כידוע, סתירות ברמב"ם הן אמצעי דידקטי ממדרגה ראשונה. זה מעניין, וזו הזדמנות לחבר פרשנויות ולחדש חידושים.
אז הנה סתירה שגיליתי אגב הדף היומי.
נא לפתוח את הספרים בהלכות שבועות פרק יא.
מי שמעדיף יכול להסתפק במה שאני מעתיק כאן.
קודם כל מבוא:
הלכה א
כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.
הלכה ד
שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.
(בהלכות ה-ז יש פירוט של סוגי השבועות שמשביעים הדיינים, אבל נראה לי שאיננו זקוקים לפירוט הזה).
ועכשו אל אופן השבועה
הלכה ח
ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים ... כך היא:
הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו
והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין.
וכאן הגענו לעיקר, לסתירה בין סוף הלכה ח (המשך מה שלמעלה) והלכה יד, שמועתקת מייד אחר כך.
סוף הלכה ח
והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.
רגע, יש המשך.
הלכה יד
הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה
וכן הורו הגאונים,
אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש,
ואין ראוי לסמוך על הוראה זו
אז מה עושים הלכה למעשה לפי הרמב"ם?
המשך הלכה יד
ואף על פי שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה, ואף שבועת הסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש.
סיכום בעברית:
יש שבועה שמוטלת בבית דין על ידי בית דין על אחד מבעלי הדינים. באיזו שפה נשבעים? מחלוקת. לפי רבותיו של הרמב"ם השבועה היא אך ורק בלשון הקודש, ולפי הגאונים בכל לשון שהנשבע מכיר.
מה ראוי לעשות?
לפי תחילת הלכה יד לכתחילה משביעים בכל שפה.
המנהג בבתי הדינים הוא בלשון הקודש.
נשלח ב-18/1/2018 08:38
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 18/01/2018 09:18:12
נשלח ב-18/1/2018 08:37
נשלח ב-16/1/2018 23:57
מיימוני כתב:
ו ג. לפנינו הלכה שבה הרמב"ם מתייחס לבעייתיות שנוצרת לאחר חתימת התלמוד ומתייחס לדעות שמובאות לאחר ימי התלמוד. זו תופעה לא מצויה שהרמב"ם יתייחס לפירושים שלאחר התלמוד. זה קיים, אבל לא מצוי הרבה.
מיימוני,
התלמוד מביא את הברייתא: שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה, ובהמשך משמע שמפרשה: בכל לשון. הגאונים דעתם כדעת הגמרא. רבי יוסף מיגאש מפרש את הברייתא: בלשון הקודש. הבעייתיות נובעת מסתירה בין פסיקת הגאונים לפסיקת ר"י מיגאש, ששניהם מקורות חשובים לפסיקת הרמב"ם. מכל מקום, אם לדעת הרמב"ם שבועת הדיינין היא שבועת הפקדון עצמה, הרי שמאחר ששבועת הפקדון נלמדה משבועת העדות בגזרה שווה, אזי משתמע מדברי הרמב"ם כי אלו דברי קבלה. אלא שאם אלו דברי קבלה, עליו להקדים הלכה שקיבל מרבותיו (ר"י מיגאש), ורק אח"כ להביא דברי קבלה המשתמעים מסברתו. לפיכך, הלכה ח היא הקבלה שקיבל מרבותיו (גם אם אין גורסין והורו רבותי), והלכה יד היא דברי קבלה (הרי זו כמצותה) המשתמעים מסברתו - והוראת הגאונים חיזוק לדבריו.
נשלח ב-16/1/2018 10:27
דרום חוקר אינני חושב שכדי להסתייע מדברי המהרי"ק עלי להיות תלמידו, ובכל אופן אינני תלמידו
אינני בטוח שיש לי כרגע יישוב מניח את הדעת לדברי הרמב"ם שאנחנו עוסקים בהם, אבל עיקר כוונתי היא בדרך כלל והתייחבתי לדבריך שכתבת שיש חבילות של דוגמאות.
