איוב כ: הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד

מה היה לנו עד עכשו ומה עומד לקרות?

חיי איוב הפכו לנסיון אחד ארוך. פעם צדיק עשיר ומאושר, עכשו ערירי וחולה במחלת עור נוראה. אבל זה לא הסוף, לא זה לא הסוף. רעיו האוהבים מגיעים אליו, ובמקום לנחמו הם תוקפים אותו. אתה רשע, וזה שאתה מתעקש שאינך רשע רק הופך אותך לעוד יותר רשע.

איוב אינו יודע זאת בינתים, אבל אנו, שמכירים את העלילה, מבינים: איוב עובר מסע התבגרות פילוסופי. הויכוחים דוחפים את איוב לנסח את עמדותיו ואמונותיו יותר ויותר בבהירות. וגם לשבר רגשי יש חשיבות: איוב מתחבר לעצמו ומודה במה שלא היה מעז לומר קודם בקול רם, וכעת, מול העלבונות, הוא נדחף לתובנות חדשות וביטויים חדשים.

הויכוח בין החברים החל בשאלה הפרטית של איוב והפך לדיון על ההשגחה. האם יש חוק, כמו חוק טבע בתפיסתנו היום, של גמול, של עונש לרשע ושל טוב לצדיק? הרעים מאמינים שכן. איוב מאמין גם הוא שכן, אבל אז איך אפשר להסביר מה קורה לו?

במחזור השני הדיון עוסק בגמולו של הרשע, עם המסקנה המשתמעת לגבי איוב: אם אתה סובל, אתה רשע, אתה חוטא.

צופר ידגיש את הנקודות האלו, כשהוא מקשט אותן בציורים ספרותיים. ובכך הוא יפרוש מן הדיון. מדוע הוא פורש? אנסה להציע הסבר מתוך עיון בדמותו. קראו בסוף ותראו.

ב-ג: צופר, כמו בפעם הקודמת, מגיב קשה על הביקורת של איוב.

הפרק כולו חוזר על עקרון הגמול לרשעים.

ו-ז: אבל צריך סבלנות. סבלנות! אין סיפוק מיידי בעולמנו.

שורה אחרונה: אלוקים הועיד חלק של רוע לרשע. לא כדאי להיות שם.

ומסקנה משלנו: אם ניתן לאפיין את צופר, הפורש מאיתנו, מבחינה אישיותית ותפקידו בספר, הוא מצטייר כאדם שרגשותיו דוחפים אותו לפעול, אם כי בשירות הטוב, וכאשר הרגש סוער מדי, הוא כבר אינו יכול לדבר – בדיוק הפוך מאיוב, שרגשותיו מוליכים אותו במסע ההתבגרות הפילוסופי שלו.

שני החברים הראשונים ימשיכו בשיח. צופר נאלם. אולי הוא גם נעלם.

מכאן ניתן להבין שהויכוחים אינם עומדים בפני עצמם. מחבר הספר רואה את אליפז, בלדד וצופר לא רק כרמקולים שדרכם הוא מדקלם את העמדות שלהם. הוא משתמש בהם כמו סופר מודרני. אלו דמויות שאמורות להיות חיות, נושמות, מרגישות. לכל אחת צריך להיות סגנון הבעה משלה.

בסגנון האופייני למקרא אין כאן שום תיאור של הדמויות, לא של איוב ולא של הרעים. אנו יכולים ללמוד עליהם רק מן המילים שלהם. האם ניתן לצייר את דמותו של צופר מן הפרקים שזכינו לשמוע ממנו?

הוא נקרא "צופר הנעמתי" ובשל המרחק בין זמן החיבור לזמננו אי אפשר לי לדעת אם הוא נציג אופייני של מקום ושמו "נעמה" כך שהמחבר הסתמך על השיוך למקום כדי לאפיין אותו במילה אחת.

צופר מופיע תמיד שלישי. האם זה אומר שהוא הפחות חשוב מבין השלושה, כי סדר הדיבורים נקבע בוודאי לפי מעמדם של הדוברים, או לפי חכמתם. האם מסיבה זו הוא פורש, כי אין לו יותר מה לומר מעבר למה שאומרים חבריו?

