איוב לה אלוקים הטרנצנדנטי

בפרק הקצר הזה רבו הפירושים.

אני הצעתי כאן כמה כיוונים שונים בדברי אליהוא. אף אחד מהם אינו מסתדר לגמרי עם האחרים. כולם סותרים את העמדה שהוצגה בפרק הקודם.

בהצהרת הכוונות שלו מצביע אליהוא על הטענות שאיתן הוא עומד להתווכח.

איוב מרגיש שהוא יותר צדיק מאלוקים.

איוב מגיע למסקנה שזה לא חשוב מה אתה, צדיק או רשע.

ה-י: אל תשאל מה אלוקים יכול לעשות בשבילך. ניתן לטעון שיש כאן עמדה נוסח ישעיהו לייבוביץ. התורה והמצוות אינן מיועדות עבור האדם וגם לא עבור אלוקים. הן ביטוי של יראת שמים. מי שמבין את זה, אינו מצפה למאומה, ושמח בחלקו על שיש לו הזדמנות לעבוד את אלוקים.

אלוקים הוא נעלה מכל תפיסה והבנה, אבל עדיין ניתן לנו לעבוד אותו. וזה צריך להספיק.

ט-י: השירה המופלאה של הבריאה

יש סבל. נכון. אבל מי שיסתכל על מה שיש, על היש, כמו בשיריו של וולט וויטמן, יגלה שמחה פראית, אולי אינסופית, כאשר הוא מצליח לנהל דיאלוג עם היש שמניע את כל ההוויה.

לכן גם הסובל מסוגל להתגבר על סבלו ועל כעסו על החוטאים ולשיר בלילה זמירות לאלוקים.

יא-טז: יתרון החכמה. אלוקים נתן לנו חכמה אבל השאיר לנו להשתמש בה כדי לתקן את עצמנו ואת עולמנו. אנו מתקדמים, אבל יש המון בעיות בדרך. גם היום וכל שכן בימים ההם. זו פרשנות בסגנונו של הרולד קושנר, שמצא בגישה הזו מזור לכאב של אבדן בן בגיל צעיר ממחלה גנטית. אלוקים נתן לנו חכמה למצוא רפואות, אבל מה לעשות והאדם טרם החכים -אז – למצוא פתרון למחלות גנטיות? מה לעשות והאדם עדיין ממשיך לפגוע בעצמו באלימות ללא הגיון? ולכן סבלו איוב ומשפחתו מפגיעתם של שודדים ועמים פראיים?

אלוקים סומך עלינו ואנו, מה אנו עושים?

האם הפירושים האלו מתאימים לפרק הזה?

לא?

אתם צודקים, ומזה חששתי. הרעיונות לעיל הם יפים ומאתגרים, אבל כנראה לא ה"פשט הספרותי" של הטקסט.

אם יש לכם רעיונות, שתפו אותי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אני קורא מה שכתבתי ומתפלא. איך אפשר להציע תשובות סותרות למה שאמורה להיות שיטה אחידה שמציע אחד מגיבורי הספר (לא המרכזי, נכון).

אז הנה עוד תשובה שלישית, שגם היא אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם הקודמות. והפעם אעזר בהגותו של הרבאי הרפורמי הרולד קושנר, מחבר הספר היוצא דופן "כשדברים רעים קורים לאנשים טובים".

(יא) מַלְּפֵנוּ מִבַּהֲמוֹת אָרֶץ וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם יְחַכְּמֵנוּ

ראה, אומר אליהוא, אנו זכינו בחכמה יותר מכל בעלי החיים.

ולכן?

(יב) שָׁם יִצְעֲקוּ וְלֹא יַעֲנֶה מִפְּנֵי גְּאוֹן רָעִים

זה לא יעזור לצעוק לעזרה

(יג) אַךְ שָׁוְא לֹא יִשְׁמַע אֵ-ל וְשַׁ-דַּי לֹא יְשׁוּרֶנָּה:

ואל תאשים את אלוקים שאינו עונה לך.

(יד) אַף כִּי תֹאמַר לֹא תְשׁוּרֶנּוּ דִּין לְפָנָיו וּתְחוֹלֵל לוֹ

אל תייחל לעזרה ותתלונן מדוע אין אלוקים מסתכל

(טו) וְעַתָּה כִּי אַיִן פָּקַד אַפּוֹ וְלֹא יָדַע בַּפַּשׁ מְאֹד:

איני בא לבאר מהו "בפש" אך לפי פירושי כאן הפסוק אומר: אלוקים אינו מתערב

(טז) וְאִיּוֹב הֶבֶל יִפְצֶה פִּיהוּ בִּבְלִי דַעַת מִלִּין יַכְבִּר

ולכן איוב טועה – מפני שהוא פשוט לא מבין.

