הפרק הזה מרגיז מאד, לפחות בעיני הקורא המודרני, כמוני.
*****
מי בכלל יקשיב לך, איוב?
המשפט הראשון מזעזע. אין מילה אחרת.
(א) קְרָא נָא הֲיֵשׁ עוֹנֶךָּ
(איוב פרק ה)
בעברית שלנו: תנסה לצעוק – אף אחד לא ירצה להתייחס אליך.
איוב יכול לומר: סליחה, קראתי למישהו? פניתי למישהו לעזרה, לתלונה?
אליפז מתייחס למה שלא נאמר. בסגנון אולי משגיחי הוא אומר: איוב, אני יודע יפה מאד למה אתה מתכוון! אתה מדבר נגד אלוקים. מקלל את היום שבו נולדת, מפציר בו שלא היה נותן לך חיים. וכי היום קובע? אלוקים קובע. שנינו יודעים בדיוק למה אתה מכוון!
***
האמונה שבתוך הכפירה
אקפוץ דורות קדימה.
לאחר השואה, היו כאלו שאמרו: באלוקים כזה איני מסוגל להאמין. איך ה' הניח לשואה להתרחש. למעשה, כל אדם, ולא רק איוב, ולא רק דור השואה, נתקל באירועים שקשה מאד לחיות איתם בלי למחות.
מה שיש לשים לב הוא שאלו שצועקים הכי חזק הם אלו שהכי מאמינים. הם מאמינים בצדק ויושר. הם מאמינים ש"שופט הארץ לא יתכן שלא יעשה משפט". שיש אלוקים ויש משפט. לכן הם צועקים. בגלל הסתירה. בגלל הציפיה שלא זכתה להתגשם. בגלל התקוה שאולי עדיין קיימת שמי שהעניש או הכאיב יגיע כדי לפייס ולשקם.
כל זה היה אפשר להכניס במילים של אליפז. אבל, האמת, לא נראה לי שלזה התכוון.
נשלח ב-12/11/2017 16:02
ירוחם
זה ממש ספויילר! כלומר לגלות את הסוף...
אמנם נצטרך לחשוב מה פירושו של הסוף הזה. נחכה קצת ונחשוב יחד.
אגב, איוב בהמשך מבקש הסברים גם מאלוקים (פרק י' פס' ב)
נשלח ב-12/11/2017 11:24
אני מניח שהפס' "היאכל תפל מבלי מלח" ו"מאנה לנגוע נפשי" נסובים לא על דברי אליפז, אלא על ההקשר הלא לגמרי ברור אך האמור בפס' ד' "כי חיצי ש-די עימדי אשר חמתם שותה רוחי" - כלומר אני לא יכול לסבול את הטעם התפל של החיים שהקב"ה נותן לי
איוב לפעמים מזכיר לי את עצמי בפורום הזה. אין להשוות כמובן, אבל לפעמים גם אני חש שרעי ואהובי, שאיתם אני בא ללמוד ולברר את האמת, מגיבים באי הבנה. אפילו בביקורת ובעלבון. "מה האפיקורסות הזו"?
ואני מתלבט: האם זה אני שלא הצלחתי לבאר את עצמי או שהם טועים מכל מיני סיבות?
באשכולות כאלו, אני מתאפק ועונה: בוא נלמד יחד. תראה לי איפה טעיתי.
הטבע האנושי לרצות שכולם יבינו את האדם, שהכל יסכימו איתו, ודאי רעיו ואהוביו. אולם להיות באמת מובן "זה אושר נדיר וגדול". די לאדם בחבר אחד שיבינו; ואם לא בחבר, דיו באשתו שתבינו; ואם לא באשתו, דיו בבנו או בבתו שיבינו; ואם לא בבנו או בבתו, דיו בתלמיד אחד שיבינו; ואם לא בתלמידו, דיו בבוראו.
נשלח ב-8/11/2017 12:01
איפה טעיתי?
איוב לפעמים מזכיר לי את עצמי בפורום הזה. אין להשוות כמובן, אבל לפעמים גם אני חש שרעי ואהובי, שאיתם אני בא ללמוד ולברר את האמת, מגיבים באי הבנה. אפילו בביקורת ובעלבון. "מה האפיקורסות הזו"?
ואני מתלבט: האם זה אני שלא הצלחתי לבאר את עצמי או שהם טועים מכל מיני סיבות?
באשכולות כאלו, אני מתאפק ועונה: בוא נלמד יחד. תראה לי איפה טעיתי.
האם זה לא מה שקורה כאן עם איוב?
בניגוד אלי, הוא מותח ביקורת על הרעים. לא עניתם לעניין. אבל הוא ממשיך ונותן להם סיכוי.
איוב המסכן. הדבר היחיד שהוא לא יקבל זה הסבר. לא מהחברים, אפילו לא, הנה ספויילר, ממי שהעמיד אותו בנסיון. (או שמא יש לקרוא אחרת את סוף הסיפור? חכו להפתעות).
נשלח ב-8/11/2017 12:01
נגמרה הסבלנות
אליפז הציע לחזור בתשובה, ולצפות לישועה.
איוב אומר: אני לא יכול לקבל את ההצעה הזו. הרי הוא לא חטא, אם כי כאן אין הוא אומר זאת. הוא כן מדגיש שיש גבול לכל סבלנות.
כמה חלש וכמה חזק הוא האדם. פעמים רבות אנו רוצים לזעוק: עצרו את העולם ותנו לי לרדת. אין לי כוח יותר. אבל הזמן עובר, הכוח לצעוק נגמר גם הוא, ובא בוקר חדש וחוזרים לחיים. איוב עתיד לגלות את הכלל הזה גם מתוך המקום הנורא ביותר שאליו נפל.
