תוספות ומשקלן ומשמעותן
הרב אבינר מביא רשימה חלקית. אני מביא חלק מרשימתו.
1. לומר אם אשכחך ירושלים. אין לזה מקור קדום. לשבור כוס ולשים אפר על הראש החתן - יש לזה מקור קדום. אך לומר אם אשכחך זה דבר חדש שמוזכר אצל כמה אחרונים (ט"ז תקס ס"ק ד). המצאה דרגה ב' ששרים זאת, ולזה אין שום מקור. דרגה ג' שמנגנים זאת. המצאה דרגה ד' שמוסיפים עוד פיוט.
עד כאן דבריו. לדעתי, אין כאן שום בית מיחוש (חסרון או ממה לחשוש). יש כאן ודאי עיצוב חדש של התוספת שהיא "זכר לחורבן". אפשר לשאול אם ראוי לציין את הזכר לחורבן בצורה שמחה כזו. אפשר לחשוש שמא זה יהפוך לחובה גמורה. אבל עצם זה שמרחיבים את ההתעסקות בחלק זה של הטכס, מה רע בזה, אם החתן והכלה והמשפחות רוצים בכך ואם הקהל נוח לו בזה?
כשלעצמי אני מסתייג מאד מכל תוספת שעלולה להפוך למנהג מחייב. אבל כאן יש פתרון פשוט, והוא שהרב יסביר בדבריו מתחת לחופה או קודם שהחופה נערכת לא רק לפי הדין ואין בתוספות מנהג אלא דרך שמחה בלבד או הדגשה והטעמה של תקנות חז"ל.
2. המנהג במשך הדורות הוא ששני האבות מובילים את החתן ושתי אמהות את הכלה.אך יש המצאה חדשה שמיובאת מאמריקה שהאב והאם מובילים את בנם או ביתם. פוסקים גדולים באמריקה כתבו בכל תוקף נגד (עי' שו"ת משנה הלכות ג קמז, ד רו).
הרב אבינר מתייחס למנהג. וכמובן לדעתי להפוך זאת ל"מנהג" זו טעות. אין כאן שום חיוב וחלילה ליצור חיובים חדשים. מה שכן, זה בהחלט יפה שההורים מלוים את החתן והכלה. זה מראה שהם מרוצים מבחירתם של בני הזוג (גם אם הם לא ממש מרוצים) וזה מאפשר לקבע בזכרון, דרך הצילומים, את התמיכה הזו. זה גם מעביר לרשות הרבים של הטכס הפומבי ושל הנצחתו בצילומים את רגע המעבר, שבו החתן והכלה עוזבים את בתי הוריהם ובונים, בליווי ההורים, את ביתם החדש.
השאלה היא מי ילווה את מי. לא קשה לשער כי ליווי של זוג הורים יחד מהווה נוכחות של גבר ואשה יחד. אצל החרדים זה כמעט בל ייראה ובל יימצא. אבל איני מבין, באמת לא, מדוע לא ייתכן שהאם והאב מכל צד ילוו את הצאצא שלהם.
צניעות יתרה? איני מבין ואיני מסכים עם הרב אבינר או עם אלו שאסרו זאת לפניו.
3. המצאה נוספת: לנגן בין ברכה לברכה. יש בזה בעיה של הפסק (הנישואים כהלכתם רסו).
4. עוד המצאה - לומר דברי תורה לפני ברכות האירוסין, בין אירוסין לקידושין וגם בין ברכה לברכה, שיש בזה הפסק כנ"ל. המצאה דרגה ב' שנשים אומרות דברי תורה.
לדעתי תוספת של דברי תורה או כל דברים שהם זה דבר פסול. מדוע? כי זה מעכב את הציבור. יתכן שיש לי כאן חשש שמבוסס על כל אותם אירועים בבית כנסת שבהם התפילה מתארכת כי הזמינו מישהו לדבר...
אולם זה שנותנים לנשים את המקום הזה לומר דברי תורה, מה רע בדבר. המאבק הזה נגד הענקת מקום לאשה גם כאשר אין לכך בסיס, זה לא טוב. כאשר נאבקים נגד מה שאינו אסור, מחלישים את היכולת לעמוד על המסורת במקומות שבהם היא כן חשובה. זו דעתי.