מה יש להבין?

הרולד קושנר היה רבאי צעיר ומאושר, אב לבן שלקה במחלת ילדות גנטית של זיקנה מואצת. הוא נאבק עם אמונתו, ויצר את הספר שלו.

וזו התיאולוגיה שלו, בכמה משפטים קצרים. אלוקים ברא את העולם ואת האדם, ונתן לאדם חכמה. והאדם משתמש בחכמתו כדי למצוא מזור להרבה מאד בעיות, אבל יש לא פחות בעיות שנותרו בעינן. האם יש לבוא בטענות לאלוקים על זה שהאדם לא התפתח מספיק מהר?

אנו חכמים, אז אנו אמורים להבין שאם יש רשעים, כולנו עלולים לסבול.

מה אפשר לעשות? להיות טובים יותר, ולחכות שהאנושות תמשיך להתפתח.

אלוקים סומך עלינו. לא נבוא אליו בטענות על כך שאין הוא מסיים את העבודה שהוא השאיר לנו.

גם צמד הפסוקים הבא זוכה לפירושים רבים, מנוגדים וסותרים זה לזה.

אני מציע דרך אפשרית כדלקמן.

(ט) מֵרֹב עֲשׁוּקִים יַזְעִיקוּ יְשַׁוְּעוּ מִזְּרוֹעַ רַבִּים:

וכי אתה איוב היחיד שסובל? כה הרבה בוכים? (אמנם, שימו לב, מדובר בסבל שנגרם להם בידי רשעים, לא בגזירה משמים כמו מחלה)

ואת הפסוק הבא צריך לחלק לשנים.

 (י) וְלֹא אָמַר אַיֵּה אֱ-לוֹהַּ עֹשָׂי

כל אותם סובלים אינם מתלוננים ואינם שואלים: היכן אלוקים שעשה אותי? למה הוא לא מתערב להצילני?

זה נראה כאילו אליהוא אינו מכיר את ירמיהו, הטוען

צַדִּיק אַתָּה יְדֹוָד כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ אַךְ מִשְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְ מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד (יב א)

או את חבקוק, הטוען

טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ (א, יג)

והפסוק ממשיך:

נֹתֵן זְמִרוֹת בַּלָּיְלָה

מה הן אותן זמירות? האם המילה הזו משמשת כאן באותה משמעות שיש לה אצלנו, שירים? מדוע בלילה? מי המזמר? האם זה הסובל? והוא שר כי מתגבר על הסבל כדי לשמוח בייסורים? האם הדגם הזה של האדם העובד את השם דווקא מתוך הייסורים קיים כבר כאן, באיוב פרק לה?

האם ממליץ אליהוא לאיוב שאף הוא, כאותו סובל אידיאלי, יתגבר על סבלו כדי לשיר ולהודות?

או שמא האלוקים נותן זמירות בלילה גם לסובלים, מנוחה מסבלם, ואת היכולת לשמוח במה שעדיין נותר להם, ולו רק החיים?

יש תשובה מעניינת לשאלה איך אפשר לשיר כאשר סובלים כל כך. את התשובה הזו מספק המשורר האמריקאי וולט וויטמן.

"את שהוא לעצמו אני שר... את החיים הכבירים, ביצר, בדופק ובכוח, הצוהלים, לפעולה חופשית מכל חופש יצרו" (עלי דשא, עמ' 19).

"אני שומע את אמריקה מזמרת, את הזמירות רבות החליפות אני שומע

את של אומנים, וכל אחד מזמר את שלו... הנגר מזמר את שלו כשהוא מודד קרשו או מרישו. הבנאי מזמר את שלו כשהוא מכין עצמו לעבודה... הספן... עובד הסיפון... הסנדלר... הכובען... שירו של כורת העצים... הנער החורש בדרכו עם בוקר" (עמ' 29).

ואפילו מול אסונות טבע נוראים.

מי יודע היום על השטפון שהיה בג'ונסטאון, פנסילבניה, ב31 במאי 1889? רק דרך שירתו של וויטמן.

"קול ממוות... בפתע פגיעה לא תתואר – ערים מוטבעות – בני אדם הרוגים לאלפים

פאר יד חרוצים ... מנותצים בערבוב ערבוביה...

אנחנו מתאבלים על הזקנים, על הצעירים המוצאים בלא עיתם אליך, היפים, החזקים, הטובים, המוכשרים, על המשפחה הנחרבה...

אז אחרי קבור המתים והתאבל...

