איוב לג: שפת הייסורים

לאחר שהציג את עצמו לאיוב, לשומעים וגם לנו, הקוראים, אליהוא ניגש לענין.

*   *   *

א-ג עצור כאן חושבים

(א) וְאוּלָם שְׁמַע נָא אִיּוֹב מִלָּי וְכָל דְּבָרַי הַאֲזִינָה:

(ב) הִנֵּה נָא פָּתַחְתִּי פִי דִּבְּרָה לְשׁוֹנִי בְחִכִּי:

(ג) יֹשֶׁר לִבִּי אֲמָרָי וְדַעַת שְׂפָתַי בָּרוּר מִלֵּלוּ

במשפט אחד, בעברית שלנו: תקשיב, איוב, אני מדבר ברור ואני מציג את האמת.

*   *   *

ד-ו: האפיסטמולוגיה של אליהוא

(ד) רוּחַ אֵ-ל עָשָׂתְנִי וְנִשְׁמַת שַׁ-דַּי תְּחַיֵּנִי:

(ה) אִם תּוּכַל הֲשִׁיבֵנִי עֶרְכָה לְפָנַי הִתְיַצָּבָה:

מהיכן אני יודע מה שאני יודע? אהה! נשמה שקיבלתי מאלוקים מסוגלת לגלות את האמת. מהו התהליך שבו האדם לומד את האמת ומזהה אותה זו שאלה מעניינת, אבל אליהוא לא דן בה. הוא כן ידון, בהמשך, באופן שבו אלוקים מדבר איתנו.

כיון שלא רק לאליהוא יש רוח/נשמה מאלוקים, כולנו, גם איוב, מוזמנים לחשוב ולהסיק מסקנות. אליהוא יציג מייד את דבריו ואיוב מוזמן, ממש באדיבות, להתייצב מולו.

דו קרב! עם הזמנה רשמית.

יש עוד דוגמאות לחיבורים כאלו, מהדיאלוגים של אפלטון עד ל"כוזרי" של רבי יהודה הלוי. בכולם, הפילוסופיה מסתתרת בתוך ויכוח שאי אפשר לו שלא לרתק אותנו, גם מי שאינו אוהב לחשוב יותר מדי.

(ו) הֵן אֲנִי כְפִיךָ לָאֵל מֵחֹמֶר קֹרַצְתִּי גַם אָנִי:

זה משפט חשוב מאד.

אתה, איוב, אמרת קודם שכולנו, בני חורין ועבדים, נבראנו בידי אלוקים. אני אליהוא מוסיף: כולנו ברואי חומר אבל דרך הכרתנו/שכלנו/נשמתנו אנו מדברים בשם אלוקים.

 (ז) הִנֵּה אֵמָתִי לֹא תְבַעֲתֶךָּ וְאַכְפִּי עָלֶיךָ לֹא יִכְבָּד:

אז אני, אליהוא, איני מתכוון להעליב אותך, להפחיד אותך, להכביד אליך. רק להציג את העמדה שלי מול שלך, ונראה מי צודק.

נכון שזה יפה?

עוד חידוש יש לאליהוא.

יש בית דין למעלה, בשמים, ובו מלאכים מלאכים שטוענים, כמו בבית דין של מטה, בעד ונגד הנאשם.

אבל שם, בניגוד לכאן, לעתים די בהמלצה טובה אחת כדי לשרוד. הקטע הבא היה כה מרשים עד שהוא הפך לחלק מטכס הכפרות השנתי (שהשולחן ערוך אוסר לבצע ורק הרמ"א מקל בו... אבל זה נושא אחר לגמרי).

(כג) אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ:

(כד) וַיְחֻנֶּנּוּ וַיֹּאמֶר פְּדָעֵהוּ מֵרֶדֶת שָׁחַת מָצָאתִי כֹפֶר

די במלאך אחד כדי ללמד זכות.

(כה) רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו:

המילה הראשונה מסתורית אבל הפסוק מובן: הוא יבריא וייראה צעיר.

(כו) יֶעְתַּר אֶל אֱ-לוֹהַּ וַיִּרְצֵהוּ וַיַּרְא פָּנָיו בִּתְרוּעָה וַיָּשֶׁב לֶאֱנוֹשׁ צִדְקָתוֹ:

מה צריך לעשות? להתפלל.

