כולם נגדך, איוב (פרק ה)

הפרק הזה מרגיז מאד, לפחות בעיני הקורא המודרני, כמוני.

*****

מי בכלל יקשיב לך, איוב?

המשפט הראשון מזעזע. אין מילה אחרת.

(א) קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ

(איוב פרק ה)

בעברית שלנו: תנסה לצעוק – אף אחד לא ירצה להתייחס אליך.

איוב יכול לומר: סליחה, קראתי למישהו? פניתי למישהו לעזרה, לתלונה?

אליפז מתייחס למה שלא נאמר. בסגנון אולי משגיחי הוא אומר: איוב, אני יודע יפה מאד למה אתה מתכוון! אתה מדבר נגד אלוקים. מקלל את היום שבו נולדת, מפציר בו שלא היה נותן לך חיים. וכי היום קובע? אלוקים קובע. שנינו יודעים בדיוק למה אתה מכוון!

***

האמונה שבתוך הכפירה

אקפוץ דורות קדימה.

לאחר השואה, היו כאלו שאמרו: באלוקים כזה איני מסוגל להאמין. איך ה' הניח לשואה להתרחש. למעשה, כל אדם, ולא רק איוב, ולא רק דור השואה, נתקל באירועים שקשה מאד לחיות איתם בלי למחות.

מה שיש לשים לב הוא שאלו שצועקים הכי חזק הם אלו שהכי מאמינים. הם מאמינים בצדק ויושר. הם מאמינים ש"שופט הארץ לא יתכן שלא יעשה משפט". שיש אלוקים ויש משפט. לכן הם צועקים. בגלל הסתירה. בגלל הציפיה שלא זכתה להתגשם. בגלל התקוה שאולי עדיין קיימת שמי שהעניש או הכאיב יגיע כדי לפייס ולשקם.

כל זה היה אפשר להכניס במילים של אליפז. אבל, האמת, לא נראה לי שלזה התכוון.

איוב לפעמים מזכיר לי את עצמי בפורום הזה. אין להשוות כמובן, אבל לפעמים גם אני חש שרעי ואהובי, שאיתם אני בא ללמוד ולברר את האמת, מגיבים באי הבנה. אפילו בביקורת ובעלבון. "מה האפיקורסות הזו"?

ואני מתלבט: האם זה אני שלא הצלחתי לבאר את עצמי או שהם טועים מכל מיני סיבות?

באשכולות כאלו, אני מתאפק ועונה: בוא נלמד יחד. תראה לי איפה טעיתי.

האם זה לא מה שקורה כאן עם איוב?

בניגוד אלי, הוא מותח ביקורת על הרעים. לא עניתם לעניין. אבל הוא ממשיך ונותן להם סיכוי.

 (כד) הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי:

(כה) מַה נִּמְרְצוּ אִמְרֵי יֹשֶׁר וּמַה יּוֹכִיחַ הוֹכֵחַ מִכֶּם:

...

(כח) וְעַתָּה הוֹאִילוּ פְנוּ בִי וְעַל פְּנֵיכֶם אִם אֲכַזֵּב:

...

(ל) הֲיֵשׁ בִּלְשׁוֹנִי עַוְלָה אִם חִכִּי לֹא יָבִין הַוּוֹת:

איוב המסכן. הדבר היחיד שהוא לא יקבל זה הסבר. לא מהחברים, אפילו לא, הנה ספויילר, ממי שהעמיד אותו בנסיון. (או שמא יש לקרוא אחרת את סוף הסיפור? חכו להפתעות).

אליפז הציע לחזור בתשובה, ולצפות לישועה.

איוב אומר: אני לא יכול לקבל את ההצעה הזו. הרי הוא לא חטא, אם כי כאן אין הוא אומר זאת. הוא כן מדגיש שיש גבול לכל סבלנות.

(יא) מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי:

(יב) אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ:

אין לי כוח! הבנת?

כמה חלש וכמה חזק הוא האדם. פעמים רבות אנו רוצים לזעוק: עצרו את העולם ותנו לי לרדת. אין לי כוח יותר. אבל הזמן עובר, הכוח לצעוק נגמר גם הוא, ובא בוקר חדש וחוזרים לחיים. איוב עתיד לגלות את הכלל הזה גם מתוך המקום הנורא ביותר שאליו נפל.

גועל נפש האוכל הזה! אומר החולה.

הנמשל: המילים שלך, אליפז (והחברים) הן סרות טעם כמו צמח ריר החלמות. לא ברור בדיוק מה זה, אבל זה ממש ממש גועל נפש.

ולכן

(ז) מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי

הרושם שלי הוא שאצל עשירי העולם דאז לא היו אוכלים אוכל תפל, בדיוק כמו הילדים (ולפעמים ההורים) המפונקים של היום. זה כנראה מעיד על כך שאיוב באמת היה, בעברו, עשיר ודי מפונק באוכל, אם זו הדוגמא שלו.

או: כעס מהסוג השלישי

בפרק הקודם אמר אליפז:

(ב) כִּי לֶאֱוִיל יַהֲרָג כָּעַשׂ

עתה עונה איוב:

(ב) לוּ שָׁקוֹל יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ יָחַד:

(ג) כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד

בעברית: שקול את הכעס מול הצרות, והכובד גדול יותר מכל המסה של כדור הארץ!

אבל, זה נכון, איוב מדבר מתוך כעס. לא מתוך ניתוח רציונלי של פילוסוף.

וזה מעלה את השאלות:

האם זה בסדר, לכעוס?

האם זו

1.     עבירה?

2.     טעות בחשיבה?

3.     או שאולי הכעס נותן דחף ועוצמה לומר מה שאחרת היינו פוחדים אפילו ללחוש לעצמנו?

מסתבר שלפעמים זה כך ולפעמים זה כך. אבל אצל איוב, נוכל להסכים, זה כעס מהסוג השלישי.

סיפור המסגרת (א-ב): נסיון משמים: איוב הצדיק מאבד את כל אשר לו, עושרו וילדיו ובריאותו. הוא חולה שחין ויושב באפר ומתגרד. שלושת רעיו באים לנחמו. מתפתח בהדרגה ויכוח.

ההקשר: איוב קילל את יום הוולדו ואמר שהיה עדיף להיוולד מת (ג).

אליפז מותח ביקורת: למה לכעוס? גם איוב עצמו, גם נסיון חייו של אליפז ואפילו חויה התגלותית, מעידים כי האלוקים צודק והגמול צודק. (ד). אפילו המלאכים לא יסכימו לצדד באיוב. אבל אם איוב יצדיק את הדין, סופו יהיה טוב (ה).

כדאי לקרוא מהר כי המילים קשות אבל המסר ברור.

סיכום: איוב כועס? זה מרוב סבל. ואין סבל אלא ברצון ה'.

החברים מציעים הסברים חסרי טעם.

אין לו כוח לחכות. הלוואי שה' ימית אותו במהרה.

שוב: החברים מאכזבים.

ולמרות הכל: אם תוכיחו לי היכן טעיתי, אקבל. איפה אמרתי משהו לא בסדר?