האם אתם מכירים התייחסות בנוגע למעמדה ההלכתי של התוספתא? הרמב"ם בהקדמה כותב שהוא פסק גם ע"פ התוספתא אבל לא ברור באילו מקרים. אני מכיר יש"ש בנוגע לשאלה האם גרים מצרים בזמן הגמ' היו מותרים בדור ראשון כיוון שסנחריב בלבל את האומות או שמותרים רק בדור שלישי, בתוספתא ר"ע אומר למנימין שהיה גר מצרי שהוא מותר אע"פ שהוא דור ראשון והיש"ש פוסק נגד התוספתא הזו כיוון שדברי ר"ע הנ"ל לא הוזכרו בש"ס, מישהו מכיר עוד התייחסויות?
נשלח ב-25/11/2018 14:13
התוספתא מובאת בגמרא על הסדר כמכריעה במחלוקות או פוסקת הלכות, בכל מקום בו אין הכרעה במשנה או שלשון המשנה מגומגם, התוספתא מכריעה. יש משהו בשם הגר"א שכל התוספתות נרמזות במשנה, למי שיש מקור יביא.
נשלח ב-10/1/2018 21:55
הרמב"ם מרבה להשתמש הן בתלמוד הירושלמי והן בתוספתא לפסיקות הלכה, אם לפסוק כתלמוד הירושלמי במקום שאין הכרעה בתלמוד הבבלי, ואם כמקורות להלכות שאינן מוזכרות בתלמוד הבבלי. לפעמים הרמב"ם מכליל הלכה שבמשנה והלכה שבתוספתא לכדי הלכה אחת.
כשיש מחלוקת בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בד"כ דרכו לפסוק כתלמוד הבבלי, אלא אם הבבלי מתקשה באיזה דין או דחוק והירושלמי פשוט, אזי פוסק כירושלמי.
לפעמים הרמב"ם פוסק כתוספתא כנגד הירושלמי, ולפיכך נדרש עיון רב האם גם משתמש בתוספתא כירושלמי ביחס לבבלי.
נשלח ב-10/1/2018 20:39
שוב מזכרון, כמו שהלכה כירושלמי אם הבבלי אינו חולק עליו, הוא הדין בשאר מקורות חז"ל. השתיקה של הבבלי אינה מוכיחה שאינו סובר את התוספתא או את הירושלמי. וכבר הוזכר שבענייני מנהגים לפעמים המנהג מכריע. אפילו הרמב"ם מביא את מנהג הקריאה הארץ ישראלי כמנהג קביל, למרות שהוא לא כבבלי.
נשלח ב-10/1/2018 17:19
בעל
איקון ירוק
מעתה השאלה המדוייקת היא: מתי אלו שמפקפקים בסמכותה של התוספתא ככלי פרשני כאשר הוא סותר דינים מחמירים בתלמוד מוכנים לקבל אותה כמקור למנהגים? באלו תחומי הלכה, והאם ניתן לזהות מאפיינים שיש להם ערך מסביר?
אאל"ט המקור לאמירת הלל בליל פסח בבית הכנסת הוא מהתוספתא וממסכת סופרים המאוחרת יותר.
גם מנהג קריאת מגילות בחגים הוא ממסכת סופרים.
נשלח ב-10/1/2018 09:27
יש להוסיף מה שהיה צריך להיות ברור מן ההתחלה.
יש הרבה תוספות שנכללו בספרי הפוסקים ואין הן לקוחות מן התלמוד. זה נכון למשל לגבי מנהגי קבורה ואבלות. אבל גם לגבי מנהגי קריאת התורה ועוד. כוונתי למה שמכנים "מסכתות קטנות". כמדומה שהיו אלו הפוסקים האשכנזים שאימצו אותם, ואולי זה היה בעקבות מנהגי העם.
בכל אופן, האם גם על מנהגים כאלו היו ערעורים מהסוג שהביא שגיא מזוז נגד הכרעת הרמב"ם על פי התוספתא?
יתכן שעלינו לבחון את השאלה של שגיא מזוז, על תוקפה של התוספתא, לא באופן גורף אלא לפי ענייניה. יתכן שהיחס לתוספתא אצל הרא"ש והראב"ד, לדוגמא, יהיה מרחיק או דוחה כאשר מדובר בשאלות של איסור והיתר, אך כאשר יהיו מנהגים שונים, הם יהיו יותר פתוחים לתוספות חיצוניות. האם הקו המבדיל הוא בין ספרים, בין מסכתות קטנות לבין התוספתא, או בין תחומים הלכתיים שונים? ניתן להעלות השערה, לא מחמיאה, לגבי התקבלות מנהגים שונים בניגוד לשאלות של איסור והיתר. אבל חבל לכתוב דברים ללא ביסוס ובדיקה.
