איוב יב-יד: סיכום מחזור ראשון של הויכוח

(א-ב): נסיון משמים: איוב הצדיק מאבד את כל אשר לו, עושרו וילדיו ואז, חולה שחין, מתגרד באפר, רעיו הטובים באים אבל עד מהרה, למשמע דבריו, הם מתחילים למתוח עליו ביקורת. גם ביקורת אישית.

כן, הנסיון שלו הרבה יותר מורכב ממה שאפשר היה לחשוב מפרק הפתיחה.

אליפז: אין עונש בלי חטא (ד). אם נענשת, מגיע לך. חזור בתשובה ויהיה טוב. (ה)

בלדד (ח): נסיון הדורות מלמד: תתפלל ותבקש סליחה, ותראה טוב.

צופר: (יא): אתה שקרן, החכמה האלוקית נעלמת ממך, ובכלל, יצר לב האדם רע מנעוריו.

הנאומים מאתגרים את איוב. מחלתו ועוגמת נפשו אינם עוצרים בעד המחשבה החופשית שלו ורגשותיו דוחפים אותו לדבר גלויות, מה שלא היה מעז קודם לכן.

לא רק השפה קשה לפעמים. יש גם סתירות או אפשרויות שונות לקרוא את הדברים. מתי איוב מביע את דעתו שלו ומתי הוא מצטט את רעיו, אולי כדי ללעוג לדעותיהם? אני מציג את האופן שבו אפשר לקרוא את הדברים. אבל קראו והחליטו בעצמכם. הוספתי מקבילות מודרניות מעולם הפילוסופיה והשירה. זה מתבקש מעצמו.

כמה פעמים במהלך הנאום הנוכחי חוזר איוב על כוונתו לומר בקול את האמת שלו, גם אם הוא בעצם מותח ביקורת על הנהגת האלוקים.

(יג) הַחֲרִישׁוּ מִמֶּנִּי וַאֲדַבְּרָה אָנִי וְיַעֲבֹר עָלַי מָה:

תנו לי לדבר, אומר איוב.

(יח) הִנֵּה נָא עָרַכְתִּי מִשְׁפָּט יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי אֶצְדָּק:

(יט) מִי הוּא יָרִיב עִמָּדִי כִּי עַתָּה אַחֲרִישׁ וְאֶגְוָע:

(כ) אַךְ שְׁתַּיִם אַל תַּעַשׂ עִמָּדִי אָז מִפָּנֶיךָ לֹא אֶסָּתֵר:

(כא) כַּפְּךָ מֵעָלַי הַרְחַק וְאֵמָתְךָ אַל תְּבַעֲתַנִּי:

(כב) וּקְרָא וְאָנֹכִי אֶעֱנֶה אוֹ אֲדַבֵּר וַהֲשִׁיבֵנִי:

אני יודע שאלוקים גומר אותי בקלי קלות, אבל זה שהוא יכול להרוג אותי לא אומר שאני לא דובר אמת.

אדרבה, הבה נתמודד בשיחה פנים אל פנים, בלי העוצמה האלוקית המפחידה. מי יהיה אז צודק?

בפרק הזה מצהיר איוב על סיום שלב נוסף בתהליך ההתבגרות הפילוסופית שלו. הוא יעז לחשוב. והוא גם מאמין שזה מה שה' רוצה ממנו.

והוא פונה אל הרעים:

(ג) אוּלָם אֲנִי אֶל שַׁ-דַּי אֲדַבֵּר וְהוֹכֵחַ אֶל אֵ-ל אֶחְפָּץ:

(ד) וְאוּלָם אַתֶּם טֹפְלֵי שָׁקֶר רֹפְאֵי אֱלִל כֻּלְּכֶם:

בעברית שלנו: ראו את ההבדל בינינו, חברי הטובים לשעבר. אני אוזר אומץ כדי להגיד את האמת לאלוקים. ואתה מעדיפים לשקר כמו רופאי האלילים.

אתם חושבים שתרויחו מזה?

(י) הוֹכֵחַ יוֹכִיחַ אֶתְכֶם אִם בַּסֵּתֶר פָּנִים תִּשָּׂאוּן:

(יא) הֲלֹא שְׂאֵתוֹ תְּבַעֵת אֶתְכֶם וּפַחְדּוֹ יִפֹּל עֲלֵיכֶם:

זוכרים את החויה של אליפז? חויה מיסטית, גדושת פחד, שבה גילה את ההשגחה הפרטית המענישה את הרשעים?

פחד שאינו פחות מזה צפוי לאלו שמשקרים ומחניפים לאלוקים.

אז מה צריך לעשות? לשתוק?

לא! לדבר!

ההצהרה הקרטזיאנית (על שם דקארט) של איוב: גם אני מסוגל לחשוב ולא רק החכמים והחברים. המחבר אומר לקורא: גם אתה מסוגל לחשוב. העז לחשוב! (מה שיאמר אחרי אלפי שנים קאנט).

לאיוב יש הוכחה למציאות אלוקים הטוב מן הסדר העולמי המופלא. הוא ואיינשטיין יסכימו ביניהם: יש מסדר, יש שען שמתח את הקפיצים של השעון העולמי.