אני מקווה שגם בדברי הרמב"ם הללו אגיע לבהירות יותר, ואם יהיה בידי פנאי אכתוב בהמשך על גוף דבריך שתמהת על הבנתי ברמב"ם
א. שתי הערות 1. הלכה ח' עוסקת בהקפדות ובחשיבות של שבועת הדיינין. לפיכך, אך טבעי הוא שהרמב"ם יציין את ההקפדה על לשון הקודש החשובה. כמובן זה לא פותר במאום את השאלה ההלכתית, אשר נשארת בתוקפה, אבל מקל על ההבנה של "כיצד תיתכן סתירה מסוג זה". (וראו עוד להלן, כי הנקודה הזאת רלוונטית גם לדברים אחרים שאכתוב)
2. ייתכן מאוד שמה שכתוב בפתיחה להלכה י"ד "הרי זו כמצוותה" הכוונה היא בדיעבד. וראיה לדבר, משהלכה י"א עד הלכה י"ד, כולל שתיהם, הרמב"ם עוסק בפרטי דינין, כולל מצב של טעות בית דין, וכמו שמפורש בהלכה י"א "הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו הרי אלו טועים", וכהמשך מובן לזה וממש בלשון דומה בפתיחת המשפט מופיע בהלכה י"ד "הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצוותה".
- ד. כאן אני מפסיק לרגע, ויסלחו לי רבותי דיינים מומחים אבל נראה לי שצריך לפרש אחרת את הר"י מיגאש ולפי הפירוש החדש יתברר הכל כמין חומר וגם כל דברי הרמב"ם.
הר"י מיגאש כותב, ש"כשמסר הכפירה או הטענה... לא איצטריך לסדרה בלשון הקודש אלא מסדרה בלשון חול" אבל "ומוציא השבועה עליה בלשון הקודש". יסלחו לי רבותיי, אבל מה הפירוש פה אם לא שהר"י מגאש מחלק בין הלשון של המילה מהשורש "ש-ב-ע" או "א-ל-ה", וכן שם השם שמזכירים, שהם צריכים להיות בלשון קודש, כלומר הכותרת צריכה להיות בלשון הקודש, אבל תוכן השבועה - "כשמוסר השבועה או הטענה" - יכול להיות בלשון חול? ומכאן אני חוזר לרמב"ם אשר כל דבריו יתבארו כמין חומר: - ב. שני פירושים ל"עד שיהא מכיר לשון השבועה"
1. "עד שיהא מכיר לשון השבועה" - שאם מקפידים על לשון הקודש צריך להודיע את הנשבע שיכיר את המילים וביטויים כראוי, שזה צריך בפרט אם הדיינים הם האומרים את השבועה והנשבע רק עונה אמן, שאם לא שמע את ביטוי המילים כראוי - אז לא נראה שזה ייחשב לשבועה ממש, ואולי הכוונה שצריך להודיעו לשון "אני נשבע" בלשון הקודש (ואז ודאי שצריך להודיעו כראוי לומר "אני נשבע" בלשון הקודש, וכ"ש שצריך לפרש לו מה פירוש המילה "נשבע" שהיא בלשון הקודש, אם אינו מכיר לשון הקודש)
2. "עד שיהא מכיר לשון השבועה" כלומר כמו שפירשנו קודם, שאין צריך להשביע בלשון הקודש, ואם משביעים בלשון הקודש צריך שיבין, ואם תשאל והלוא בהלכה ח' כתב שצריך שיהא בלשון הקודש, אף אני אומר לך שבהלכה ח' עוסק ב"כותרת" (כפי שהגדרתי "כותרת" בהסבר דברי הר"י מיגאש), וכאן עוסק ב"תוכן השבועה", ואכן בהלכה ח' פירט "שבועה" או "אלה"
ג. שני פירושים ל"ששבועת הדיינין היא שבועת הפיקדון בעצמה" משפט זה שנאמר בהלכה י"ד אין לו שום מובן, שהרי המונח "שבועת הדיינין" כולל עוד שבועות כפי שכתב הרמב"ם עצמו, ואיך יאמר כאן שהיא שבועת הפיקדון בעצמה. אלא
1. פירוש שפחות מסתבר, אבל אולי הכוונה רק לומר, שכיוון ששבועת הדיינין היא נלמדת משבועת הפיקדון, ושבועת הפיקדון ודאי צריך שיבינו את הלשון, כפי שפירשו הוא ואחרים בברייתא בגמרא, וכפי שמשמע מ"שבועת ה' תהיה בין שניהם", משמע שצריכים בעלי הדין להיות מעורבים בשבועה עצמה.