יש שאלות בהלכה שאינן נידונות במפורש בתלמוד הבבלי. יש לעומת זאת אמירות בתוספתא שדנות בהן. האם יש ללכת אחרי התוספתא בדברים שאינם מובאים בבבלי.
האם זה שהתלמוד הבבלי אינו מביא תוספתא זה בגלל שהוא חולק עליה או אינו מכיר אותה או אינו סומך עליה די הצורך?
האם לראשונים היתה התייחסות לשאלה הזו? ומה לגבי האחרונים? ופוסקים בכלל?
(חזרתי על דבריך במילים אחרות. זה עוזר לי להבין).
על זה אני מבקש להעיר כמה הערות:
1. ראשית, צריך לדון בשאלה הרחבה מאד מה נזכר ומה נרמז ומה מהווה רקע לתלמודנו הבבלי. מנסיוני נראה שהתלמוד סומך על דברים שאינם מפורשים בו, לעתים הם מפורשים במקומות אחרים ובסוגיות אחרות שבו, ולעתים הם נמצאים במקורות חיצוניים: מדרשי הלכה וגם תוספתא.
כלומר: שתיקה אינה פסילה. לא תמיד.
2. התוספתא עצמה, מי חיבר אותה ומה היו שיקולי העריכה שלו? תוקפה צריך לנבוע, כמו כל חיבור של דברי רבותינו, מכוח הסמכות של המצוטטים ושל העורך שבחר מה להביא ומה להשמיט, כמו גם מתוך השיקול העצמי של אלו דברים נראים יותר נכונים וראויים.
3. אין לנו לפי מה שידוע לבעל האשכול ולחברינו אמירות מפורשות בתלמוד ובראשונים איך יש לנהוג בחומר מן התוספתא. אבל ניתן לדייק איך התייחסו אליה במקרים פרטיים, כמו בדוגמאות שמביא שגיא מזוז.
ממקרים אלו, כדוגמת הראב"ד המוזכר כאן מהלכות מעשר שני (א י) או הרא"ש והיש"ש לגבי בלבול האומות וההיתר הנובע מזה - ניתן להבין שראשונים אלו, ואולי חכמי אשכנז בכלל, העדיפו את ההתעלמות של הבבלי על פני המפורש בתוספתא.
תופעה דומה אנו מוצאים לגבי הישענות על הירושלמי במקומות שבהם הוא מוסיף על דברי הבבלי. אם כי כמדומה שיש מקומות בהם הרמב"ם מעדיף לעתים את הירושלמי על הבבלי. והזוכר יוכל להביא ושכרו עמו.
הרמב"ם לפיכך מוכן להסתמך על התוספתא נגד הבלתי מפורש בבבלי, וזו כנראה דרכו גם ביחס למקורות אחרים. כמובן, יתכן שהוא מפרש לכתחילה את הבבלי בהתאם למקורות חיצוניים אלו. זו אפשרות שתמיד צריך להביא בחשבון, שיש כאן קריאות אחרות של הבבלי.
מתוך הדברים אנו יכולים לשאול: ולו נניח שאכן הבבלי מתעלם מן התוספתא, האם השאלה אם יש לכבד את התוספתא כמקור ולהישען עליה תלויה רק במעמדה בעיני הבבלי, או שהדברים ראויים להילמד ואולי להיפסק מכוח זה שהם סברה טובה וראויה?
באיזו מידה התלמוד מהווה חתימה, לפחות חלקית, של הפרשנות ושל ההכרעה מה ניתן ומה לא ניתן לפסוק, ומדוע?
ואם מצאנו בין הראשונים גישות גישות, באיזו מידה דרכיהן מחייבות את הדורות הבאים, כלומר אותנו?
