לאחרונה נודע לי על ספר עם השם הפרובוקטיבי 'מה שאלוהים לא יכול' מאת ישראל נתנאל רובין. לא יודע מדוע לא דובר עליו עד עתה, למרות שבספר כתוב כי יצא לאור כבר בתשע"ו.
בעקבות סקירה של נדב שנרב במקור ראשון, התלהבתי וקניתי את הספר. אמנם בגלל השם הייתי צריך לעטוף אותו בעטיפה, ולהסתירו מעיני ילדי, אבל אני מבין; אם היו קוראים לספר 'בעית הנמנעות בראי הפילוסופיה', אף אחד לא היה מציץ בו כמובן.
השבת התחלתי לקרוא אותו, וממה שקראתי ראיתי שהתלהבותי היתה מוצדקת. הספר, שהציר המרכזי שלו הוא שאלת הנמנעות בפילוסופיה היהודית לדורותיה, נותן לקורא סקירה רחבת היקף על הקונצנזוס - המשתנה במשך הדורות – של העמדה הזאת ביהדות, ומגולל אגב כך הבעיות שהטרידו את הפילוסופים המונותאיסטים בכל הדתות בעקבות הנחת האומניפוטנטיות של האל, היינו היותו כל יכול. האמת, לא ידעתי כמה בעיות קשות ההנחה הזאת יוצרת. כמו כן הוא פותח צוהר להשפעה הקראית על הפילוסופיה הרבנית, דבר שלא הייתי מודע אליו כלל, גם אם נניח שהמחבר קצת מגזים בהתלהבותו מן הקראים.
המעלה הגדולה של הספר בעיני היא שגם מישהו שאין לו יד ורגל בפילוסופיה יכול להבין את הספר, משום שכשרון ההסברה של המחבר הוא משהו מיוחד. חבל, עם זאת רק, שהמחבר נוהג לצטט קטעים ארוכים מאוד מספרים שלשונם קשה במיוחד, כגון בכל הפרק על הקראים, מבלי להתאמץ מידי הרבה לבאר לקורא את כוונת המחבר (רק בסוף הוא נותן תמצית במילותיו שלו), אבל בכל הנוגע לסגנון המחבר עצמו, הוא בהיר באופן מיוחד. ואם כבר הזכרנו ציטוטים, מדוע כל הציטוטים ממורה הנבוכים (על כל פנים עד היכן שהגעתי) הם בתרגום הקשה להבנה של אבן תיבון, ולא בתרגום של שוורץ הנוח הרבה יותר לקורא בן ימינו? לקורא שאינו אמון על הלשון והמושגים האלו, המשימה להבין קטעים בודדים ממורה הנבוכים היא דבר קשה מאוד. על זה באמת חבל.
ערך מוסף במיוחד של הספר – לטעמי בכל אופן – הוא סגנונו העוקצני של המחבר, שאהבתו להשתלחות פראית עם חירופים וגידופים היא מן המפורסמות. כתיבה בוטה מאוד עשויה לדחות הרבה אנשים, אבל כאן המחבר מטבע הדברים מוגבל מאוד, ולכן המקומות שבהם חומקים מעטו דברי בלע מסוגננים הם בחינת תבלין הנותן טעם לעיסה, ועושה את הקריאה פיקנטית ביותר. שלא לדבר על כך שהוא שוקד להביא כל מובאה קיצונית ורדיקלית של הוגים יהודים, כמו של הרמב"ם למשל, מה שמשמח ליבות אלוקים ואנשים האוהבים את הסגנון.
ושתי הערות:
בעמ' 22 כתוב "בניגוד לשתיקתו של התנ"ך בעניין הנמנעות הלוגיות, כאן [בנוגע לשאלה אם האל מסוגל לעשות מעשי רוע] הוא דווקא מביע עמדה ברורה. ירמיהו, אותו נביא שקודם שמענו אותו מרעים "אהא אדוני ה'.. לא יפלא ממך כל דבר", מודה לבסבוף כי דבר-מה בכל זאת יפלא מאלוהים... "ולא יוכל ה' עוד לשאת מפני רוע מעלליכם, מפני התועבות אשר עשיתם". באותו[!] צורה מתבטא גם חבקוק, הפונה אל אלוהים: "טהור עיניים מראות רע, והביט אל עמל לא תוכל", על הקטע הזה במילים דומות חוזר המחבר לפחות בעוד מקום אחד בספר, אינני זוכר הרגע את מספר העמוד.