הוא הראשון שמאשים את איוב בשקרים (פרק יב ג). כלומר, הוא שוכח את ידידותם הנושנה למשמע הדברים הקשים של איוב. הוא זה שמזכיר כי אדם שטחי אינו יכול להבין את החכמה האינסופית של האלוקים (פסוק יב. וראו בעיוננו בפרק זה לגבי הופעת ה"חכמה" כישות).

הוא גם מציג את העמדה של "יצר לב האדם רע מנעוריו" (שם).

להיות רשע בעיניו זה ללכת לאבדון, ובויכוח הראשון הוא עדיין מנסה לשכנע את איוב לחזור בו ולחזור בתשובה.

אצלנו, כפי שראינו לעיל, הוא חוזר בהרחבה על העקרון של גמול הרשעים.

האם מי שמאמין בחכמה הא-לוהית, בעקרון הגמול שחייב לקרות כי כך ברא אלוקים את העולם וכך הוא מנהל אותו – אין לו יותר מה לומר לאיוב?

מדוע צופר יורד כה מהר מן הבמה? האם אין למחבר תכנים נוספים להעביר דרכו? יתכן שלא, ויתכן גם שרגישותו היתרה, שנגלית פעמיים בראשית דבריו, כבר לא מניחה לו לעצב את רגשותיו במילים.

הלא כך הוא פותח אצלנו:

(ב) לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי:

הרגש מעורר אותי לענות והמחשבות יוצרות את התוכן והניסוח. לרגש יש מקום רב אצל צופר, כנראה.

אפשר שלמדנו מכאן משהו על טיבם של בני אדם מסוג מסויים. הם חכמים, הם מונעים לפעולה בשל עקרון הצדק, אבל כאשר הרגש סוער מדי, הם נאלמים דום. הם אינם מסוגלים לתרגם עוד את התכנים הנחשבים למילים שנאמרות בפה.

שאלה שאנו היינו רוצים להציג לצופר היא: כיצד זה מתבצע. האם הגמול מתרחש כמערכת סיבתית עצמאית שה' התקין עבור הבריאה – אולי בדומה לתפיסת הקארמה ההודית – או שה' מתערב כביכול אישית בכל אירוע, אבל אינו ממהר לעשות זאת – ויש לכך הצדקה, כדי להניח לרשע זמן, אולי, לחזור בתשובה.

אין לי תשובה ברורה, אם כי סביר שגישתם של חברי איוב ושל התנ"ך בכלל אינה מכירה במערכת גמול עצמאית אלא במערכת גמול שה' קובע וה' מנהל.

(כט) זֶה חֵלֶק אָדָם רָשָׁע מֵאֱ-לֹהִים וְנַחֲלַת אִמְרוֹ מֵאֵ-ל

העונשים הם אכן מוגדרים ומונחלים, אבל זה נעשה בידי אלוקים. כמדומה שיש כאן תפיסת אלוקים אישי, שעוקב אחרי המתרחש ומתערב בשעה הנכונה.

(כז) יְגַלּוּ שָׁמַיִם עֲוֹנוֹ וְאֶרֶץ מִתְקוֹמָמָה לוֹ:

העונש של הרשע אינו רק זה אבדן הגזל ששדד, רעל שאוכל אותו מבפנים והעלמו המפתיע לפעמים. צריך גם שעוונו יתגלה לכולם, שידעו על מה הוא נענש.

מה אומרות המילים: הארץ מתקוממת נגדו? האם זה בא לומר שהאדמה פועלת נגדו, כמו שהיא בלעה את קורח ועדתו? או שעולם האדם אשר על האדמה יתקומם בשלב כלשהו נגד הרשע, ולפעמים זה קורה לאחר שרשעותו מתפרסמת?

כל האפשרויות ייתכנו. אבל כמדומה שכאן, לקראת סיום הפרק, צופר חוזר אל איוב. אם איוב סובל, זה בגלל שהשמים החליטו לגלות את עוונו על ידי הענשתו הפומבית. ואם כל הציבור לועג לו, כפי שפירט איוב בהרחבה בתיאור מצוקתו בבית ובסביבה, הרי זה בדיוק מה שמובטח כאן. הארץ כולה על יושביה יוצאת נגד הרשע.