2. מה שיותר מסתבר, שאולי לא "כל השבועות" נהגו להקפיד להשביע בלשון הקודש, ואם כן למה הוזקק הרמב"ם לכתוב את דבריו ואזהרתו שיתרגמו? זאת משום שיש 2 שבועות שכן נהגו דווקא בלשון הקודש. והם שתי שבועות: אחת 1. שובעת הדיינין, ו2 שבועת היסת. ומבהיר הרמב"ם אם שבועת הדיינין כוללת כמה שבועות, אז למה כאן אני אומר שזה רק 2 שבועות? מסביר הרמב"ם מכיוון שכאן אני מתכוון במונח שבועת הדיינין רק לשבועה העיקרית שהיא שבועת הפיקדון "בעצמה".
מאחר ומדבריך נשמע שמהרי"ק הוא מורך ורבך, ולדעתך ההלכות של הרמב"ם פשוטות וקלות, ואתה מתכוון להעלות צילום המוכיח זאת, ננסה לבאר את ההלכות על פי דעתך.
הלכה ח': "... ואין משביעין שבועת הדיינין, אלא בלשון הקודש". שבועת הדיינים בלשון הקודש דווקא. על הלכה זו כתבו מהרי"ק והכס"מ שהרמב"ם אינו סובר כמותה, ולביאור הלכה זו יש לעיין בהלכה יד'. אכן לשיטת פרשנות זו דברי הרמב"ם קלים להבנה, פשוט מוחקים אותם, כי לא התכוון ברצינות לדבריו, שצריך להשביע בלשון הקודש.
הלכה יד': "הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים". שים לב, הרמב"ם פותח הלכה זו בהוראת עצמו, הדיין שהשביע בכל לשון, הרי זו כמצוותה, כמו הרמב"ם, גם הגאונים (הרי"ף) כך סברו. מאחר ומחקנו את הלכה ח', הרי שאין להקשות מהלכה ח', כי היא לא קיימת. וראה בהמשך ההלכה, שהרמב"ם יביא את דברי רבותיו, שאין לסמוך על הוראה זו (כך פירשת). אמור מעתה, הרמב"ם מסגנן הלכה על דעת עצמו, שיש להשביע בכל לשון, וגם מביא סיוע לדבר מהגאונים, אולם בהמשך הוא יסתור את עצמו, ואת הגאונים, מרבותיו, אין לסמוך על הרמב"ם ועל הגאונים, כך אמרו רבותיו של הרמב"ם.
"אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו". משפט זה פירשת כך, גם רבותיו של הרמב"ם וגם הגאונים, עוסקים שיודע גם עברית וגם עוד שפות, הגאונים אמרו ישבע בכל שפה שמכיר, רבותיו של הרמב"ם אמרו ישבע בלשון הקודש דוקא. ואין לסמוך על הוראה זו, כלומר רבותיו של הרמב"ם אמרו, שאין לסמוך על הגאונים. וכבר ביארנו, שהרמב"ם פתח את ההלכה בדעת עצמו, שיש להשביעו בכל לשון שמכיר, וגם הגאונים כך הורו. אולם הרמב"ם בצחות לשונו החליט לכתוב, דע לך, מה שכתבתי בתחילת ההלכה, ומה שהורו הגאונים, לדעת רבותי, אין לסמוך עליו. אכן סגנון ראוי, לכתוב דעה, ואח"כ לכתוב שרבותי חולקים עלי.
"ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש - צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה: ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה". משפט זה פירשת כך, אע"פ שבתי הדין משביעים בלשון הקודש, אין מנהג זה בגלל שבתי הדין סוברים כרבותי, אלא סתם כך, כי בתי הדין החליטו לייחס חשיבות ללשון הקודש. ומאחר ודעת הרמב"ם עד עתה לא נתבררה, כי כתב שאפשר להשביע בכל לשון, וגם כתב שרבותיו דחו דעה זו, וצריך להשביע דוקא בלשון הקודש. לפיכך בא הרמב"ם וביאר את דעתו, יש להשביע בלשון הקודש, ויש לבאר לנשבע מה הוא אומר.
ואם ישאל השואל, למה צריך לבאר לנשבע מה הוא אומר, והרי עד עכשיו ביארנו שכולם עוסקים שיודע גם עברית וגם שפה אחרת, ונחלקו, לפי הגאונים ישבע בכל לשון, ולפי רבותיו של הרמב"ם ישבע בלשון הקודש. ישיב הרמב"ם, אכן כן, באמת כשיודע גם עברית וגם עוד שפה לא צריך להסביר לו כלום, אולם אני בא לחדש עוד הלכה, שאם אינו יודע עברית, יש להשביעו בעברית, ולבאר לו מה הוא אומר.
אמור מעתה, רבותיו של הרמב"ם אמרו, כשיודע גם עברית וגם עוד שפה, ישבע בעברית, אבל הרמב"ם אומר, כשאינו יודע עברית, ישבע בעברית, ויסבירו לו מה הוא אומר.
מה דעתך, האם כך למדו רמב"ם בבית המדרש של מהרי"ק.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 16/01/2018 00:29:24
נשלח ב-15/1/2018 22:34
דרום חוקר כתב ויש עוד חבילות של דוגמאות שדברי הרמב"ם כלל אינם פשוטים וברורים עד כאן דבריו
מכמה שאני עסקתי ברמב"ם אני חושב שדבריו כמעט תמיד ברורים (מה שלא שולל את האפשרות שיש צורך לעמול כדי להבין כמו שעשינו באשכול זה אולם לבסוף הם צריכים להיות ברורים ובהירים בלי אוקימתות וכיו"ב)
ואם אנכי לא עסקתי רבות כל כך מכל מקום גם המהרי"ק כתב כן (למרות שאולי באותה מידה הייתי יכול להסתייע מדברי הרמב"ם עצמו אבל עדיין אני חושב שלפעמים הכותב עצמו חושב שזה פשוט ולאחרים זה לא מובן ולכן אני מסתייע מהמהרי"ק ובעיקר מהחוויה האישית שלי)
ברצוני להעיר על המשך דברי הרמב"ם שכתב ואע"פ שנהגו בכל הבתים דינים להשביע בלשון הקודש וכו' (לא ציטוט מדוייק)
ובתחילה תמהתי מאוד כי מדוע זה שנהגו להשביע בלשון הקודש היה סיבה שנחשוב שאין צריך שיבין, ולפי ההבנה הפשוטה כוונתו שגם בלשון הקודש צריך שיבין אבל אם כן היה לו לומר אפילו כשמשביע בלשון הקודש צריך שיבין, ומה קשור כאן מה שנהגו
אולם אם נפרש כפי שטענו כמה מהחברים שכונת הרמב"ם שאין ראוי לסמוך על רבותיו, וגם נניח (וזה לא משמע כל כך ברמב"ם) שלדעת רבותיו אין צריך שיבין וגם נניח שלדעת הגאונים אין מעלה ללשון הקודש וגם כשמשביע בה צריך שיבין, יבוארו דברי הרמב"ם באר היטב שכוונתו שאע"פ שנהגו להשביע בלשון הקודש אין זה משום שסוברים כרבותיו ואם כן ההלכה כרבותיו שהרי כך נהגו אלא למעלה בעלמא עושים כן ולכן צריך שיבין והכל המשך למה שכתב ואין ראוי לסמוך (וכפי שביאר אליקים שלסמוך היינו שאין צריך שיבין)
כתבתי לעיל שנראה שרבותיו של הרמב"ם חלקו על הגאונים שאמרו כי מי שאינו מבין לשון הקודש, יישבע בשפה שהוא מבין. והם, לפי הקריאה שלי המוצעת ברמב"ם הלכה יד, כתבו שאין ראוי לסמוך על הפסק הזה של הגאונים.