נראלי שחוץ ממם80 אף אחד לא הבין מה התכוונתי, אני יביא כמה דוג' ואולי יהיה למישו עוד דוג' בכיוון
1. בחולין ל: רב פפי מסתפק גבי סכין שהחלידה במיעוט סימנים האם השחיטה כשרה וסליק בתיקו. לא נכנס עכשיו לסוגיא אך בקיצור רש"י הרא"ש פוסקים להחמיר ואילו הרמב"ם פוסק להקל. והרא"ש הסביר שם שהרמב"ם פשט את ספק הגמ' ע"פ תוספתא אך דעתו שלו ש "ואיכא למימר כיון דסליק גמרא בתיקו בבעיא דחלדה ושהייה יש לנו להחמיר כדברי רש"י דמסתבר טפי למימר שלא רצה בעל הש"ס להביא הברייתא השנויה בתוספתא המכשרת במיעוט בתרא ולפשוט הבעיא משום דקים ליה דלא מיתניא בר' חייא(י) ור' אושעיא אין לסמוך עליה ממה שנאמר שלא ידע בעל הש"ס. ומסתבר שכל תוספתא שלא נתפשטה עד אחר סידור הש"ס לאו דסמכא היא. דמסתמא כיון שרצו חכמי ישראל לעשות חבור קיים אמת חקרו וחזרו לידע כל הספרים שנכתבו על דברי חכמים וביררו אותם שהם בר סמכא ועל ידם חברו הש"ס(כ) הילכך אין לסמוך על תוספתא זו כיון שאין בעל הש"ס מסכים עליה"
2. וכעי"ז גבי השאלה האם כיום גר מצרי מותר מיד כיוון שסנחריב בלבל את האומות או שאומרים שבלבל רק גבי מואבי ועמוני, דעת הרא"ש (יבמות עח.) שרק גבי מצרי ואדומי אומרים שסנחריב בלבל את אומות העולם. הרמב"ם (אב"א פ"יב ה"כה) פסק שגם מצריים בולבלו ע"י סנחריב. והמאירי כותב שמקור דבריו זה תוספתא שתחילתה מוזכרת בגמ', מנימין אמר שהוא ישא מצרית ואז בנו יהיה מצרי שני. בתוספתא יש עוד משפט שר"ע אומר למנימין שהוא כבר מותר ולא צרי לחכות עד שיהיה מצרי שלישי כיוון שסנחריב בלבל את האומות. (הרא"ש לא מזכיר את התוספתא הזאת, אם כי הוא מביא תוספתא אחרת לראיה לדבריו, אך את התוספתא שהביא המאירי הוא לא מזכיר, וכנראה שלא הכירה- מה שמחזק את ההשערה שחכמי אשכנז לא היו בקיאים בתוספתא). היש"ש (פ"ח סי' כד') מזכיר את התוספתא שהזכיר המאירי אך לדעתו הלכה כרא"ש כיוון שש"ס דידן לא הזכיר את דברי ר"ע.
3. הרמב"ם במעשר שני (פ"א ה"י) פוסק ע"פ התוספתא והראב"ד תמה עליו שהוא פוסק ע"פ תוספתא.
4. ביו"ד קעח' הב"י דן גבי דרכי האמורי וז"ל "ובאמת שהרבה דברים שנויים באותה תוספתא שיש בהם משום דרכי האמורי והרבה בני אדם נכשלים בהם ואין איש שם על לב ושמא משמע להו שאין לחוש משום דרכי האמורי אלא לדברים שהוזכרו בגמרא בלבד וכל שאר דברים השנויים בתוספתא הוו דלא כהלכתא דאם לא כן לא הוה שתיק תלמודא מינייהו"
נשלח ב-29/11/2017 02:34
מיימוני
<נדמה לי ש"שדי חמד" מופיע לפחות חלקית בהיברובוקס ומן הסתם באופן מלא באוצר החכמה. למי שיש...>
יש להבחין בין התוספתא דרבי נחמיה המפרשת טעמי משנה, לבין התוספתא של רבי חייא ורבי הושעיה הכוללת שיורי משנה והלכות שששנו רבי ובני דורו, לבין התוספתא שבידינו שכנראה מבוססת על התוספתא של רבי נחמיה ועל התוספתא של רבי חייא ורבי הושעיה ועל משנת בר קפרא.
נשלח ב-28/11/2017 01:53
מ
תודה!
וניתן ללמוד איך מפנים למקור. כותבים היכן הדברים נמצאים, ומסכמים מה יש שם. והקורא יבחר אם להשקיע ולחפש.
נדמה לי ש"שדי חמד" מופיע לפחות חלקית בהיברובוקס ומן הסתם באופן מלא באוצר החכמה. למי שיש...
נשלח ב-27/11/2017 23:41
עיין שדי חמד חלק ט, כללי הפסיקה סימן ב, ה (במחלקות תוספתא וירושלמי, האם הלכה כירושלמי כי בתראי, או שמא הלכה כתוספתא כי עיקר, או שהלכה לפי הטעם המסתבר יותר).