וזה איוב, נכון?

זה בעצם הנושא המרכזי שחוזר על עצמו שוב ושוב.

החידוש והיופי כאן הם בדימויים הספרותיים.

(יב) אִם תַּמְתִּיק בְּפִיו רָעָה יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ:

הרשע אוהב את התוכניות שלו להרע כמו שוקולד, והוא מסתיר אותה בפיו.

(יג) יַחְמֹל עָלֶיהָ וְלֹא יַעַזְבֶנָּה וְיִמְנָעֶנָּה בְּתוֹךְ חִכּוֹ:

גם אם יש לו הרהורי תשובה, הוא חס על התוכניות הרעות שלו ומשאיר אותן אצלו.

(יד) לַחְמוֹ בְּמֵעָיו נֶהְפָּךְ מְרוֹרַת פְּתָנִים בְּקִרְבּוֹ:

והנה העונש: מה שבלע הופך לרעל שמכלה אותו, כמו ארס של נחש.

(טו) חַיִל בָּלַע וַיְקִאֶנּוּ מִבִּטְנוֹ יוֹרִישֶׁנּוּ אֵ-ל:

ואם מדברים על אוכל, אז הרכוש שטרף מידי הקרבנות שלו יחזור אליהם, והוא לא יוכל לשמור אותו לעצמו. וכל זה מעשה ידי אלוקים.

כל הפרק כולו חוזר על הנושא הזה, כל פעם במילים אחרות ובביטויים חזקים.

(ו) אִם יַעֲלֶה לַשָּׁמַיִם שִׂיאוֹ וְרֹאשׁוֹ לָעָב יַגִּיעַ:

(ז) כְּגֶלֲלוֹ לָנֶצַח יֹאבֵד רֹאָיו יֹאמְרוּ אַיּוֹ:

גם אם ראית את הרשע מצליח עד השמים, גם אם ראשו בעננים – ואצלם לא היו מטוסים, זה רק ביטוי להצלחה – סופו ליפול. כמו גללי הצואה שאובדים לתמיד. והצופים מן הצד יביעו פליאה: הי, לאן הוא נעלם?

העמדה הזו של צופר היא עמדת המקרא. נצטט שוב מאותו פרק בתהלים.

(לה) רָאִיתִי רָשָׁע עָרִיץ וּמִתְעָרֶה כְּאֶזְרָח רַעֲנָן:

(לו) וַיַּעֲבֹר וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ וָאֲבַקְשֵׁהוּ וְלֹא נִמְצָא:

(תהלים פרק לז)

גם כאן הצופים מהצד שואלים: בעצם, לאן נעלם האיש הזה?

אתם יודעים מה? העמדה של צופר, ושל פרקי תהלים, ועוד מקומות לאין מכביר, אינה עקרון כל כך רע ומוטעה.

ואתם יודעים מה קשה לנו עם זה? הצורך לחכות. הרצון במענה מיידי, בתיקון מיידי של הרע.

בלשון הפסיכולוגיה של המאה שעברה זה נקרא: צורך בסיפוק מיידי.

בעולם שלנו אין סיפוק מיידי. גם לא בגמול.

צריך סבלנות.

אין דרך אחרת. אין עולם אחר.

יש הבדל עצום בין תפיסת העולם שלנו לשל בני דור המקרא. אצלנו העולם מתנהל קודם כל על פי חוקי טבע, ואת חלקם אכן הצלחנו לגלות, לנסח, למפות בתוך הקשר רחב יותר, וגם לנצל אותם כדי לבנות טכנולוגיה. איך אתם חושבים אני כותב את המילים האלו? לא בחרט, לא בקולמוס או נוצת אווז, ואפילו לא בעט מהסוג שהיה בימי ילדותי. במחשב, כמובן.

הפילוסוף של המדע יצביע על כך שכל המחקר המדעי מבוסס על עקרון אחד, שהוא עצמו אינו ניתן להצדקה. עקרון הסיבתיות. אם X אז Y. המחקר עוסק בשאלה איזה X גורם לאיזה Y ומנסה לפתח הסבר מלא שגם יאפשר לנו בני האדם לנצל זאת לטובתנו. אבל אין מי שישאל: מי אומר שבכלל יש קשר? אולי דברים קורים מעצמם?