(כז) יָשֹׁר עַל אֲנָשִׁים וַיֹּאמֶר חָטָאתִי וְיָשָׁר הֶעֱוֵיתִי וְלֹא שָׁוָה לִי:

ולהודות על האמת ולבקש סליחה ולקבל לעתיד (ראו במעשה רב הונא לעיל).

(כח) פָּדָה נפשי נַפְשׁוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁחַת וחיתי וְחַיָּתוֹ בָּאוֹר תִּרְאֶה:

(כט) הֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ עִם גָּבֶר:

(ל) לְהָשִׁיב נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת לֵאוֹר בְּאוֹר הַחַיִּים:

שלושת הפסוקים האחרונים אינם מוסיפים הרבה, אבל הביטויים רבי העוצמה הקשורים באור – אי אפשר להתעלם מהם, הלא כן? רבי חיים בן עטר בחר בביטוי "אור החיים" עבור חיבורו פירושו על התורה. והמיסטיקאי פלוטינוס, אבי תורת הקבלה (שלא מדעת), אף הוא המשיל את השפע האלוהי לאור.

יצויין כי חכמינו, בימי המשנה והתלמוד, אימצו את הדגם של אליהוא.

אתקן: חכמים לפעמים ראו בייסורים כפרה, וזו סברה שאינה צריכה ראיה, ולפעמים ראו בהם הזמנה לתשובה ולחיפוש מה לתקן.

הנה שני סיפורים. אחד מימי התנאים, והוא מופיע בשתי גרסאות ולכן צריך לדקדק בו. והשני מימי האמוראים והוא מדגים מייד את הרעיון של אליהוא.

כשחלה רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו.

אמר להן: חמה עזה יש בעולם.

התחילו הן בוכין - ורבי עקיבא משחק.

אמרו לו: למה אתה משחק?

אמר להן: וכי מפני מה אתם בוכים?

אמרו לו: אפשר ספר תורה שרוי בצער, ולא נבכה?

אמר להן: לכך אני משחק. כל זמן שאני רואה רבי, שאין יינו מחמיץ ואין פשתנו לוקה, ואין שמנו מבאיש, ואין דובשנו מדביש, אמרתי: שמא חס ושלום קיבל רבי עולמו. ועכשיו שאני רואה רבי בצער - אני שמח.

אמר לו: עקיבא, כלום חיסרתי מן התורה כולה?

אמר לו: לימדתנו רבינו כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה - טוב ולא יחטא.

לפי הסיפור הזה, הייסורים אינם דווקא מסר להתעורר ולתקן, אלא לכפרה.

ויש עוד גרסה לביקור הזה, ושם המסר הוא שייסורין מעוררים לתשובה.

כשחלה רבי אליעזר נכנסו ארבעה זקנים לבקרו, רבי טרפון ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא.

נענה רבי טרפון ואמר: טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים, שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי יהושע ואמר: טוב אתה לישראל יותר מגלגל חמה, שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי אלעזר בן עזריה ואמר: טוב אתה לישראל יותר מאב ואם, שאב ואם בעולם הזה, ורבי בעולם הזה ובעולם הבא.

נענה רבי עקיבא ואמר: חביבין יסורין.

שוב ר"ע אומר דבר שונה משל כולם! וראו זה פלא, ר"א דווקא נהנה.

אמר להם: סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי, שאמר חביבין יסורין.

אמר לו: עקיבא, זו מנין לך? - אמר: מקרא אני דורש...

לא אעתיק את כל הדרשה של ר"ע שם אבל היא עוסקת במנשה, הרשע, שאביו

חזקיה מלך יהודה לכל העולם כולו לימד תורה, ולמנשה בנו לא לימד תורה?

אלא: מכל טורח שטרח בו, ומכל עמל שעמל בו - לא העלהו למוטב אלא יסורין.

(סנהדרין קא א-ב)

והנה הסיפור מימי האמוראים וכאמור שם המסר ברור מאד. אביא אותו בתרגום לעברית

רב הונא החמיצו לו ארבע מאות חביות יין (נזק כספי עצום).

באו לבקרו רב יהודה אחיו של רב סלא החסיד וחכמים. (ויש אומרים: רב אדא בר אהבה ורבנן)

ואמרו לו: יתבונן הרב במעשיו.