והודיתי כי יש לבדוק אם אכן רבותיו של הרמב"ם - הרי"ף והר"י מיגאש כנראה - באמת החזיקו בעמדות אלו לגבי שבועת הדיינין, כלומר שהיא בלשון הקודש לכתחילה ובדיעבד גם אצל מי שאינו יודע לשון הקודש.
שלחת אותי להעזר במה שכתבת מ80. והתנצלתי שאין לי זמן לזה.
אבל לא התאפקתי והלכתי לחפש.
קודם כל לענין הלח"מ (=הלחם משנה, ממפרשי הרמב"ם ומעייניו, ידוע בדייקנותו ובשיחזור מהלכים משוערים שמציעים הסבר למקורות הקדומים). ממה שבדקתי, הוא עוסק באפשרות לייחס ל"רבותיו" של הרמב"ם מהלך שנזכר בתוס'. השאלה אינה איך הם למדו את המקורות - זו שאלה מסדר שני או שלישי - אלא מה הם פסקו. האם דבריהם הולמים את מה שסברתי לייחס להם ולא מנין למדו זאת.
כמה טוב שיש פרוייקט השות
ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה פי' בכל לשון.
(רי"ף מסכת שבועות דף יח עמוד א)
הרי שהרי"ף פוסק ששבועת הדיינין בכל לשון.
אבל הר"י מיגאש מספק את הנתון שחיפשנו, ומחייב שבועה דווקא בלשון הקודש. ולמעשה, זה מה שהביא מ80 לעיל (ותשואות חן חן לו).
נקטינן השתא דדיינא דאשתבע בשבועת האלה שבועה היא ודאשתבע בה' אלהי ישראל נמי שבוע' היא ובכולהו צריך לאנקוטי חפצא בידו ולמיהוי מעומד כדאמרינן שבועה מעומד ולמיהוי בלשון הקדש כדאמרינן שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אלא מיהו הני מילי בשבוע' עצמה אבל כשמסר הכפירה או הטענה להשביעו עליה לא איצטריך לסדרה בלשון הקדש אלא מסדרה בלשון חול ומוציא השבועה עליה בלשון הקדש.
(ר"י מיגאש מסכת שבועות דף לח עמוד ב)
הסיפא של "כשמסר" אינה ברורה לי אבל זה לא ממש משנה. כי גם שם צריך לומר את השבועה בלשון הקודש.
ואם כן למדנו שאכן רבו דרבו של הרמב"ם, הר"י מיגאש שעליו כתב ש"מבעית לב כל איש בעיונו" (מצוטט מהזכרון) הוא מחייב להישבע דווקא בלשון הקודש, וכנראה אליו מתייחס הרמב"ם בלשון "רבותי". (ומה שזה בלשון רבים אפשר שזה דרך כבוד, וכן מצאנו אצל המאירי שרגיל להתייחס לקודמיו בלשון רבים גם כשהם יחיד, כגון "גדולי המחברים" לרמב"ם).
נשלח ב-15/1/2018 20:40
יש היקר
אולי צריך לשאול את השאלה השניה באשכול אחר. למשל על מטרותי בפורום. היה אפילו אשכול עתיק מאד "שאלות למיימוני" או משהו כזה והיה כזה אפילו בבחח...
בכל אופן, לשתי שאלותיך:
א. התכוונתי לרמוז לבדיחה המפורסמת שאם רוצים למצוא נושא טוב לשיעור בישיבה/בבית מדרש/שיעור תורני וכיו"ב, זה כדאי למצוא סתירה או "סתירה" ברמב"ם. זאת למרות שהסתירות לא תמיד אמיתיות. ואילו הפעם, יש כאן סתירה של ממש.
ב. מה אני מבקש לעשות כאן בפורום? הרבה דברים. חלק מהם - להפיץ את מחשבותי על היהדות/תורה/הלכה והיחס בין אלו לבין המדע/הפילוסופיה ועוד.
