אור החיים לפרשת בהר בחוקותי שווה לכל נפש

באור

פרק כה פסוק א

"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר"

מדוע הוזכר הר סיני במצוה זו של שמיטה. חז"ל אומרים, שזה בא ללמדנו שכל המצוות כולן כלליהן ופרטיהן נאמרו בסיני.

ברם עדיין צריך להבין, מדוע דווקא במצות שמיטה התורה מחדשת לנו את זה?

וייתכן לומר, בגלל שהזכיר את מתנת הארץ, לכן הזכיר את הר סיני, לומר לנו שקבלת ארץ ישראל היא רק על מנת שנקיים את התורה שניתנה בהר סיני.

ועוד הסבר: יש הלכה שאסור לתת לעכו"ם מתנת חנם, אם כך, ישראל קודם מתן תורה לא יכולים לקבל את הארץ, כי הם כמו עכו"ם. לכן אמרה התורה "הר סיני", לומר לנו, שרק בגלל שקיבלו את התורה יכול היה הקב"ה לתת להם מתנה.

לפי זה מובן מדוע דווקא כאן כשמזכיר את הארץ אומר "אשר אני נותן", הרי זה ברור שהקב"ה הוא שנותן את הארץ? התשובה היא, שהקב"ה בא לומר, שרק בגלל הר סיני אני יכול לתת לכם את הארץ.

פרק כה פסוק ב

"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ שבת לה'"

מדוע כפל הכתוב בלשונו - "דבר" "ואמרת"?

יש לומר, שבמצוות שמיטה יש גם מניעת עבודה וגם הפקרת הפירות וצמחי האדמה. כנגד מניעת עבודת האדמה אמרה התורה "דבר", שזה לשון קשה, כי אין בני אדם חפצים בכך, משום שזה מונע מלהשתמש באדמה. וכנגד הפקרת פירות וצמחי האדמה, אומרת התורה "ואמרת", לשון רכה, כי בכך כל אדם חפץ ושמח שיוכל לקחת מכל הפירות והצמחים שהופקרו. גם משום הברכה שברך הקב"ה, שהשומר שמיטה האדמה תעשה את התבואה מאליה לשלש שנים, לכן  אמר "ואמרת", לשון רכה.

תשובה נוספת: במצוה זו של שמיטה יש שני דברים, האחד, מצוות מלך על עבדיו, והשני, מצוה שבין אדם לחברו. כנגד החלק של בין אדם למקום נאמר "דבר", וכנגד החלק של בין אדם לחברו נאמר "ואמרת".

פרק כה פסוק ג

"שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה"

מדוע כופל לומר "שש שנים" "ושש שנים"?

יש לבאר על פי המשנה שאומרת "בנות שוח שביעית שלהם שניה", והטעם הוא, משום שאנו הולכים בהם אחר חניטה, וכיוון שהם חנטו בשביעית דינם כפירות שביעית, ואסורים בשנה שניה לשביעית. נמצא שבאילנות אנו הולכים אחר חניטה, ואילו בדגן ובירקות אנו הולכים אחר לקיטה.

לכן כופל הכתוב בלשונו, פעם אחת "ושש שנים תזרע" - על זרעים, ופעם נוספת "ושש שנים תזמור" - על אילנות, לומר לנו שאין דינם שווה, שבזרעים אנו הולכים אחר הלקיטה ובאילנות אחר החניטה.

פרק כו פסוק ב

"את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'"

מדוע שבה התורה ומצווה כאן על השבת?

יש לומר, כי התורה התכוונה להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה, "לא תעשו לכם אלילים", לומר לנו ששבת שקולה כנגד כל התורה, כמו עבודה זרה שהיא שקולה כנגד כל התורה.

הסבר נוסף: התורה רוצה לומר על השמיטות, שהוזכרו קודם בפרשה, שגם נקראות שבתות. וסמך לזה "ומקדשי תיראו", לרמוז למה שאמרו שלא נחרב בית המקדש אלא בשביל שלא שמרו מצות שביעית, והזהיר כאן שלא נגרום על ידי חילול שביעית לחורבן בית המקדש.

אנו צריכים לדעת שלמרות שהקב"ה משליך את כעסו על ביתו - עצים ואבנים, לכפרת עוון, אבל כל הגורם לכך ייתבע, כאשר הקב"ה יביא הכל במשפט. מכאן אנו רואים כמה חשובה היא מצות שביעית.

האור החיים כלשונו

פרק כה פסוק א

צריך לדעת למה הזכיר הר סיני במצוה זו, והגם שרבותינו ז"ל (תו"כ) אמרו, כי ללמד בא, שכל המצות נאמרו כללותיהן ופרטותיהן בסיני, עדיין יש מקום לשאלתינו, למה לא לימד זה אלא במצוה זו בדיוק ולא במצוה ראשונה או אחרונה.