אינני מבין מה מוכח מכאן בדיוק מעבר ל'דיברו נביאים בלשון בני אדם", אין כאן לטעמי אלא התנסחות שה' הוא זך וטהור, ולכן אינו סובל את הרוע האנושי. אבל לגזור מכאן שה' משולל היכולת לעשות דברים רעים? הרי זה בדיוק כמו שנאמר שאדם צדיק מאוד לא יכול לסבול ולראות דברים רעים, וכי משום כן נמשיך ונאמר שאין להם היכולת לעשות אותם?
נקודה נוספת: בעמוד 18 מובאים דברי המשנה במסכת ברכות (נד ע"א) "והצועק לשעבר - הרי זו תפלת שוא; היתה אשתו מעוברת, ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר - הרי זו תפלת שוא; היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר: יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי - הרי זו תפלת שוא". מלשון המשנה משמע שזו תפילת שוא כי אי אפשר לשנות את העבר, מה שאומר שאפילו אלוהים אינו יכול לשנות את העבר, אחד מעמודי התווך של הדברים הנמנעים גם מיכולתו של האל.
הגמרא (שם ס ע"א) מקשה על המשנה: "ולא מהני רחמי? מתיב רב יוסף: ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממני, וארבעה מן השפחות - הרי עשרה, אם זה זכר - לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה!" הרי לנו, מקשה התלמוד, שאפשר להפוך את העובר לזכר על ידי תפילה. מתרץ התלמוד "אין מזכירין מעשה נסים".
המחבר (הערה 30) שם, מעיר נכונה על הבדל עמוק שיש בין שני המקרים; המשנה מדברת על 'הצועק לשעבר', כלומר: מתפלל שהעבר ישתנה, והביצית תופרה כעובר זכר, זה באמת נמנע, ואילו לאה התפללה על נס שיקרה מכאן ואילך, של שינוי מין העובר, וזה אינו נמנע מן האל שהוא כול יכול. ואמנם התלמוד יכל אולי לתרץ כך, אלא שהמחבר מנסה להעמיס זאת בדברי התלמוד עצמו, באומרו 'אין מזכירין מעשה ניסים', והתלמוד בעצם מעיר שהמשנה לא דיברה על מעשה נס, כי לאדם הרגיל אין חילוק בין נס כזה או היפוך העבר. אך אליבא דאמת מותר להתפלל ולבקש על נס, בעוד שבקשה לשינוי העבר היא תפילת שווא. מתוך כך הוא מתגולל על שלושה אחרונים (בכור שור, עינים למשפט, ר"מ פיינשטיין) שהבינו את דברי התלמוד שגם המתפלל שיארע לו נס הרי זה בגדר תפילת שוא, כי אין לנו זכות לבקש שיארע לנו נס היוצא מגדר הטבע, כמו היפוך הדנ"א של עובר.
לענ"ד האחרונים האלו צודקים, ולחינם התגולל עליהם המחבר. התלמוד ודאי לא נחת לדקדוקי פילוסופיה, ואם זו היתה כוונתו, היה צריך לומר באופן ברור שרק המתפלל לשעבר היא תפילת שוא, ואילו המתפלל על נס אינה תפילת שווא. שלא לדבר על כך שהמשפט "אין מזכירין מעשה ניסים" מופיע בעוד מקומות, ושם ברורה הכוונה שאי אפשר לבנות על נס. כגון במסכת יבמות (קכא ע"ב) לגבי אדם שנפל לבור מים שאשתו מותרת משום שודאי מת, אבל רבי מאיר אומר שכבר היו מקרים שאדם שרד במקרה כזה, ועל כך עונים לו חכמים "אין מזכירין מעשה ניסים", או דיון משעשע במסכת חולין (מג ע"א) שם אומר רבי יוחנן שיש להוכיח שניקבה המרה אינה טריפה, משום שאיוב אמר "ישפוך לארץ מררתי" ועדיין נשאר בחיים! [אני משתגע לפעמים מהנאיביות של חכמי התלמוד], על כך עונה הגמרא שהוא גם אמר "יפלח כליותי" וזה לכולי עלמא טריפה, וכיצד? אלא ש"אין מזכירין מעשה ניסים", לאמור: באמת איוב חי בנס, משום שה' ציוה את השטן "אך את נפשו שמור", אבל אין זו ההנהגה הרגילה. ממילא גם כאן כוונת התלמוד היא שהמעשה של לאה היה נס מיוחד, ואין להקיש ממנו שמותר לנו לבקש שייעשו לנו ניסים כאלו.