אמר להם: האם אני חשוד בעיניכם?

אמרו לו: וכי חשוד הקב"ה שעשה דין לא לפי הדין?

ממש שאלת איוב ותשובת אליהוא, נכון?

אמר להם: אם מישהו שמע עלי משהו, שיאמר.

אמרו לו: שמענו שאין הרב נותן שבישא (זמורות?) לאריס שלו (בניגוד להסכמים המקובלים)

אמר להם: וכי נשאר לי מה לתת לו? הרי הוא גונב הכל! (טענתו היא שלא מגיע לאריס כי הוא מרמה ורב הונא שומר לעצמו כנגד החוב).

אמרו לו: זה שאומרים הבריות: גנוב מן הגנב ותטעם טעם גניבה.

אמר להם: מקבל אני על עצמי שאתן לו.

(ברכות ה ב)

ואכן נעשה לו נס והושב לו הפסדו. אבל כמובן הסיפור חשוב גם בלי הסוף הטוב שלו.

אבל זו לא השפה היחידה שבה אדם יכול לשמוע את דבר אלוקים.

יש גם ייסורים.

(יט) וְהוּכַח בְּמַכְאוֹב עַל מִשְׁכָּבוֹ וְרוֹב עֲצָמָיו אֵתָן:

(כ) וְזִהֲמַתּוּ חַיָּתוֹ לָחֶם וְנַפְשׁוֹ מַאֲכַל תַּאֲוָה:

(כא) יִכֶל בְּשָׂרוֹ מֵרֹאִי ושפי וְשֻׁפּוּ עַצְמוֹתָיו לֹא רֻאּוּ:

(כב) וַתִּקְרַב לַשַּׁחַת נַפְשׁוֹ וְחַיָּתוֹ לַמְמִתִים:

טוב, ברור שאיני יודע לתרגם את המילים האלו והביטויים האלו לעברית מדוברת. אבל הנושא הכללי ברור. האדם חולה, כואב, שוכב במיטה, רוב עצמותיו כואבות; הוא אינו מסוגל לאכול (או שמא הוא דווקא היה רוצה לאכול משהו טעים?); הוא התכער מהמחלה עד שאחרים מואסים להביט בו. רזון נשלח בגופו עד שקשה לראותו; והוא נראה כמו אדם על סף המוות.

זה מסר זה?

ובכן, כן.

אם אדם חלה, זה סימן משמים שמשהו לא בסדר אצלו.

מה בדיוק? זאת השאלה! עליו לחפש.

האם אנו היינו מרוצים מהסבר כזה? קשה להאמין שכן. יתכן שכאן יש הבדל בין מי שגדל בחינוך חרדי או אפילו דתי, לבין מי שלא זכה לזה. האדם שהתחנך לקבל מרות, יקבל באהבה את דין שמים. החולה לא יתמרד נגד ייסוריו אלא יחפש מה לתקן. אבל למי שלא הורגל בכך יטען, ולדעתי בצדק: אם אלוקים לא מרוצה ממני, שלא ישלח לי הודעה דרך ייסורים, אלא יאמר לי בפה מלא: כאן לא בסדר. תקן.

איני יודע מה היה אליהוא משיב על הטענה הזו. אבל אולי זה ההבדל בין גישה מודרנית, שהתעצבה למעשה בהשפעת התורה, לבין הגישה העתיקה, שבה המלך הוא כל יכול ועל אחת כמה וכמה האלוקים. די לאדם שיקבל עונש כדי שיקח על עצמו לתקן.

סביר? איני יודע. אבל זה מה שיש.

יש עוד צורות שבהם האלוקים מתגלה. הגר רואה מלאכים. אם שמשון פוגשת מלאך. האם שם מדובר בחלום? אם כן, איך היה חלום משותף לשני הוריו של שמשון?

מסתבר יותר שיש כאן ערוץ תקשורת נוסף. ערוץ שהיה מוכר לבני תקופת השופטים ולאלו שכתבו על התקופה.

אם כן, מדוע אליהוא אינו מזכיר זאת? מדוע שלא יציין כי האלוקים שולח מלאך כדי להעביר מידע.