ואולי כי לצד שהזכיר מתנת הארץ דכתיב 'אשר אני נותן', דקדק לומר 'בהר סיני', לומר כי מחמת הר סיני פירוש מה שקיבלו בו היא שנגמרה המתנה, שעל מנת תורה נתן ה' את הארץ.

עוד על פי מאמר הגמרא מסכת עבודה זרה ופסקו רמב"ם בפרק ג' מהלכות זכיה, וזה לשונו, אסור לתת לעכו"ם מתנת חנם עד כאן, ואם כן ישראל קודם שקבלו התורה דינם כעכו"ם, ואחר קבלת תורה יכול ליתן להם, לזה אמר 'בהר סיני' שבזה יוכל לומר אשר אני נותן לכם.

ובזה נתיישב גם כן למה הוצרך לומר 'אשר אני נותן', כי פשיטא כי הוא הנותן ואין אחר לטעות בו, ותמצא שבפרשת קדושים אמר 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם וגו'', ולא הוצרך לומר בה סימן, אלא שנתכוון למה שכתבנו, ומעתה יתיישב למה בחר ה' ללמד בנין אב זה לכל התורה בפרשה זו ולא בפרשה אחרת.

פרק כה פסוק ב

'דבר וגו' ואמרת וגו''. טעם הכפל, לצד שיש במצוה זו ענין מניעת עבודת אדמה, והפקרת הפירות העולים מהאילנות וצמחי האדמה, כנגד מניעת עבודת האדמה והכנת הצלחתו אמר 'דבר' לשון קושי, כי הוא דבר שאין רצון אדם חפצה בו, לצד היותו מניעת הטוב, וכנגד הפקרת הצומח אמר ואמרת, כי הוא דבר שכל אחד ישמח בו שיאמר ידו בכל, גם לצד ההבטחות שצוה בענין 'ועשת את התבואה לשלש השנים', אמר 'ואמרת' אמירה המסעדת את הלב.

עוד ירצה, לצד שמצוה זו של שביתת הארץ, יש בה שני דברים, האחד, דבר מלך שלטון שעל עבדיו חיוב לקיים כל דבר, והשני, הגם שיהיה דבר זה בין אדם לחבירו יתחייב עשותו כפי הדין, כי הנותן מתנה לחברו ומתנה עמו בשעת המתנה תנאו קיים. וכמו כן האדון ברוך הוא בשעת המתנה מתנה תנאים כאומרו 'אשר אני נותן', ולא אמר אשר נתתי, אשר על כן אמר כנגד דבר מלך שלטון אמר 'דבר', וכנגד היות הדבר מתחייב מהמשפט אמר 'ואמרת', פירוש בלא טעם גזירת מלך יקבלו המאמר.

פרק כה פסוק ג

כפל לומר 'ושש שנים', ולא הספיק לומר שש שנים תזרע שדך ותזמור כרמך, יתבאר על דרך אומרם ז"ל בפרק ה' דשביעית (משנה א) וז"ל בנות שוח שביעית שלהם שניה וכו', וכתבו הטעם משום שאנו הולכים בהם אחר חניטה, וכיון שחנטו בשביעית דינם כפירות שביעית, ואסורים בשנה שניה לשביעית, הרי שבאילנות אנו הולכים אחר חניטה, ובדגן ובירקות אנו הולכים בהם אחר לקיטה, כמו שאמרו בפרק קמא דראש השנה (יג:), ואשר על כן הבדיל ה' ואמר שש שנים של זרעוני שדה בפני עצמן, ושש שנים של הכרם בפני עצמן, לצד שאין משפטן שוה, שזה אנו הולכים בו אחר לקיטה, וזה אנו הולכים בו אחר חניטה.

פרק כו פסוק ב

צריך לדעת למה חזר הכתוב וצוה כאן על השבת, ונראה שנתכוון להסמיך מצות שבת למצוה שלפניה דכתיב 'לא תעשו לכם אלילים' וגו', לומר כשם שעבודה זרה שקולה ככל התורה גם מצות שבת שקולה ככל התורה כולה.

עוד יכוין לומר על השמיטות שהם נקראים שבתות דכתיב 'שבת לה'', שמזהיר עליהם לשומרם, וסמך לאזהרה זו אומרו 'ומקדשי תיראו', על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ה) לא נחרב הבית אלא בשביל שלא שמרו מצות השביעית, וכן אמר הכתוב (לקמן כו, לד) 'אז תרצה הארץ את שבתותיה', והוא עצמו אומרו 'את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו' שלא תסבבו להחריבו כשלא תקיימו מצות השבתות.

