז"ל (במד"ר יד) שאפילו במקום שאמר הכתוב 'וידבר ה' אל משה ואל אהרן' הכוונה בו למשה שיאמר לאהרן, וזה לך האות שאפילו מצות אהרן לא נאמרה לאהרן, ואם היה ה' מדבר עם אהרן לא היה צריך לצוותו על ידי שליח.

פרק פסוק ב

'בכל עת', אבל יש עת שיבא בה, והוא מה שאמר אחר כך 'בזאת יבא וגו' אחת בשנה'. וטעם שהקדים 'ואל יבא בכל עת' קודם מצות ביאתו אחת בשנה, לומר אם לא יבא בכל עת אז יזכה לבא בעת ההיא אשר אנכי מצוך, ואם יבא בעת אחר לא יבא בכל עת אפילו בעת הרשיון. ודקדק לומר 'בכל עת', דרשו רבותינו ז"ל (תו"כ) שבא לאסור אפילו ביום הכיפורים עצמו לא יכנוס אלא לדברים הרשומים בכתב אמת, להקטיר ולהזות.

פרק טז פסוק ג

טעם שהזכיר אהרן ולא סמך על זכרונו בתחילת הענין, לצד שמה שקדם במצוה לא היה אלא לאהרן לבדו שלא יכנס ולא ימות, ואין מצוה זו נוגעת לזולתו, ומכאן ואילך לא לאהרן לבד באה המצוה, אלא גם לכל ישראל, כי הוא צורך ישראל ליכנס לבית קדשי קדשים לכפר עליהם אחת בשנה, ויצו הא-ל לעמו לעשות החוקים האמורים שיכניסו אהרן בפר וגו', כתנת בד קודש וגו', ודרשו ז"ל (תו"כ) משל קודש שהיא תרומת הלשכה, וכפי זה יתחייב הכתוב להזכיר שם המצוה בכינוי להם.

פרק טז פסוק כט

טעם אומרו 'לכם', לצד שבתחילת הדיבור אמר אליו ה' דבר אל אהרן, ועכשיו בא לצוות את ישראל, כמו שגמר אומר 'האזרח והגר', לזה הוצרך לומר 'לכם', לבל תטעה לומר כי מצות הכהנים ביום הכפורים הוא דיבור ראשון שצוה ה' בתחילת הפרשה לבד, ומצות ישראל היא העינוי שכן רשם בדת ה', גם השכל יסכים לזה שהכהנים פטורים מהעינוי, או הכהן הגדול מיהא במקום עינויו היא עבודתו, וגם משה תבא הסברא לדון עליו כי אינו צריך עינוי, ומה גם לאשר קדם לנו כי נזדכך גופו, ודמי לבר אלהין מלאך ה', אין צורך בעינוי, אשר על כן צוה ה' ואמר 'והיתה לכם', פירוש מדבר עם משה ואהרן שגם הם בכלל העינוי, וכדי שלא תחשוב דדוקא למשה ואהרן יצו ה' ולא לכל ישראל, תלמוד לומר 'האזרח והגר', ובסמוך יתבאר באופן אחר.

פרק טז פסוק כט

טעם אומרו 'עולם', לצד שתבא הסברא שלא בא העינוי אלא לכפר עון, ומעתה כל שאין רישומו של עון במציאות בישראל, אין חיוב בעינוי, לזה אמר 'חקת עולם', ופנימיות הדבר היא חוקה של עולם הבא, והוא סוד נכמס.

פרק טז פסוק לד

רבותינו ז"ל (תו"כ) אמרו כי הכתוב יכוין להגיד שבחו של אהרן שלא עשה לגדולה ולהתנשא, אלא עשה הכל לקיים מצות ה', ונראה כי גם שבחו של משה יגיד שהרי ה' לא דיבר עם אהרן אלא עם משה, והתורה מעידה שלא נשתנה הדיבור לצד אמצעיות האמצעי, הא למדת שהדברים הנאמרים מפי משה לא נולד בהם השתנות אפילו בחלק מששים מחוט השערה, וזה בנין אב לתורתינו הקדושה שכולה היא מוצא פי ה' יחיה האדם חיי עולם בהגיגו בנועם עליון.

באור

פרק יט פסוק ב

"דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם"

מה כוונת מצוה זו של "קדושים תהיו"?