נשלח ב-8/11/2017 12:00
בגידת הרעים ואיוב המפונק
גועל נפש האוכל הזה! אומר החולה.
הנמשל: המילים שלך, אליפז (והחברים) הן סרות טעם כמו צמח ריר החלמות. לא ברור בדיוק מה זה, אבל זה ממש ממש גועל נפש.
ולכן
(ז) מֵאֲנָה לִנְגּוֹעַ נַפְשִׁי
הרושם שלי הוא שאצל עשירי העולם דאז לא היו אוכלים אוכל תפל, בדיוק כמו הילדים (ולפעמים ההורים) המפונקים של היום. זה כנראה מעיד על כך שאיוב באמת היה, בעברו, עשיר ודי מפונק באוכל, אם זו הדוגמא שלו.
בעברית: שקול את הכעס מול הצרות, והכובד גדול יותר מכל המסה של כדור הארץ!
אבל, זה נכון, איוב מדבר מתוך כעס. לא מתוך ניתוח רציונלי של פילוסוף.
וזה מעלה את השאלות:
האם זה בסדר, לכעוס?
האם זו
1.עבירה?
2.טעות בחשיבה?
3.או שאולי הכעס נותן דחף ועוצמה לומר מה שאחרת היינו פוחדים אפילו ללחוש לעצמנו?
מסתבר שלפעמים זה כך ולפעמים זה כך. אבל אצל איוב, נוכל להסכים, זה כעס מהסוג השלישי.
נשלח ב-8/11/2017 11:59
איוב ו כמה שוקל הכעס
סיפור המסגרת (א-ב): נסיון משמים: איוב הצדיק מאבד את כל אשר לו, עושרו וילדיו ובריאותו. הוא חולה שחין ויושב באפר ומתגרד. שלושת רעיו באים לנחמו. מתפתח בהדרגה ויכוח.
ההקשר: איוב קילל את יום הוולדו ואמר שהיה עדיף להיוולד מת (ג).
אליפז מותח ביקורת: למה לכעוס? גם איוב עצמו, גם נסיון חייו של אליפז ואפילו חויה התגלותית, מעידים כי האלוקים צודק והגמול צודק. (ד). אפילו המלאכים לא יסכימו לצדד באיוב. אבל אם איוב יצדיק את הדין, סופו יהיה טוב (ה).
כדאי לקרוא מהר כי המילים קשות אבל המסר ברור.
סיכום: איוב כועס? זה מרוב סבל. ואין סבל אלא ברצון ה'.
החברים מציעים הסברים חסרי טעם.
אין לו כוח לחכות. הלוואי שה' ימית אותו במהרה.
שוב: החברים מאכזבים.
ולמרות הכל: אם תוכיחו לי היכן טעיתי, אקבל. איפה אמרתי משהו לא בסדר?
נשלח ב-8/11/2017 00:32
לגבי "עמל" אולי צריך לבאר את זה יותר:
על פי ההקשר - אליפז אומר "כי לא יצא מעפר אוון ומאדמה לא יצמח עמל" - חטאים אינם צומחים על העצים. "כי אדם לעמל יולד" - האדם אחראי לחטאו, ואין לו אלא להתלונן על עצמו. כדאי לציין ש"עמל" יכול להיות מובן גם בצורה שלישית - עונש על החטא.
נשלח ב-8/11/2017 00:11
אליקים
איקון ירוק
ראשית, יפה מה שפירשת ממה שפירשתי. אל תפנה, איוב, אל קדושים ומלאכים אלא אל ה' בעצמו. והרי ה' מעניש ומרפא.
ומה שכתבת כי "לעמל יולד" דהיינו האדם נולד עם אפשרות לחטוא, הרי גם זה תואם למה שלמדנו בספר "בראשית", יצר לב האדם רע מנעוריו. ואמנם השימוש במילה "עמל" כאן אינו ברור לי, אבל מסתבר שעדיף לפרש כמוך ולא כמוני, שהאדם נולד לסבול.
יש לי כמה דברים לומר ולפרש פה - אבל אתמקד בהמשך הפרק:
מפסוק ח' והלאה - אליפז אומר לאיוב בעצם:
אם כן שאין איזה "קדוש" שיצילך - אולי היית חושב שעליך לפנות בבקשה לעזרה לאיזה "בן רשף שיגביה עוף" או לאיזה "קדוש" - לא כבעל אחריות לעזור לך, אלא כבעל מסוגלות לעזור לך, והיית פונה אליו בבקשה לעזרה. על כך אומר לו אליפז "אולם אני אדרוש אל קל ואל אלוקים אשים דברתי" - תפנה אל האלוקים בעצמו "עושה גדולות ואין חקר נפלאות עד אין מספר" - שהוא שליט ובעל היכולת ובעל הכוחות כולם. ועל כן מוכיחו אליפז ואומר לו "הנה אשרי אנוש יוכיחנו אלוק ומוסר ש-די אל תמאס" בקצת חוסר רגישות כנראה, הוא אומר - רק עליך להפנים שהקב"ה כועס עליך ומוכיח אותך, ואז תחזור בתשובה ו"הכל יסתדר". ואכן, כפי שכתבת, מיימוני - בסוף הספר זה קורה, ומסיבות אחרות.... זה כבר נושא לדיון של "כמר ולא מטעמיה" - אנשים מסיקים מהעובדות לגבי הגורם לעובדות - ומסתבר שזה לא כל כך פשוט...
ועוד הערה: "אדם לעמל יולד" - הפשט נראה בעיני ש"עמל"=חטא. כלומר אדם נולד עם התכונות המאפשרות לו לחטוא