אולי מפני שלאיוב יש בקשה מאד ספציפית. הוא מבקש שאלוקים יסביר לו מדוע נענש אם הוא חף מפשע. אליהוא, כזכור, אינו מאשים את איוב שהוא רשע ועבריין, אבל המשאלה משייכת, גם לפי שיטת איוב, את הבקשה לסוג הבקשות לקבל מידע שמימי שמצביע על עבירה ומחזיר בתשובה.

אם גילויי מלאכים באים למטרות אחרות (נניח ההתגלות לגדעון כדי שיצא להילחם ולשחרר את העם מאויביו), אז לא זו הדרך לקבל תשובה. לא זה מה שביקש איוב ולא זה מה שיכול אליהוא להציע...

האם אליפז מתכוון כאן לנבואה? נראה לי שהדברים הקצרים שלו ושל אליפז מצטרפים יחד ומתאימים לנקודות שאנו מוצאים בסיפורי התורה.

התיאוריה של האפיסטמולוגיה הנבואית מוצעת לנו בשלושה פסוקים בספר במדבר. כאשר מרים ואהרן נכשלים בדבריהם על משה (לענייננו אין זה משנה אם החטא הוא לשון הרע מאחורי גבו או תוכחה וחוצפה בפניו), אלוקים מצביע על ההבדל בסגנון ההתנבאות בין משה לשאר נביאים.

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי

אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם יְדֹוָד - בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע

בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:

(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת יְדֹוָד יַבִּיט (במדבר פרק יב)

הרי לפנינו: נביא מקבל את הנבואה בחלום

ואכן, כך מקבל בלעם את נבואתו לפי עדות עצמו.

(ג) וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן:

(ד) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל

אֲשֶׁר מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה

נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם:

ושוב בהמשך

(טז) נְאֻם שֹׁמֵעַ אִמְרֵי אֵ-ל וְיֹדֵעַ דַּעַת עֶלְיוֹן - מַחֲזֵה שַׁ-דַּי יֶחֱזֶה נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם: (במדבר פרק כד).

בלעם מתיימר לנבואה שבה הוא גם רואה מראות עליונים וגם שומע קולות עליונים. אליפז, כזכור, התיימר רק לשמיעה אם כי אפשר להבין שהשמיעה לוותה בחזיון מפחיד כלשהו.

זה מקביל לחלק הראשון בדברי אליהוא, אודות ההתגלות הלילית.

ומה עם מטרת ההתגלות?

כבר הזכרתי לעיל את שליחותו של יונה. כמו כן אנו מכירים את הנביא שמואל, שכינו אותו בני דורו "שמואל הרואה". באו לשאול אותו שאלות פרטיות ו"קטנות", כמו השאלה מה עושים לאחר שאתונות הולכות לאיבוד. זו היתה כזכור הצעתו של נערו של שאול, לעתיד המלך, כאשר חיפשו וחיפשו ולא מצאו את בעלי החיים היקרים שאבדו.

אם זוהי תורת הנבואה של אליהוא ואולי גם של אליפז, היא מקבילה מאד לזו שמשתקפת במקרא, באופן מפורש בספר "במדבר" ואולי גם בתיאורי ההתגלות הקודמים.

הדוגמא הבולטת היא יעקב, שרואה את אלוקים בחלום.

אבל, שימו לב, לבן שומע את אלוקים בחלום, וכן אבימלך ועוד – ואצל שני אלו ההתגלות נועדה להזהיר אותם לא לעבור עבירות. ושניהם אינם יהודים, אינם מצאצאי אברהם יצחק ויעקב.

שתי הדוגמאות האלו עולות בקנה אחד עם הדגם שמציע לנו אליהוא.

מה זה אומר? האם נניח שמחבר הספר "איוב" מכיר את סיפורי התורה ומסתמך על המשתמע מהם? אם כן, מתי הוא חי? האם זה תומך בהשערת חז"ל כי הספר נכתב בידי משה רבנו? (השערה שקשה להתאים לנתונים אחרים אודות משה ועם ישראל).

השאלות האחרונות הן הזמנה לניחושים פרועים, ואולי עדיף למחוק אותן. (בכל זאת השארתי אותן, רואים?). אבל התזה הראשית במקומה עומדת: אין לנו ממש תיאוריה מסודרת שאפשר לכנות "אפיסטמולוגיה של הנבואה" בשיטת אליהוא, וצירפתי כאן נקודות מספרים שונים במקרא. ובכל זאת, הדברים תואמים זה לזה, ובכך אני מניח אותם לפי הקוראות והקוראים.