ויש לך לדעת כי הגם שה' משליך חמתו על ביתו ונחלתו לחללה, לכפרת עון, כאומרם ז"ל בפסוק מזמור לאסף (מדרש תהלים עט), עם כל זה על הכל יביא ה' במשפט, כל המסבב בחטאו את הדבר הרע הזה, ביום המשפט הנורא, כשיעמוד בעל הבית המקודש ויתבע האיש המגרש. ומה גם למה שאמר הנביא 'ולא אבא בעיר', ודרשו ז"ל (זוה"ק ח"א, א:) נשבע הקדוש ברוך הוא כו' אנה יוליך את חרפתו, ומה מענה בלשונו ומה גמול יעריכנו, והוא מה שרמז הכתוב כאן באומרו 'ומקדשי תיראו' כי עונשו גדול, וישער מזה עונש השמיטה לשומרה.

באור

פרק כו פסוק ג

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם"

אמרו חז"ל בתורת כהנים: "אם בחוקותי תלכו" - שתהיו עמלים בתורה. משום שאי אפשר לומר שהכוונה למצוות, כי כבר נאמר "ואת מצוותי תשמרו".

הסיבה שלימוד תורה נקרא חוקה, דבר שנראה ללא טעם הגיוני, משום שבלימוד תורה יש מצוה ללמוד גם דבר שלמד כמה פעמים וכבר יודע אותו. ועוד, גזר הקב"ה שיהיה האדם לומד ושוכח, בכדי שלאדם תהיה סיבה ללמוד בחשק.

ומפני מה אומר "בחקתי", לשון רבים?

הסבר אחד: לרמוז לב' תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ולפי המסורת, "בחקתי" הוא לשון יחיד, שהרי אין ו' בין ק' לת'. ודבר זה בא לומר שתורה שבעל פה כלולה בתורה שבכתב.

הסבר שני: לומר שצריך לקבוע עתים לתורה ביום ובלילה. ולפי המסורת זה לשון יחיד, כי שני העתים צריכת להיות ביום אחד.

הסבר שלישי: בלימוד תורה יש שני דברים, אחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, לכן אמר לשון רבים, שיש בלימוד תורה שני דברים.

ובמילה "תלכו", התכוון לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו כשאדם הולך, כנאמר "ובלכתך בדרך".

הסבר רביעי: חז"ל לימדונו שיש בתורה ארבע דרכים - פשט, רמז, דרוש וסוד, ומדרכים אלה יש שבעים פנים, וכל דרך יש לה כמה שבילים. לכן אומר "בחוקותי" לשון רבים, לומר, שילמד את כל הדרכים שיש בתורה, ולא יאמר אדם שאין בתורה אלא רק פשט המובן לכל.

הסבר חמישי: חז"ל אמרו שהתורה נקנית במ"ח דברים, ורק באמצעותם אפשר לקנותה. לכן אומר הכתוב "אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", כלומר, אם רוצים להשיג את התורה, צריך "ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם", כלומר, צריך לעשות את המ"ח דברים שנקנית בהם התורה.

והנה, חלק מהם הוא על ידי מניעת מעשים, וכנגד זה אמר "תשמרו". וחלק מהם הוא על ידי עשיית מעשים, וכנגד זה אמר "ועשיתם".

פרק כו פסוק ו

"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד"

צריך להבין, מדוע הוצרך להבטיח שלום בארץ, אחרי שכבר אמר בפסוק ה' "וישבתם לבטח"?

יש לומר, שכאן הבטיח לבני ישראל עצמם שיחיו בשלום זה עם זה ותהיה ביניהם אחווה ורעות.

פרק כו פסוק ז

"ורדפתם את אויביכם ונפלו לפניכם לחרב"

צריך להבין, מדוע לאחר שהבטיח הקב"ה שישבו לבטח ובשלום נאמר "ורדפתם את אויביכם"?

יש לומר, כי מה שהבטיח הקב"ה שישבו בשלום ולבטח, הוא מצד זה שאומות העולם לא ירעו ולא ירדפו אחר ישראל, אבל הקב"ה לא אמר שישראל לא ירדפו אחרי האומות, אלא להיפך, כאן בפסוק אומרת התורה שישראל ירדפו אחרי האומות. זהו הנס הגדול, שיש שלום מצד האומות, למרות שישראל רודפים אחריהם.

וקרא אותם הכתוב 'אויבים', לא בגלל שהם באים ורודפים אחר עם ישראל, שאם כן אין כאן ישיבה לבטח ושלום, אלא קרא אותם 'אויבים', מפני שהם אויבי ה', וגם משום שיודע הקב"ה שהגוים בטבעם הם שונאי ישראל.