סתירה היא כלי שמאפשר לזהות שקרים, גם אם האמת נעלמה מבני האדם.

דקארט אמר שהשכל הוא מתנה מאלוקים ואינו מסוגל לטעות. אבל בני אדם טועים, ומי גרם להם לטעות? לא אלוקים? (יש תשובה, אבל לא כאן, לא בעיון הזה שלנו, רק שתדעו שיש).

כאשר ניסה דקארט (פילוסוף צרפתי ואבי הגישה שבונה את האמת מתוך הסובייקט) למצוא יסוד אמיתי בהכרח שעליו ישתית את הפילוסופיה שלו, התחיל בעובדה הידועה: אני חושב אז אני קיים.

אבל מעבר לעובדה שאני (או אתה הקורא, או את הקוראת) מסוגלים לחשוב, וידיעה זו היא אמיתית בהכרח (שהרי אם אני טועה, מי טועה) מה עוד אני יודע על עצמי?

הפתרון של דקארט (לדעת כותב שורות אלו) היה לגלות בתוך עצמו שיש אלוקים, ואם יש אלוקים, אז הכל בסדר. כי אלוקים הוא טוב והוא לא נתן לנו כלי חשיבה שיטעו אותנו.

מעניין מה היה דקארט עונה לביקורת הבאה של איוב.

(טז) עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה:

(יז) מוֹלִיךְ יוֹעֲצִים שׁוֹלָל וְשֹׁפְטִים יְהוֹלֵל:

...

(כ) מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח:

(כד) מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ:

(כה) יְמַשְׁשׁוּ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר וַיַּתְעֵם כַּשִּׁכּוֹר:

לא רק שהפילוסוף איוב חכם לא פחות מרעיו, מתברר שכמעט אין שום אדם בעולם שחסין בפני טעות. ועוד אלו טעויות! הוא יכול להחליף בין אור לחושך. הוא תועה כמו שיכור.

איך אפשר להגיע לאמת? השאלה הזו צריכה להיות מכוונת גם כלפי איוב עצמו. האם הוא אינו עלול ללקות בשכרות? או שמא הוא רוצה להוביל לעמדה המוכרת בתולדות הפילוסופיה כספקנות: אין אדם מסוגל להכיר את האמת.

אז לא רק אלוקים נסתר ממני. אין לי שום כלי לדעת מה נכון ומה לא. מה אלוקים רוצה ממני. אבל בעצם, האם לא אלוקים הוא שהציב אותי במצב הזה?

שוב, מילה קשה וארוכה של פילוסופים. "אפיסטמולוגיה" (שוב, אל תנסו בלי להתאמן קודם, נניח לחלק את המילה להברות ואז לבטא אותה). בתרגום לעברית: תורת ההכרה. כלומר אותו חלק של הפילוסופיה שמנסה לענות על השאלה: איך מכירים ויודעים את האמת?

הצעד הראשון הוא הכרזה נוסח דקארט על המוכנות של איוב לברר את האמת בעצמו, על סמך יכולתו האישית.

זה נשמע מאד מודרני וגם אנטי חרדי (ולמעשה אנטי דוגמטי). אין צורך באמונת חכמים. העז לחשוב! כפי שאמר עמנואל קאנט.

כאן אין נאום ארוך. במשפט אחד ויחיד חולק איוב על הדרישה של חבריו להקשיב לקול החכמים ממנו. לא רק שהוא חכם כמו אחרים, מוכשר כמו אחרים, מבין כמו אחרים.

(יא) הֲלֹא אֹזֶן מִלִּין תִּבְחָן וְחֵךְ אֹכֶל יִטְעַם לוֹ:

לכל אחד מאיתנו, אומר איוב, יש כלים מספיקים כדי לזהות את האמת. ואם לא לדעת בוודאות את האמת, אזי לפחות לדעת מתי משקרים לו, מתי הדוברים איתו הם טועים ולכן יש לדחות את דבריהם.

אמנם, לא האוזן בוחנת מילים והטעם שיש בבלוטות הטעם בפה אינו בדיוק דוגמא ליכולת האנושית להבין ולחשוב. אבל מן הסתם יש כאן שני משלים ליכולתו של האדם לבדוק.

איך באמת אנו יודעים מה שאנו יודעים? איך באמת אנו יודעים לזהות שקר? ובכן, הכלי החשוב שלנו הוא סתירה. כאשר יש בידנו שני משפטים שסותרים זה את זה, אחד מהם שקרי. אם אומרים לי שאיוב היה ונברא אבל גם שאיוב הוא פרי הדמיון, אני יודע שאחד המשפטים אינו נכון. עדיין איני יודע איזה מהם. אבל ברור לי שאחד מהם שקרי.

כאשר אומרים לי שאלוקים ברא הכל, והוא כל יכול, והוא גומל לאיש כמפעלו, והכל ביושר ובצדק, אבל אני איוב יודע שאני צדיק ולא חטאתי, ואני סובל, או שאני רואה אי יושר בבריאה – יש כאן סתירה.

על איזה חלק עלי לוותר?