נכון שהשאלה האחרונה נראית מוזרה? זה בגלל שאנו בנויים לחפש סיבתיות, להניח שהיא קיימת. הפילוסוף דיויד יום, במצב רוח ספקני, טען שאכן יש לנו כורח פסיכולוגי כזה, אבל זה עדיין לא אומר שכך העולם מתנהג. אבל מי מאמין לו? גם הוא לא האמין לעצמו.

זה העולם המודרני. בעולם העתיק הקשר בין סיבות לתוצאות היה פחות מובן, פחות הכרחי. היו השערות שונות לגבי מה מביא לאיזו תוצאה רצויה או בלתי רצויה. זרעת באדמה? לא בטוח שיהיה יבול, אם כי יתכן שיהיה יבול של מאה שערים.

לא כן בנושא הגמול. כאן היתה הנחה פשוטה ורווחת שהצדיק מקבל את שכרו והרשע את עונשו. זה ודאי. כמה הם שונים מאיתנו, בני העולם של פעם!

על הודאות הזו מסתמך, שוב, צופר.

(ד) הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ:

גם אתה יודע את זה, שכך העולם נראה מאז הרגע הראשון של בריאת האדם. יש גמול.

ואם לאיוב יש שאלה מדוע הגמול אינו מגיע מייד, אז יהיה ההסבר מה שיהיה, עדיין אי אפשר להתכחש שהגמול בוא יבוא, גם אם יגיע מאוחר יותר.

(ה) כִּי רִנְנַת רְשָׁעִים מִקָּרוֹב וְשִׂמְחַת חָנֵף עֲדֵי רָגַע

וכפי שאומר המשורר של תהלים:

(לד) קַוֵּה אֶל יְדֹוָד וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה:

...

(לז) שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם:

(תהלים פרק לז)

צריך לסמוך על אלוקים, צריך להתפלל אליו, וצריך לחכות. ואז – אתה תעלה למעלה, הרשע ייכרת. גם אם ראית רשע שהחיים שלו יפים, בוא מחר ותראה שהוא כבר לא פה. ומי שהוא תם וישר, אחריתו שלום. ושוב, זה לוקח זמן.

ניתן לשאול אם צופר בכלל עונה לאיוב על השאלה הקיומית שלו. כמובן, התשובה שלו בעצם אומרת לאיוב שהוא אחד מן הרשעים ההם. אבל מתקבל רושם – וכן כותבים חלק מן הפרשנים – שצופר נלחם כאן למען העקרון היסודי של הגמול.

במשך מאות ואלפי שנים אנשי דת ומאמינים יחזרו על העקרון של הגמול, כפי שאנשי דת ומאמינים ישאלו גם כן:

(א) צַדִּיק אַתָּה יְדֹוָד כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד

(ירמיהו פרק יב)

אין לי ספק בצדקתך, אומר הנביא ירמיהו לאלוקים, ולכן אין לי מה להתווכח איתך. אבל בכל זאת, אני רוצה להגיש תביעה משפטית. מדוע הרשעים אינם נענשים אלא הבוגדים חיים בשלווה?

זה כמובן הצד ההפוך לשאלתו של איוב, הצדיק והסובל.

האם יש תשובה אחרת למעט: נחכה בסבלנות ונראה ונסמוך על האלוקים שאחראי לעקרון הגמול?

בפרק הקודם האשים איוב את החברים שהם מעליבים אותו

(ב) ... וּתְדַכְּאוּנַנִי בְמִלִּים (ג) זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים תַּכְלִימוּנִי. לֹא תֵבֹשׁוּ?

צופר עונה: אנחנו העלבת אותך? אתה מבייש אותנו!

(ב) לָכֵן שְׂעִפַּי יְשִׁיבוּנִי וּבַעֲבוּר חוּשִׁי בִי:

בעברית שלנו: לכן מחשבותי ותחושותי מביאות אותי לענות לך.

(ג) מוּסַר כְּלִמָּתִי אֶשְׁמָע וְרוּחַ מִבִּינָתִי יַעֲנֵנִי

אתה אמרת תוכחה ואני הקשבתי. עכשו אענה על סמך הבנתי וחכמתי.