פרק כו פסוק יט

"ושברתי את גאון עוזכם"

חז"ל מפרשים ש"גאון עוזכם", זה בית המקדש. והוא נקרא כך, מאחר שאם בית המקדש ישאר על מקומו, בני ישראל יחשבו כי הקב"ה עדיין חפץ בהם, ועל ידי כך הם מתחזקים, לכן נקרא "גאון עוזכם".

ועל זה אומר "ושברתי", כדי שיחזרו בתשובה.

האור החיים כלשונו

פרק כו פסוק ג

בתורת כהנים אמרו וז"ל יכול אלו המצות, כשהוא אומר 'ואת מצותי' וגו', הרי המצות אמורות, מה אני מקיים 'אם בחקתי' להיות עמלים בתורה, עד כאן. וטעם שקרא הכתוב עמל התורה חוקה, לצד שיש בה מצוה אפילו ללמוד דברים שלמדם פעמיים וג' והם ידועים אצלו, כי חפץ ה' בעסק התורה חוקה חקק, ותמצא שאמרו ז"ל (קה"ר ג) כי לטעם שילמוד האדם תורה בחשק תמיד גזרה חכמתו יתברך שיהיה האדם לומד ושוכח.

וטעם אומרו 'חקתי' לשון רבים, ירמוז לב' תורות, תורה שבכתב, ותורה שבעל פה, ומסורת התיבה לשון יחיד, שאין וא"ו בין קו"ף לתי"ו, לומר כי תורה שבעל פה היא כלולה בתורה שבכתב ושם בנינה.

עוד רמז באומרו 'חקתי' לשון רבים, על דרך אומרו 'והגית בו יומם ולילה', שצריך לקבוע עתים בתורה ביום ובלילה, והמסורת לשון יחיד, כי שני העתים הם ביום אחד.

עוד ירצה כי צריך האדם בקיום מצות התורה, שני דברים, האחד ללמוד לעצמו, והשני ללמד לאחרים, דכתיב 'ולמדתם אותם את בניכם ושננתם וגו'', לזה אמר 'חקתי' לשון רבים, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, כאומרו 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם'.

וטעם אומרו לשון הליכה, לומר שצריך לעסוק בתורה אפילו בהליכתו, על דרך אומרו 'ובלכתך בדרך', 'באהבתה תשגה תמיד' וגו'.

עוד ירצה על פי מאמרם ז"ל (זהר ח"ג רב) כי התורה יש בה ארבעה דרכים, והם פשט, רמז, דרוש, סוד, ומאלו נפרדו שבעים פנים, וכל אופן לכמה אורחין ושבילין ונתיבות, והוא מה שאמר 'חקתי' לשון רבים, 'תלכו', פירוש בכל אורחין ושבילין ילך בהם בפירוש הכתובים, ולא יאמר שאין בתורה אלא פשט המובן לכל.

או ירצה על דרך אומרם ז"ל במשנת חסידים (אבות ה) התורה נקנית במ"ח דברים, כי לא כל הרוצה לקנות תורה ישיג קניינה אלא באמצעות המ"ח דברים, והוא מה שאמר כאן 'אם בחקתי תלכו', אם אתם חפצים להשיג התורה, תנאי הוא הדבר 'ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם', שהם אותם המ"ח דברים, כי יש בהם בחינות המניעות וכנגדם אמר 'תשמרו', ויש בהם בחינות המעשה וכנגדם אמר 'ועשיתם וגו''.

פרק כו פסוק ו

צריך לדעת למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר 'וישבתם לבטח', ואולי שיכוין על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות שיטע ה' ביניהם שלום וריעות.

פרק כו פסוק ז

קשה, אחר שהבטיח בשלום ובבטחה, מה מקום לומר כן.

אכן ירצה כי מה שהבטיח הוא ממה שמהאומות להם שלא ירעו ולא ישחיתו, אבל לא ממה שמישראל לאומות, וזו היא עיקר נס ההבטחה שלא יאמרו כי השלום והבטחה הוא לצד שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר 'ורדפתם וגו'' כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו בבטח ובשלום ולא תעבור חרב בארצכם.

ומה שקרא אותם הכתוב אויבים, לא לצד שהם באים לצור על עיר הקודש, שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה, אלא קרא אותם אויבים לצד אויבי ה' רשעי הגוים נקראים אויבי ה' ואויבינו, גם לצד שיודע ה' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה.

פרק כו פסוק יט

'גאון עוזכם', אמרו ז"ל (תו"כ) זה בית המקדש שנקרא כן, והכוונה בזה כיון שלא חזרו בתשובה זה יורה שחושבים בדעתם כי ה' חפץ בהם דיין, ממה שעודו שוכן בתוכם, ובזה מתחזקים, לזה אמר 'ושברתי וגו''.