האם אני רואה את הפורום כמקום בו אלמד מי שיחפוץ? אני כן מוכן ללמד כל מי שיחפוץ ללמוד מה שיש לי ללמד (אני משער שיש לי מה להציע). מצד שני, בתוך דבריך אני שומע כעין הסתייגות, שאם אענה, "כן, אני מאד רוצה ללמד" אז זה מעמיד אותי ביחס מתנשא כלפי כל חברינו. וזו וודאי לא כוונתי.
אז אם תרצה תשובה שהיא כן או לא בלבד, איני יכול לספק כזו. זה תלוי באיפיון נוסף של השאלה. האם אני חושב שאני חכם יותר מאחרים? האם אני חושב שאחרים צריכים להקשיב לי וללמוד ממני? האם אני בא לכאן כדי לכפות את דעותי על אחרים? - לא.
האם אני בא לכאן כדי לנהל דיון ולבדוק דברים? כן. האם אני בא לכאן כדי להציג רעיונות שחשבתי עליהם כדי לקבל היזון חוזר או כדי להציע בפני אחרים את מחשבותי בתקוה שזה יועיל להם - יפתור להם שאלה, יראה להם דרך התמודדות ובדיקה, יחסוך להם ייסורים של מי שחש נקרע בין דתו לדעתו, יכוון להם מראה מול תופעות שכדאי לבחון כי אולי הן מעיקות ומבוססות על תפיסות שגויות, יעניק להם כלים לניתוח, או יכולות פילוסופיות, או תורניות שלא מוכרות בהכרח - אז כן, אני מקוה שכן.
האם אני סבור שאני יודע הכל יותר מאחרים ולכן יש לי רק מה לומר ואין לי מה לשמוע? - ממש לא. עם כל חסרונותי, אני מקוה שמכך אני נקי ובוודאי שאני משתדל להיות נקי מזה.
משנה ו רבי יוסי ... רבי ישמעאל בנו ... הוא היה אומר: אל תאמר קבלו דעתי שהן רשאין ולא אתה:
מיימוני אני אשמח להבהרה למה התכוונת בדידקטיקה והאם באמת אתה רואה את הפורום כמקום שבו אתה מלמד את התלמידים החפצים בכך.
נשלח ב-15/1/2018 18:15
אף שהדבר לא קשור לאשכול (ועלה רק אגב אי הבנה של דרום חוקר את מיימוני) למיטב זיכרוני 'גאונים' ברמב"ם הם כל החכמים מאז ימי התלמוד. טענתו של דרום חוקר שאין כאן אוקימתא אין בה ממש ואף לא טעם. גם אם הסיפא של הי"ד הייתה עוסקת במי שאינו לשה"ק. אין שום סיבה שזה ישלי על הרישא. וגם אם היה אפשר להשליך על הרישא הרי שהעמדת ה"ח במי שיודע היא אוקימתא גמורה ללא צל של רמז. להפך - מי שקורא את הלכות ח-יד רואה שבה"ח יש כלל המפורש בהלכות ט-יד. אם כך, ברור שאי אפשר להבדיל בין ה"ח להי"ד. אמנם יש לדייק - הסיפא כלל לא עוסקת בנשבע, היא עוסקת בבתי הדין שעליהם להבהיר לבעל הדין על מה הוא נשבע. מדובר על כל בעל דין, ואין בית הדין יודע באילו לשונות בקי בעל הדין ובאילו אינו בקי. בית הדין צריך לוודא שבעל הדין מבין על מה הוא נשבע, בין אם זה אמצעות בתרגום ובין אם זה באמצעות מבחן בלשה"ק.
נשלח ב-15/1/2018 17:58
תודה.
חוששני שאיני יכול לעיין בדברים כפי הראוי להם. ראיתי בדבריו רק שיש מחלוקת בין הרי"ף לבין הר"י מיגאש, וצריך לבחון מי מהם נקרא אצל הרמב"ם "רבותיו".
יהיה זה שטר חוב עלי, לצערי. שאשתדל לפרעו. אבל האם זה יקח שבע שנים עד שנחזור לסוגיות אלו?
סליחה שאיני יכול לבדוק את הסברי לאור המקורות שאתה ו-מ הבאתם.