5. הזכרת נשמות. מזכירים את בני המשפחה שמתו שלא יכולים לבוא לחופה, אך הם יחד אתנו. אמנם יש מנהג שהחתן והכלה הולכים לבית הקברות להזמין אותם לחופה (זוהר פרשת בלק ופנחס. נטעי גבריאל נשואין ד, ז. והאדמו"ר מגור אמרי אמת אמר לבנו קודם החתונה לילך לכותל המערבי ולקבר רחל. שם הערה יד). אך לעשות הזכרת נשמות תחת החופה, זו המצאה.
אין צריך לומר שזה מנהג שטות והבל והוא מזיק מאד. נשמות אינן מגיעות לחופה ואין ללכת לקבר כדי להזמינן והעושה זאת עובר על "דורש אל המתים". ואם תשאלו הרי זה כתוב בזוהר, אז איני יכול לבאר יותר לפי שאסור לומר דבר שאינו נשמע.
6. אשה קוראת בכתובה. מעשה שהג"ר צבי שכטר נשאל אם מותר. הוא השיב שגם קוף יכול לקרוא. נשים נעלבו והייתה סערה. הן לא ידעו שזה מושג הלכתי שמציין שאין צורך במעשה אדם (כגון מה שכתב החת"ס שמותר לקוף להיות שליח להביא משלוח מנות. חת"ס גיטין כב ב. או מזון שהוכן ע"י קוף עדיין נחשב כ"בישול עכו"ם". שו"ת שבט הלוי ט קסד), כי מטרת הקריאה אינה אלא לעשות הפסק.
מדוע בכלל להקריא את הכתובה? זה ביטול זמן... גם אם מנסים לעשות הפסק בין האירוסין לנישואין (ראו בהקדמה) אין צורך לקרוא דווקא את הכתובה לשם כך.
לגבי תגובת הרב שכטר, דומני שהרב אבינר איפשר להבין ביקורת עדינה מאד על תגובתו. העונה לשאלות של מי שאינו בקיא בדיון הלכתי צריך להיזהר באיזו שפה הוא נוקט. אי אפשר להיזהר יותר מדי ותמיד עלולים להיכשל, אבל צריך להיזהר ככל שאנו מודעים לכך.
7. הכלה מברכת שהחיינו. ברור שהכלה מאוד שמחה, ויכולה לברך על בגד חדש שלובשת ולכלול במחשבתה את שמחת נישואיה, כדי להודות לד'. אבל הודאה לד' הוא ענין פנימי אישי ולא ענין של הצגות.
יש כאן כמה נקודות וכולן חשובות.
ברכת שהחיינו אינה רק ענין פרטי. יש ברכות הנאמרות בפומבי ועונים עליהן אמן ויש ברכות שאין לאמרן אלא בפומבי. יתכן שאמירת שהחיינו ברבים מהווה חינוך לרבים עד כמה צריך להכיר תודה לה' על שהחתן והכלה מצאו את זיווגם ומקימים בית חדש בעם ישראל.
נקודה אחרת היא שלא מצאנו שתיקנו ברכת "שהחיינו" בנסיבות כאלו. האם אנו יכולים לחדש ברכה כזו בעת שמחה כל כך גדולה?
בעל המשנה ברורה חידש שמי שנולדה לו בת יברך עליה "שהחיינו" ועד כמה שזכור לי זה חידוש שלו מסברה. האם ניתן להמשיך בכיוון הזה ולומר שגם הקמת בית בנישואין ראויה לאותה ברכה?
8. נשים מחזיקות את עמודי החופה. אין צורך להמציא ולשנות. גברים יודעים להחזיק טוב מאוד. כמובן, נשים מחזיקות את הבית, אך זה לא קשור.
בחתונות חרדיות יש הרחקה ברורה בין גברים לנשים (וגם על זה יש להרהר ולערער, כי לא כל הרחקה חיונית). אבל בטכסים מקבלים מעשים קטנים מעמד של טכס בפני עצמו. אם מחלקים את הברכות למברכים שונים (למי שאינו מכיר, מלוים את הנישואין במספר ברכות שתיקנו חכמים), אז אפשר גם לחלק את החזקת העמודים של החופה ולהפוך אותם ל"ענין". ואם כן, האם יש בעיה של צניעות בכך שאשה תעשה זאת? או שמא זה נראה כניעה לפמיניסטיות?