התורה באה לצוות במצות עשה על הפרישה מהעריות, מאחר שבפרשה קודמת צוותה על העריות רק באיסור לאו, ולא במצות עשה.

טעם נוסף: חז"ל אמרו, "ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה", ולמדו זאת מ"קדושים תהיו", שצוותה התורה במצות עשה להיות קדושים, ומצוה זו הוא מקיים כשהוא פורש מלעשות עבירה שנזדמנה לידו.

לפי זה, הכוונה בכתוב "אל כל עדת בני ישראל", שכל איש מישראל אשר קיים מצוה זו קדוש נקרא, ואין זה תלוי בדרגתו כלל.

ולפי זה, מובן מדוע כתוב גם "דבר" וגם "ואמרת", מאחר שיש כאן גם דיבור קשה, מצד העונש למי שיעבור על מצות עשה זו, ויש כאן גם מעלה וכבוד למי שישמור ויקראו לו קדוש.

לפי זה נבין גם מדוע נאמר "אל כל עדת בני ישראל", מאחר שמעלה זו שייקרא "קדוש" קיימת רק בבני ישראל, ואילו בשאר אומות גם אם יפרשו לא יקבלו את התואר "קדוש".

פרק יט פסוק ג

"איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' אלקיכם"

הסמיך מצוה זו למצות "קדושים תהיו", לומר שמצוה זו היא גדר למצוות עריות.

מצינו אצל יוסף שכאשר פיתתה אותו אשת פוטיפר, נזדמנה לו דמות דיוקנו של יעקב אביו והתגבר.

ומובא בשם "אנשי אמת", שדיוקן האב מגביר כח הקדושה אצל הבן ומונעו מן העבירה.

רומזת התורה, מי שעושה את העבירה, הוא מבזה את כבוד אביו ואמו, לכן הסמיך דיני עריות למצות כבוד אב ואם.

פרק יט פסוק ח

"ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"

צריך להבין, מדוע כהן שאוכל קדשים שלא בזמנם עונשו גרוע יותר מכל אחד שאוכל נבילות וטריפות, שאינו חייב כרת על האכילה?

יש לומר, כי זה מאותו טעם שישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאים באוהל, כלומר, ישראל שנכנס לאוהל שיש בו מת ישראל נטמא, ואם המת הוא עכו"ם הוא לא נטמא. הטעם לכך, משום שישראל הינם בבחינת הקדושה, וכשמסתלקת הקדושה - כשאדם מת, יש חסרון רב ואז הטומאה מתקבצת לגוף המת.

כן הדבר בקדשים, כיוון שהם נמצאים במעלה שאין למעלה הימנה, כשעובר זמן אכילתם, מסתלקת הקדושה ומיד שורה עליו טומאה גדולה, ולכן דינם חמור יותר מאוכל נבלות וטריפות.

פרק יט פסוק יח

"לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'"

אמרו חז"ל, מה בין נקימה לנטירה, נקמה היא שמחזיר לו בדיוק כמו שעשה לו, ונטירה היא שאומר לו  "אני לא אעשה רע כמו שאתה עשית".

והנה, בציווי "ואהבת לרעך כמוך" נתנה התורה טעם למצוה זו. אם אתה נוטר, הרי גילית דעתך שטמון בלבך מעשהו הרע. לכן נאמר "אני ה'", לומר, שכל עם ישראל הם עם אחד, והם "חלק ה'", ובאמצעות אחדות הלבבות מתייחד שמו של הקב"ה.

והנה, התורה כתבה מצוות אלו לפי סדר: מצוה ראשונה "לא תשנא", מצוה שניה "לא תקום ולא תטור", מצוה שלישית "ואהבת לרעך כמוך".

ועוד, דקדקה התורה לומר "אחיך" ו"עמך", לומר, שאין מצוות אלו אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' אסור לאהוב, ואדרבה צריך לשנאותם, כנאמר "הלא משנאיך ה' אשנא".

האור החיים כלשונו

פרק יט פסוק ב

צריך לדעת מה הוא המכוון של מצוה זו, ונראה שבא הכתוב לתת עשה על העריות, שציוה עליהם בפרשה הקודמת בלאו, הוסיף עשה עליהם לעבור עליהם גם בעשה.

עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (קידושין לט.) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה, והוא מאמר הכתוב 'קדושים תהיו' במצות עשה בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותם, ובזה קיים מצות עשה שנצטוו במאמר 'קדושים תהיו'. והוציא זכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצוה זו נקרא קדוש, והוא מאמרם ז"ל (ויק"ר כד) גם כן, ולטעם זה דקדק לומר 'אל כל עדת בני ישראל', לומר כי מצוה זו שמצוה 'קדושים תהיו' היא מצוה שישנה בכל אדם, שכל איש ישראל בקיימו מצוה זו קדוש יאמר לו, ואין הדרגה בישראל שתהיה נמנעת מהשגה זו.

גם בזה יתישב טעם כפל, 'דבר ואמרת', כי יש כאן דיבור קשה בערך העובר שיוסיף עונש עשה, ויש כאן מעלה וכבוד למקיימו שיקרא קדוש, ואולי כי דוקא בני ישראל הוא שישנם בבחינה זו, מה שאין כן אומות העולם, לו יהיה שיפרוש אדם עצמו מבחינת העריות האסורות לו, או אפילו שאינם אסורות, אף על פי כן מושלל הוא מבחינת הקדושה, ולזה אמר 'אל וגו' בני ישראל', ובסמוך יתבאר באופן אחר.

פרק יט פסוק ג

טעם סמיכות מצוה זו למצות קדושים, נתכוון לרמוז גם כן גדר לעריות, והוא על דרך מאמרם ז"ל (סוטה לו:) שדרשו בפסוק ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב וגו' (בראשית מ"ט כד), כי כשתקפתו אשת פוטיפר ליוסף ותקפו יצרו נזדמנה לו דיוקן אביו ואמר לו וכו' מיד ויפוזו זרועי וגו'. ושמעתי משם אנשי אמת כי דיוקן האב תגביר כח הקדושה בבן, ותמנעהו מבוא אל התיעוב, והוא אומרו סמוך למצות העריות 'אמו ואביו תיראו', ולזה מי שתקפו יצרו יצייר בין עיניו יולדיו ויהיה לו למשיב נפש.

פרק יט פסוק ח

יש לתת טעם למה יהיה חמור עונש כהן אוכל קדשים חוץ לזמנם חיוב כרת, יותר מאוכל נבילה וטרפה ושקצים. דע כי מן הטעם עצמו שאמרו (יבמות סא.) ישראל מטמא באוהל ואין עכו"ם מטמאין באוהל, לצד שישראל הם בחינת הקדושה, ולזה כשמסתלקת ממנו הקדושה, כל הקליפות מתקבצים יחד ובאים עליו, והוא הטעם עצמו במה שלפנינו, כי לצד שהקדשים ישנם במעלה שאין למעלה ממנו, כשעבר זמן אשר צוה ה' בו מסתלקת הקדושה, ושורה עליו טומאה גדולה, אשר כורתת נפש אוכלתה, מה שאין כן בטומאת אכילת שאר איסורים כנבילות וטריפות שקצים וכו', שאין כח בטומאה ההיא להכרית הנפש, ומתטהרת במלקות.

פרק יט פסוק יח

רבותינו ז"ל אמרו (יומא כג.) נקימה הוא שעושה לו כמעשהו הרע, נטירה שלא יאמר לו לא אעשה לך כמעשיך, וכפי זה נתן טעם הכתוב למצוה זו בסמיכות 'ואהבת לרעך כמוך', פירוש כי ה' חפץ שתהיה אוהב רעך כמוך, ואם אתה אומר לו כן, הרי גלית דעתך כי טמון היה בלבך מעשהו בלתי הגון לך, ונתן טעם לדבר 'אני ה'', פירוש על דרך אומרם שבאמצעות יחוד הלבבות מתייחד שמו יתברך, להיות שכל ישראל הם ענפי שם הוי"ה ברוך הוא, דכתיב (דברים לב, ט) 'כי חלק ה' עמו'. ונתחכם ה' לצוות בענין הנהגת ישראל זה עם זה בהדרגה, מצוה א' לא תשנא, ב' לא תקום וגו', ג' ואהבת. ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך', לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים אסור לאהוב אותם, ואדרבה צריך לשנאותם כאומרו (תהלים קלט, כא) 'הלא משנאיך ה' אשנא'.