איוב הזמין את אלוקים לדו שיח, אבל לא קיבל תשובה.

(יג) מַדּוּעַ אֵלָיו רִיבוֹתָ כִּי כָל דְּבָרָיו לֹא יַעֲנֶה:

לאליהוא יש הפתעה גדולה לכולנו. אלוקים כבר כעת מדבר איתנו. ויש אפילו שני ערוצי תקשורת.

(יד) כִּי בְאַחַת יְדַבֶּר אֵ-ל וּבִשְׁתַּיִם לֹא יְשׁוּרֶנָּה:

הנה שני האופנים שבהם אלוקים מעביר לנו מסרים.

*   *   *

טו-יח: חויה מיסטית או נבואה?

(טו) בַּחֲלוֹם חֶזְיוֹן לַיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים בִּתְנוּמוֹת עֲלֵי מִשְׁכָּב:

(טז) אָז יִגְלֶה אֹזֶן אֲנָשִׁים וּבְמֹסָרָם יַחְתֹּם:

זוהי אותה דרך שהזכיר גם אליפז. האם מדובר רק במה שהיינו מכנים היום חויה מיסטית? אפשר להבין זאת גם אחרת.

יתכן שכוונת אליהוא לתופעה של נבואה. ובפרק הבא אשתדל להמחיש זאת על ידי ציטוט מקורות מוקדמים במקרא.

אליהוא מוסיף משהו שאליפז לא אמר. הוא מציין כי הגילוי הא-לוהי נועד להחזיר את החוטא בתשובה.

(יז) לְהָסִיר אָדָם מַעֲשֶׂה וְגֵוָה מִגֶּבֶר יְכַסֶּה:

(יח) יַחְשֹׂךְ נַפְשׁוֹ מִנִּי שָׁחַת וְחַיָּתוֹ מֵעֲבֹר בַּשָּׁלַח:

זה בהחלט מתאים, למשל, לספר יונה, פרט לכך שאליהו מדבר על גילוי פרטי לאדם פרטי כדי להצילו חטא שמחייב עונש מיתה, ואילו יונה נשלח להחזיר בתשובה עיר שלמה, כדי להציל גם הוא את תושביה מגזר דין מוות.

(ח) אַךְ אָמַרְתָּ בְאָזְנָי וְקוֹל מִלִּין אֶשְׁמָע:

אליהוא אומר: אתה דיברת ואני הקשבתי. אני מתייחס לתוכן.

זה חשוב מאד: אליהוא מתעלם מן הרגש כיון שמה שקובע כאן הוא העיון הפילוסופי.

הוא גם מראה לאיוב שהוא הקשיב לכל מילה שלו. הוא יכול לחזור על עיקרי הדברים שלו. זו אכן דרך טובה מאד לנהל ויכוח.

(ט) זַךְ אֲנִי בְּלִי פָשַׁע חַף אָנֹכִי וְלֹא עָוֹן לִי:

(י) הֵן תְּנוּאוֹת עָלַי יִמְצָא יַחְשְׁבֵנִי לְאוֹיֵב לוֹ:

(יא) יָשֵׂם בַּסַּד רַגְלָי יִשְׁמֹר כָּל אָרְחֹתָי:

שלושת הפסוקים מסכמים את דברי איוב למרות שאפשר היה לומר אותם במשפט אחד:

אני איוב חף מפשע, אלוקים מתייחס אלי כאל אויב וכולא אותי.

(יב) הֶן זֹאת לֹא צָדַקְתָּ אֶעֱנֶךָּ כִּי יִרְבֶּה אֱלוֹהַּ מֵאֱנוֹשׁ:

עכשו תורי, אומר אליהוא. עכשו אראה לך שאתה טועה.

העיר אחד המפרשים ב929 (אולי הרב בן נון) שאליהוא מתייחס אל איוב יפה יותר מאשר הרעים. הללו האשימו אותו שהוא עבריין. אליהוא רק אומר שהוא טועה.

עבריין צריך להעניש. טועה צריך ללמד.