מתוך המוות... הניצנים פורחים מהר – אהדה, עזרה, אהבה...

אתה – כדור הארץ עט עולמית! בחלל ובאויר!

אתה – המים שאופפים אותנו!

אתה – שבכל החיים והמוות שלנו, בפעולה או בשנה

אתה – החוקים הנעלמים, החודרים אותנו ואת הכל

אתה שבכל, ועל פני כל, ותחת הכל, בלתי חדל!

אתה, אתה! הכוח החיוני כלל העולמי, ענק... לא יודע שינה, שלו

מחזיק האנושות כבידך הפתוחה, כמין צעצוע בן יום

מה מאד רע לשכוח אותך! (עמ' 503-504)

הרי לנו משורר שעומד מול המוות – ושר שיר תהלה לגרסה שלו של ההוויה.

האם כזה הוא המזמר זמירות בלילה של אליהוא?

(ה) הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ:

הפסוק הזה יפהפה. ההתרסה שלך נגד אלוקים אינה מרשימה אותו יותר מאשר מעשיך הטובים קודם לכן, קובע אליהוא.

זוהי הודאת בעל דין. אתה, איוב, טענת שאלוקים מתאכזר אליך, וזה לא מגיע לך. יש בזה משהו. האמת היא שאלוקים אינו ניתן לתפיסה אנושית. לא כמו שטענו הרעים, שאלוקים הוא טוב וישר ורק אתה, איוב, מסרב להכיר באמת. לא, האמת היא שאלוקים נעלה מכל השגה.

בפרק הקודם טען אליהוא שמציאותו של אלוקים היא מושכל ראשון ואילו ניתוח מושג האלוקים מגלה תכונות כמו שהוא כל יכול, כל יודע וכל שופט צדק. האם הוא חוזר בו?

אני מבחין כאן בסתירה. איני יודע ליישב אותה.

(ו) אִם חָטָאתָ מַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ:

(ז) אִם צָדַקְתָּ מַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח

בין אם אתה איוב צודק ואז אתה חוטא ובין אם אתה צודק אז מה הרווחת -

(ח) לְאִישׁ כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ וּלְבֶן אָדָם צִדְקָתֶךָ

רק בעיני אדם אפשר לתת ציונים של רשע מול צדק!

אלוקים נעלה מזה!

מישהו הזכיר את ישעיהו לייבוביץ? או את הרמב"ם? כן, אני רוצה להזכיר אותם, את גישתם.

איני טוען כלל שהפירוש שכתבתי כאן הוא היחיד או הסביר ביותר.

אמנם, הפירוש הזה מתאים לשיטתם של שני הפילוסופים הידועים בתולדות עמנו, שטענו שהאדם אינו צריך להשתית את אמונתו באלוקים ואת שמירת המצוות שלו על ציפיה לגמול מאלוקים.

האם זה מה שטוען כאן אליהוא? אם כן, האם זה לא סותר את מה שטען בפרק הקודם, אודות היות אלוקים אוהב צדק? האם מי שאוהב צדק גם תובע מבני האדם שלא יחכו לצדק מצידו?

(ד) אֲנִי אֲשִׁיבְךָ מִלִּין וְאֶת רֵעֶיךָ עִמָּךְ:

כאן מגלים משהו מעניין מאד. במיוחד על רקע סיום הפרק הקודם. לאיוב יש חברים! לא חברים לרשע, אלא חברים לדעה, אנשים חושבים כמוהו שמצטרפים לביקורת הכמו פילוסופית שלו.

מדוע שאליהוא יזכיר את חברי איוב? הרי הוא רוצה, למעשה באופן דמגוגי, לשכנע את איוב שהוא בודד בדעותיו?

האם זה מעיד כי בתוך הסיפור זוכה איוב לקהל אוהד?

האם זה מרמז כי המחבר של הספר פונה לקהל של יותר מאדם אחד, שהעלה את השאלות שאיוב שואל ומזדהה עם העמדה שאיוב מציג?

או שמא אין אלו רעים וחברים לדעה של איוב, אלא אותם שלושה רעים מאכזבים שלא ידעו לענות לו, לאיוב. אליהוא אומר, לפי הפירוש הזה, שדבריו יענו גם לאיוב וגם לחבריו הטועים.

זה אמנם מותיר את איוב בדד, כפי שהיה, אבל גם נותן לנו כיוון פרשני. דברי אליהוא צריכים לסתור לא רק את דברי איוב אלא גם את דברי חבריו.

במבוך שמצפה לנו בין הפירושים האפשריים, כל חוט וקצה חוט יכול להביא תועלת.