אפשר לחלק את החופה לשני צדדים, ושני גברים בצד של החתן ושתי נשים בצד הכלה...
9. החתן והכלה מתחבקים מול הקהל. אנו שמחים מאוד שהם אוהבים. אך נשיקה במעמד זה ודאי אסורה מכמה סיבות.
כאן תרשו לי להיות חרדי ולהצטרף לביקורת של הרב אבינר. גילויים של חיבה בין איש לאשתו אינם שייכים לרשות הרבים, גם אם נהגו בכך במקומות הרבה. לא הייתי רוצה שילדי יראו כזו הנהגה.
10. המצאה נוספת: אדם מכובד באחת משבע ברכות ואשתו עומדת לידו כדי לספק לו תמיכה נפשית. שלב ב: הוא ואשתו אומרים יחד את הברכה. שלב ג: האשה מברכת כשלעצמה. גדולי ישראל כבר כתבו שיש בזה איסורים רבים (הגרז"נ גולדברג בשו"ת בנין אריאל עמ' 135. וכן הג"ר יעקב אריאל בשו"ת אהלה של תורה ו לא).
יש מקום לדיון רחב בשאלה ההלכתית המעניינת אם אשה מוציאה בברכתה. לא ברור שכן אם כי הרב אבינר אינו עוסק בשאלה זו. אך אם כן, מדוע לא לתת לאשה לברך?
שוב, יש טכסים שהם נחלתם של הגברים בלבד. התרבות השתנתה. האם זה טוב או רע? האם צריך לתת לזה ציון? האם צריך להילחם בזה או להיות יותר חכמים ולהניח לישראל לעשות כחפצם כי זה לא באמת שאלה הלכתית?
11. הכלה גם נותנת טבעת לחתן ואומרת לו: מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, או אני לדודי ודודי לי. הגר"מ פיינשטיין דן אם זה מבטל את כל הקידושין. מסקנתו היא שדיעבד הם חלים (שו"ת אגרות משה אה"ע ד לב ב). הגר"א ליכטנשטיין נשאל אם ממילא החליטו לעשות זאת, כיצד לעשות על הצד פחות גרוע, כגון אחרי החופה, אחרי הכרזת: תמה החופה. אך כאשר גמר לתת ייעוץ ,הוא הוסיף: דעו לכם שכך התחילו הרפורמים.
כאן מופיע חשש מאד גדול מרפורמה וגם, בצדק, מכך שלא ידעו אלו שלא למדו שהטבעת של האיש היא הקנין שעושה את הנישואין (למעשה האירוסין) מצד ההלכה וזה מעכב (ולכן צריך טבעת שלו ולא שלה ועוד). עם זאת, כרגיל אצלי אני נוטה להקל בכל דבר שאינו מעכב. זה בהחלט לגיטימי שהכלה תרצה להביע את המחוייבות של הגבר אליה בכך שהוא ילך עם טבעת ואת מעמדה השויוני על ידי נתינת טבעת משלה. לכן איני בין האוסרים לעשות זאת ורק יש להקפיד שזה ייעשה בנפרד מן הקידושין עצמן. וצריך למצוא מקום וזמן לזה.
לדעתי, אם ניתן לכך מקום אז אנו בדיוק נסתום את הפרצה בפני חדירת הרפורמה כיון שזה כבר ייעשה על פי חכמים.
הרב אבינר מוסיף ומתאר שעשועים שונים שנעשים סביב החופה ולא אפרט כי כל אולם וכל זוג והמצאותיו. יש בזה בעיות אחרות. כגון הוצאות יתרות ותחרותיות. ויש איזו זילות של מה שאמור להיות טכס הלכתי והופך להיות משחק ושעשוע. אני מצטרף לביקורת שלו וסבור שצריך לנמק אותה כדי שידעו.
מה כן עושים? אולי זה מתחיל בחינוך, בהסברה של הרב לחתן ולכלה ולמשפחות שהקמת בית היא ענין רציני מאד והחלטה לכל החיים, כפשוטם של דברים, ואין ראוי להפוך זאת לשעשוע ובדיחה.
עד כמה יקשיבו? אפשר רק לנסות.
